דפוס פעולה: הדפסים מגדלים עבודות

״אין אוויר ללא מים. אור ולחות דרושים לגידול. מידתם חייבת להיות מבוקרת כדי לא להזיק לנייר, אך קיומם מאפשר חיים״ – כך חותם גלעד רטמן את טקסט התערוכה שאצר בסדנת ההדפס ירושלים, שיתוף פעולה בינה ובין המחלקה לאמנות בבצלאל. חלק מהעבודות בה מגלמות מילולית את הרעיון: זו של רגב עמרני, לדוגמה, עשויה מאופניים שניסו לגנוב אותם.

״רגב מנסר אותם לחלקים ומציב אותם בתוך ארגזי קירור מקלקר שפולטים אדים. הוא עובד עם מאדים אולטרסוניים – מכשירים שלוקחים מים והפכים אותם לאדים. להכניס מים למקום שיש בו הדפסים הוא חלק מהדיון שלי בשרידות, בחיים, במה מקיים חיים ובהאם יכולים להתקיים חיים בלי מים. טכנית, מצאנו את האיזון שלא מזיק לעבודות, אבל מדובר בהחלטה שיש בה אתגר״.

היוזמה לתערוכה המשותפת היא של יוסף קריספל, ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, ותמר גיספאן־גרינברג, האוצרת הראשית והמנהלת של סדנת ההדפס. ״זה התחיל מהקרבה הפיזית שיש בין שני המוסדות, והרצון שהתרבות בירושלים תהיה בסינרגיה. חמש דקות מבצלאל יושב מוסד עם חלל מדהים והיסטוריה ארוכה שגם קשורה לאקדמיה – עם הרבה מורים ותלמידים שעברו דרכו במהלך השנים״.

רטמן (50), אמן ותיק ומוערך שגם ייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה ב־2013, הוא בוגר התואר הראשון בבצלאל בעצמו; וכבר שנים ארוכות שמלמד במחלקה לאמנות באקדמיה – גם בתואר הראשון וגם בתואר השני. ״קריספל פנה אליי והציע לי לאצור תערוכה שמקשרת בין בצלאל לסדנת ההדפס, שתשלב גם סטודנטים, גם בוגרים וגם מרצים במחלקה – היצע גדול אבל מבחינתי זה היה כר פורה לרעיונות״.

החלטתי שאני רוצה להתייחס לארכיון כגוף שאני חוקר, בלי ידע מוקדם ובלי אספירציות. התחלתי למשות עבודות החוצה – לפי אינטואיציה ולפי קשר ויזואלי. השתדלתי אפילו לא להסתכל על השמות של האמנים, כי רציתי להיות מופתע

התהליך האוצרותי התחיל בחלל. ״החלל הוא זה שהכתיב את האווירה הראשונית, את החיבור הראשוני. זה מבנה מאוד ספציפי שמזכיר קצת חמאם, מרגיש קצת תת־קרקעי, אפלולי. אפשר להרגיש בו את כל ההיסטוריה ואת כל התערוכות שהוצגו בו לאורך השנים״.

משם צלל רטמן צלילת עומק אל הארכיון הדיגטלי העצום של הסדנה. ״שכבתי במיטה שלושה ימים ועברתי על כל הארכיון דרך המחשב – כמה אלפי הדפסים. החלטתי שאני רוצה להתייחס אליו כגוף שאני חוקר, בלי ידע מוקדם ובלי אספירציות. התחלתי למשות עבודות החוצה – לפי אינטואיציה ולפי קשר ויזואלי. השתדלתי אפילו לא להסתכל על השמות של האמנים, כי רציתי להיות מופתע. זה נורא כיף לעבוד ככה״.

אחת הדוגמאות לבחירה האינטואיטיבית הזו הן העבודות של משה גרשוני שבחר רטמן, ש״אם הייתי עושה ניסיון ושואל – לא כולם היו מזהים שאלה עבודות של גרשוני. הן לא מוכרות וגם לא משקפות את העבודה שלו. בסוף אותן עבודות פחות מפורסמות שלו נהיו ההיילייט של התערוכה״.

״אלה עבודות שהן אפילו לא הדפסים. הוא יצר אותן בסדנת ההדפס, בשלבים יחסית מתקדמים של הקריירה שלו. הוא עבד עליהן בצבעי זכוכית – צבעים שיכול לקחת להם גם כמה חודשים להתייבש; ובגלל היחסים הקרובים שהיו לו עם אריק קילנמניק, מייסד הסדנה, הוא השאיר אותן שם בכדי להתייבש. כך הן הגיעו לאוסף. אלה עבודות קטנות יחסית, ובתערוכה יש 26 מתוך הסדרה שהיא גדולה יותר. הוא קרא להם ׳פרחי מוות׳״.

לצד גרשוני בחר רטמן גם עבודות מהאוסף של ריטה אלימה, שבמקרה מוצגת בקומה העליונה של הסדנה גם תערוכת יחיד מעבודותיה. ״יש בתערוכה ארבע עבודות שלה, אבל גם במקרה הזה כאלה שלא אופייניות לה – הדפסים בשחור לבן שיש בהם כמו קו אופק, התעלמתי לגמרי מהעבודות הצבעוניות שמזוהות איתה״.

עוד הוא בחר עבודה של עמוס קינן. ״זה היה דימוי שדיבר אליי ואז ראיתי שיצר אותו עמוס קינן, לא ידעתי שהוא בכלל יצר הדפסים, עד שלרגע חשבתי שמדובר באמן אחר בעל אותו השם. במקביל להדפס של קינן בחרתי להציב הדפס של אברהם אופק; ועוד בחרתי הדפסים של אוזאיש הופשטטר, ציונה שמשי ועצמון גנור״.

