ונציה 2026: 10 ביתנים (מתוך 99)

הביאנלה לאמנות בוונציה היא תמיד אירוע קצת בלתי אפשרי: יותר מדי תערוכות, יותר מדי ביתנים, יותר מדי טקסטים אוצרותיים, יותר מדי אנשים שממהרים ממקום למקום עם פומו בעיניים. השנה, תחת הכותרת ״בסולמות מינוריים״ (In Minor Keys), הביאנלה כמו מבקשת להקשיב דווקא למה שנמצא בשוליים – לקולות נמוכים, זיכרונות קטנים, מחוות עדינות וסיפורים שלא תמיד מקבלים במה.

99 מדינות משתתפות השנה בביאנלה, לצד התערוכה המרכזית שהציב הצוות של האוצרת המנוחה קויו קואו. בין הג׳רדיני, הארסנלה והעיר עצמה, הביתנים הלאומיים מציעים תמונת מצב מרתקת של עולם שמנסה להבין איך ממשיכים לחיות, לזכור, לדאוג, לתקשר ולהרגיש שייכות בתוך מציאות סדוקה. מתוך העומס העצום הזה, הנה עשרה ביתנים שכדאי במיוחד לראות. לא בהכרח הגדולים או המדוברים ביותר, אלא כאלו שמשאירים משהו בגוף גם אחרי שיוצאים מהם.

---

יפן: Grass Babies, Moon Babies

הביתן היפני מספק חוויה יוצאת דופן, שמסקרנת את המבקרים עוד לפני שדרכו בה. כבר ממרחק אפשר להבחין במספר עגלות תינוק – מחזה לא שגרתי כשלעצמו במתחם הביאנלה – חונות בכניסה אליו. במבואה, המבקרים מוזמנים לאמץ אל חיקם בובת תינוק (במשקל 6 קילו!) שתלווה אותם לאורך התערוכה ואשר לצרכיה הם מתבקשים לדאוג.

התערוכה Grass Babies, Moon Babies של האמן איי אראקאווה־נאש נולדה בעקבות הפיכתו לאב לתאומים יחד עם בן זוגו, והוא משתמש בביתן כמרחב של טיפול קולקטיבי. צלילי קולם של התאומים הפעוטים שלו ממלא את החלל, מסכים גדולים מציגים קטעים מסרטים היסטוריים ועכשוויים שמערערים את הקונוטציה שלנו על ״יפניות״. בובות תינוק צופות במסכים, ובקיר האחורי המבקרים מתבקשים לבצע פעולה כמעט יומיומית – להחליף חיתול לבובת התינוק.

מעשים וימים: כנס הביאנלות של פורטפוליו ומוז״א >>>

בתוך החיתול המשומש ימצאו קוד QR ובו שיר שנכתב במיוחד עבור התינוק הזה, לפי תאריך לידה פיקטיבי. מאחורי המחווה החמודה, הכמעט בנאלית הזו, מסתתרת עבודה מורכבת המעלה שאלות על הורות, אחריות, זהות קווירית ותיקון היסטורי.

מה המשמעות של להיות הורה ולדאוג? מה על הורים ללמד את ילדיהם? אילו תנאים חברתיים יש להבטיח כדי שילדים יוכלו לשגשג בעתיד? והאם אלו שאלות שצריכות להעסיק הורים בלבד? עם משקל גופו של תינוק בזרועותיהם, התערוכה מזמינה את המבקרים להתעמת עם האומץ, האחריות והאהבה שכולנו חולקים ליצורים הקטנים והמתוקים הללו.

---

בריטניה: Predicting History: Testing Translation

לוביינה חמיד הנהדרת, זוכת פרס טרנר, מציגה בביתן הבריטי חמישה ציורים מונומנטליים מרשימים ביופיים, לצד מספר עבודות על גבי חפצים משומשים, שנוצרו בשיתוף עם האמנית מגדה סטווארסקה ובליווי עבודות סאונד. חמיד, שנולדה בזנזיבר וחיה בבריטניה מילדותה, עוסקת בשאלות של בית, הגירה, שייכות, זיכרון והחוויה של מי שנדרשים לבנות לעצמם מקום בעולם שלא תמיד נבנה עבורם.

היא מציבה במרכז העבודות דמויות עובדות־סמליות – אדריכלים, בוני סירות, שפים, חייטים וגננים – שדנים ביניהם בשאלה האם לעבור או להישאר. לא מדובר בגיבורים גדולים אלא אנשים שעובדים, מאלתרים, מתאימים את עצמם למקום, ובו בזמן מסרבים להיעלם בתוכו. התערוכה מאותתת על המתחים שחווים אנשים שבוחרים לעבור ממקום למקום ולצורך כך נדרשים לנווט בין תרבויות, התנהגויות ואקלים משתנה.

