״סורי, בייבי״: סיפור אינטימי עם קווי אופי טרנטינו-פמיניסטי

את אווה ויקטור לא הרבה מכירים, בטח לא בישראל. אבל עם צאת סרטה ״סורי בייבי״, שכובש פסטיבלים ועושה חיל ברחבי העולם, נדמה שהיא בדרך להפוך משם נישתי לכוח יצירתי שאי אפשר להתעלם ממנו. ויקטור, קומיקאית, כותבת, סאטיריקנית ויוצרת תוכן מהזן המתוחכם, התחילה את דרכה עם קטעים ויראליים ברשתות ועם תפקידים טלוויזיוניים קטנים. בסרטה החדש היא לוקחת את ההגה לידיים: בימוי, כתיבה ותפקיד ראשי.

כפמיניסטית ונון־בינארית מוצהרת, ובאופן כללי יוצרת שלא מתנצלת על כלום, היא מביאה לסרט לא רק סיפור אינטימי־קומי־טראגי, אלא גם מטען תודעתי חברתי רלוונטי. הרוח הזו מורגשת בכל פריים: לפעמים היא משב רוח רענן, ולפעמים היא קצת כמו אצבע בעין. הכל תלוי, כמובן, מאיזה צד של גדר המגדרים מתבוננים.

בעלילת ״סורי, בייבי״, אנחנו פוגשים את אגנס (ויקטור) במספר תחנות בחייה. הסרט נע בין זמנים בנרטיב לא־ליניארי, ומתחיל בפגישה בין אגנס לחברתה הוותיקה לידי (נעמי אקי) אחרי שנים. מיד אחר כך, הסרט חוזר לזמן שבו אגנס הייתה סטודנטית לספרות, ולאירוע טראומטי שהותיר בה צלקת.

ברור לצופה מה קרה, אבל הסרט, באופן מאופק ומודע לעצמו, לא מזכיר את המילה ״אונס״ – בחירה קולנועית מודעת, שמדגישה את השתיקה סביב הנושא. זה המפץ הגדול והנקודה שמעצבת את אגנס להיות מי שהיא היום – עם כל המורכבות, ההדחקה וההומור המוזר שמגן עליה.

״סורי בייבי״ הוא סרט של נשים, על נשים, ובעיקר עבור נשים. לא באופן בלעדי, אבל הקהל שייצא ממנו בתחושת הבנה אמיתית יהיה זה שמכיר מקרוב את תחושת האיום, השתיקה וההדחקה

״סורי בייבי״ הוא סרט של נשים, על נשים, ובעיקר עבור נשים. לא באופן בלעדי, אבל הקהל שייצא ממנו בתחושת הבנה אמיתית יהיה זה שמכיר מקרוב את תחושת האיום, השתיקה וההדחקה. הסרט מצליח לקחת את הקלישאה ״לא קל להיות אישה״ ולהעניק לה עומק רגשי, דרך סיפור אישי.

לפני שהוא שופט גברים, הוא קודם כל סרט עם קאסט משכנע ותסריט שנון שכתוב היטב. הכישרון הקומי של ויקטור ניכר בטון הציני של הדיאלוגים ובאיפיון המוקפד של הדמות הראשית – יש את אגנס שלפני ויש את אגנס שאחרי. ההבדל בין השתיים חד, וזה קורה בעיקר בזכות כתיבה טובה של התסריט.

מבחינה עלילתית הסרט לא מחדש הרבה. כבר היו סרטים על הנושא הזה, עם גיבורות דומות ושונות ועם סיטואציות כאלה ואחרות. הטאץ׳ הייחודי של ויקטור ניכר בעיקר בשבירה הלא־ליניארית של ציר הזמן, בסגנון טרנטינו פמיניסטי. המהלך הזה, של קפיצות בין תקופות, מעניק לסרט תחושת עומק שמבדילה אותו מהשבלונות הצפויות. ועם זאת, מדובר בסרט שמכוון לקהל מאוד מסוים. בהקרנת הבכורה, בעוד שגברים יצאו מהאולם אדישים למדי, אולי אפילו משועממים, נשים הביעו התרגשות, חיבור ותחושת הכרה. וזה, כנראה, כל הסיפור.

העניין נעוץ בדבר אחד פשוט: ככל שוויקטור הצליחה לאפיין את הדמויות הנשיות שלה בצורה מדויקת, חדה ואנושית – כך היא כמעט והתעלמה לחלוטין מהדמויות הגבריות. אם מניחים לרגע בצד את התוקף של אגנס, נותר רק גבר אחד משמעותי בסיפור: השכן הנבוך שלה.

תפקידו מסתכם פחות או יותר בהיענות לקריאה לזיון חפוז, ואז לעמוד כמו ילד בזמן שאגנס בוחנת את איבר מינו הרפוי במשך חצי דקה. זה אולי מצחיק במידה, אבל זה גם מבהיר באופן חד משמעי את עמדתה של היוצרת. הצופה הסביר יחשוב לבד, שלא כל גבר הוא אידיוט, לא כל גבר הוא תוקף מיני בפוטנציה. הבחירה להשטיח את כל הדמויות הגבריות עד כדי כך – משדרת מסר של ניכור וחוסר אמון.

ובכל זאת, ״סורי, בייבי״ שווה צפייה. אם לא בזכות העלילה או הדמויות, אז כדי לגלות את אווה ויקטור ככישרון עולה בזירת הקולנוע העצמאי, בואכה המסחרי. זה לא סרט מושלם או סוחף, אבל יש בו קסם מינימליסטי, שובב ומדויק, שמצליח לשמור על טון ייחודי משל עצמו.

כפיצ׳ר עלילתי ראשון, מדובר בהצהרת כוונות לא רעה בכלל: ויקטור ממצבת את עצמה כיוצרת מסקרנת, חדה, עם קול ואג׳נדה ברורים, ומעוררת סקרנות לעקוב אחרי מה שיגיע ממנה בהמשך.

---

סורי, בייבי
בימוי: אווה ויקטור
104 דקות; ארצות הברית, 2025
3 כוכבים