לדייק את הבחירה

אחרי שנבחרו ההדפסים באופן דיגיטלי, הוציא אותם רטמן פיזית מהארכיון והתחיל לבדוק את מה שהם עושים בחלל. השלב הבא, השילוב של האמנים והאמניות העכשוויים – נעשה על פי בחירה שלדבריו היתה תלויית אופי, ללא הסבר מאורגן או מילולי. ״ברגע שהתחלתי לבחור את האמנים העכשוויים, זה עזר לי גם לדייק את בחירת ההדפסים.

״זו אמנם תערוכה קבוצתית, אבל בגלל האופי של החלל שמורכב מחללים שונים ששזורים אחד בשני, רציתי שכל אחד מהפרויקטים העכשוויים יקבל משקל ראוי, קצת כמו בתערוכת יחיד, ושנרגיש את הדיאלוגים בין האמנים העכשוויים לאלה שעבודותיהם הגיעו מהאוסף״.

האמנים שאותם בחר רטמן הם כאלה שיש לו איתם הכרות מוקדמת – בין אם אלה סטודנטים שלו כעת או שהיו כאלה בעבר, מלבד שחר יהלום שלא למדה בבצלאל אבל כן מרצה בשלוחה החרדית של בית הספר. ״כל אחד מילא איזושהי פונקציה בתוך המרחב. כשפניתי לדוגמה לרגב עמרני (בוגר התואר השני באמנות), הזמנתי אותו קודם כל להסתכל על החלל ואז על ההדפס של עצמון גנור שחשבתי שהוא יתחבר אליו, ואז שלחתי אותו לחשוב ולחזור עוד שבועיים.

״עם רוב האמנים היה דיאלוג לאורך הדרך, שיחה ביני לבינם שבה חשבנו יחד על הדברים. עידן ססטיארי לביא (גם הוא בוגר התואר השני) עבד במיצב שלו עם דוד שמש. את השמש הוא החליף בפנס תאורה של תיאטרון שמייצר חום ומאדה את המים שכלואים בדוד.

״החזרת האור הזו היא מה שמאירה את העבודות של גרשוני שתלויות באותו החלל. כמו שפרחים נמשכים לאור – העבודות תלויות רק במקומות שאליהן האור מהפסל של עידן מגיע. כמו גידולים שזקוקים לשמש כדי לעשות פוטוסינתזה״.

עבודת וידיאו של טליה שליט, בוגרת התואר הראשון באמנות, תלויה בחלל יחד עם ההדפסים של אברהם אופק ועמוס קינן. ״טליה למדה אמנות ואחר כך עשתה תואר שני בקולנוע. חיפשתי אונליין והבנתי שבזמן הזה היא גם התחילה לעשות עבודות וידיאו מעניינות. הזמנתי אותה לחלל והתחלנו תהליך דומה שבו חיברנו את העבודות שלה להדפסים וחשבנו מה יכול לעבוד.

״מה שמשותף להדפסים של אופק וקינן הוא ששניהם עוסקים בזוגיות כלשהי. הווידיאו שיצרה טליה הוא כמו הרהור בוטני על הפרייה ומוות. היא עובדת עם אימג׳ים שהיא מוצאת באינטרנט ועורכת אותם עם פסלים שבנתה וצילומים שלה, ויוצרת עולם היברידי, טבעי וגם מלאכותי, שהוא בעיניי אולטרה־פואטי״.

אורי גיל־עד הוא סטודנט בשנה ג׳ במחלקה לאמנות שאותו לימד רטמן באחד הקורסים. ״הוא יוצר עבודות שעוסקות בהיגיון של הדפס. הוא חושב על נושאים כמו הפצה, הדפסה ושכפול, מעבר של דברים ממקום למקום, השארת סימן. הוא מאוד התחבר לעבודות של אלימה שקשורות באיזה מופע מינימלי של אור, חושך ואופק – שזה בדיוק מה שהוא עושה בעבודות שלו.

״הוא יוצר באמצעות מניפולציות לסרטים אנלוגיים במהלך טכנולוגי מורכב, אבל התוצאה היא פשוטה – כמו סריקה של קווים שנראים כמו אופק. העבודה שלו מוצגת על שני מסכים קטנים, שמה שאנחנו רואים עליהם בסוף הוא דימוי של אופק שמצטבר בפסים קטנים”.

עמליה אריאלי, בוגרת התואר הראשון, מציגה גדר מרחפת שזורה במסטיקים לעוסים. ״פעולת הלעיסה, שמטביעה את צורת השיניים במסטיק, היא עבורי אב טיפוס של ההדפס.

״החתיכה האחרונה בפאזל האוצרותי היתה מבחינתי העבודות של שחר יהלום. העבודה עם שחר היתה כזו קצת יותר קלאסית של יחסים בין אמן ואוצר בתערוכה קבוצתית. אני ממש דמיינתי את העבודות שלה וחשבתי שזה מה שחסר בחלל – הגעתי אליה לסטודיו ובחרתי פסלי ראשים, שהתאימו לגומחות מסוימות שיש בו״.

העבודה בסדנת ההדפס, מסכם רטמן, היתה חוויה גם עבורו וגם עבור צוות הסדנה. ״הם לקחו סיכון, והיו צריכים לעמוד באתגרים של הקמה אינטנסיבית של מיצבים ופסלים מורכבים – מה שלא מוצג שם כדרך קבע. מה שהם גילו וגם אני גיליתי תוך כדי התהליך, הוא שבתנאים מסוימים של אור ומים – הדפסים יכולים לגדל עבודות״.

---

דפוס פעולה
אוצר: גלעד רטמן
סדנת ההדפס, שבטי ישראל 38, ירושלים
נעילה: 30.6