מה המשמעות של לחיות במרחב שלא נבנה עבורך? איך מבססים נוכחות אישית בעולם שבו יש מי שנעים בחופשיות ויכולים להשתלב בקלות, בעוד שאחרים בולטים מאוד בנוף ונתפשים כ״לא שייכים״? ומה זה בית? חוויה רב חושית שעושה נעים בעיניים ונוגעת בלב של כל מי שעבר או חשב לעבור מהבית. את העבודה מלווה חמיד בשורת שאלות (מילוליות) על המקום שלו אנחנו קוראים בית, כמו צידה לדרך ולמחשבה.

---

מרוקו: Asǝṭṭa

בכניסה אל הביתן המרוקאי בארסנלה נפרש בפני המבקרים מיצב ארוג, הנע בחלל כמו שכבת עור שניה, המכסה, נפתחת, מתקלפת, וחושפת שכבות של זמן. האמנית אמינה אגזניי פיתחה במשך למעלה משני עשורים את עבודתה, בדיאלוג הדוק עם ידע מרוקאי מסורתי ובשיתופי פעולה מתמשכים עם אומנים וקהילות מקומיות. את כל אלו היא מביאה למיצב שבו היא שוזרת היסטוריות, מחוות, ויחסים אנושיים לצורות המפעילות זיכרון ומרחב.

ריח האריגים נמצא בחלל, הטקסטורות וצבעי האדמה יוצרים אווירה חמימה ומחבקת, ולמרות המלכודת המוכרת של הצגת ״קראפט״ כקישוט אקזוטי, אגזניי מצליחה לשדרג את מלאכת האריגה למשהו שנע בין ארכיטקטורה, נשיות, טקסיות ואסטתיקה.

כותרת התערוכה Asǝṭṭa – היא מונח המתייחס לאריגה טקסית – מעין סף, לא פנים ולא חוץ, לא עבר ולא הווה, אלא מרחב מעבר, המציע מחשבה עדינה על חומר כמה שמחזיק בתוכו יחסים אנושיים, ולא רק צורה יפה.

---

ספרד: Los Restos 

לוקח כמה רגעים אחרי שנכנסים לביתן הספרדי כדי להבין, שמה שמכסה את הקירות הפנימיים שלו, מהרצפה ועד התקרה, הוא לא עבודת קיר גדולה, אלא אוסף של גלויות רנדומליות שמוצבות כאן בסדר מופתי ובהיגיון פנימי, צבעוני או נופי, ללא היררכיה. התערוכה, ששמה בתרגום חופשי ״מה שנשאר״ הופכת את הביתן למעין מוזיאון של גלויות גנריות שנאספו באובססיביות על ידי האמן אוריול וילאנובה, בשוקי פשפשים, בחנויות מוזיאון ובחנויות יד שניה ברחבי העולם, במשך למעלה מ־20 שנה.

הגלויות האלו הן פיסות של תכתובות אישיות מתקופה שחלפה, תמונות שעל גבן נכתב, שנשלחו, נשכחו, ובסופו של דבר הושלכו. בתערוכה הן מקבלות חיים חדשים, כשאריות של חוויה חיה. לא עוד ייצוגים של מקומות או מונומנטים, אלא עדים שבריריים לאופן שבו הזיכרון דועך פנימה והחוצה.

אספנות אגרנית שיוצרת מרחב דיגיטלי של חומר אנלוגי, כפי שהסביר האמן. בעידן שבו כל דימוי הופך מיד לארכיון דיגיטלי, יש משהו כמעט רדיקלי בחזרה אל גלויה: חפץ קטן, זול, אישי, לא מושלם.

הביתן הספרדי לא מציע מחווה מונומנטלית או רגע אינסטגרמי חד פעמי. הוא מזכיר למבקרים שלפעמים מה שנשאר אחרי ההיסטוריה הוא פשוט דימוי מודפס, משפט בכתב יד, כתובת ישנה, ושאלה לאן כל זה היה אמור להגיע. אפשר להשתעמם ולהמשיך הלאה, ואפשר להישאב פנימה לשעה ארוכה, ולגלות מקמות וחפצים מעוררי געגוע וזיכרון אישי.

---

ארגנטינה: Monitor Yin Yang

הביתן הארגנטינאי הוא אחד מאותם ביתנים שבהם החומר מדבר לפני הטקסט. מתיאס דוביליה יצר את Monitor Yin Yang, עבודה מונומנטלית עשויה מלח ופחם, המשלבת רישום, וידאו, סאונד ומיצב. זהו הרישום המונומנטלי הראשון של דוביליה במלח ופחם, והוא הופך את רצפת הביתן כולה לנוף שאפשר ללכת בתוכו, מעין מפה זמנית של טריטוריה לא יציבה.

המבקרים מתבקשים ללכת בשביל לבן, כמעט מדברי, החוצה מרחב שנראה בו־זמנית כמו אתר טבע, אזור אסון, מפת לווין ומשטח ניסוי. המלח והפחם אינם רק חומרים יפים או דרמטיים – הם פועלים כמו שאריות של עולמות שנעלמו או השתנו – ים ויער, זמן גיאולוגי וזמן אנושי, אנרגיה ופסולת. העבודה היא סביבה שמופעלת על ידי תנועת המבקרים.

נקודת המוצא של דוביליה היא פרדוקס עכשווי מוכר: העתיד שממנו פחדנו כבר כאן, ובכל זאת בני אדם ממשיכים לחפש חיים, יופי ותנועה בתוך חורבן. זה לא ביתן שמנסה להסביר משבר אקולוגי או פוליטי באופן ישיר, אלא כזה שמאפשר למבקרים להרגיש אותו דרך הגוף. ההליכה עצמה הופכת לפעולה של ניווט בשטח לא יציב, שבו כל צעד משנה מעט את היחסים בין הצופה, החומר והמרחב.

יש משהו חכם בבחירה של ארגנטינה ללכת על תמונת קרקע. קרקע זמנית, שבירה, משותפת ומפוקחת. בתוך ביאנלה שבה הרבה ביתנים עוסקים בזיכרון, העבודה מדברת על הישרדות דרך האדמה. או יותר נכון – דרך התחושה שאין לנו עוד אדמה יציבה לגמרי לעמוד עליה.

---

סעודיה: May your tears never dry, you who weep over stones

הביתן הסעודי הוא אחד הביתנים היפים והטעונים של השנה. העבודה של דנה אוורטאני ממלאת את רצפת הביתן והופכת אותה למעין אתר ארכיאולוגי מדומיין. המבקרים הולכים סביב שדה של יציקות חמר. פסיפס מונומנטלי בהשראת אתרי מורשת ״במרחב הערבי״, מבני דת ותרבות – מסגדים, כנסיות ואף בתי כנסת עתיקים – במקומות כמו סוריה ולבנון, שנפגעו בשנים האחרונות ממלחמות, אלימות והרס מכוון או מתמשך של תרבות חומרית.

הכותרת היא ציטוט משירה ערבית קלאסית, ומתייחסת לרגע שבו אדם עוצר מול חורבות כאקט של אבל, זיכרון וסולידריות. אוורטאני מבקשת מהמבקרים לא רק להתפעל מיופיים של הדגמים הגיאומטריים, הפרחוניים והחייתיים, אלא לחשוב על המשמעות של אובדן מורשת: מה הולך לאיבוד כשאבן נופלת, כשפסיפס מתפורר, כשאתר היסטורי נמחק, ומי אחראי לשאת את הזיכרון הזה הלאה.

עוד רובד מרשים של העבודה הוא אופן הייצור שלה. יותר מ־29 אלף לבני חימר נאפו בשמש הסעודית, בעבודת יד של עשרות בעלי מלאכה. ארבעה סוגי אדמה בצבעים שונים נאספו מאזורים שונים במדבר הסעודי, והלבנים הונחו במיצב ללא חומרי הדבקה, כך שהן נסדקות כשהן מתייבשות. כלומר, השבריריות אינה תקלה או חולשה של העבודה – היא העבודה עצמה.

זה ביתן שפועל על המתח שבין יופי בלתי רגיל לבין כאב מאוד ממשי. מצד אחד הוא מפתה את העין: הדוגמאות מוקפדות, החומר חם, וההליכה סביב המיצב מייצרת תחושה של טקס שקט. מצד שני, אי אפשר באמת לשכוח שהיופי הזה נולד מתוך הרס. אוורטאני מציגה מורשת לא כמשהו שקפוא בעבר, אלא כמשהו חי, פגיע, פוליטי, ותלוי באחריות של מי שמוכן עדיין לעצור מול האבנים ולבכות עליהן.

---

פולין: Liquid Tongues

את חלל הביתן הפולני ממלאים שני מסכים גדולים – האחד שעון על קיר והשני תלוי מהתקרה, תחתיו ספות המזמינות את המבקרים לשכב ולצפות בעבודה בנחת, וגם להרגיש קצת מתחת למים. במרכז מיצב הווידאו סאונד Liquid Tongues של בוגנה בורסקה ודניאל קוטובסקי עומדת מקהלת Choir in Motion, המורכבת מאנשים חירשים ושומעים, שמבצעים פרשנויות לקודים ולשירת לווייתנים באנגלית ובשפת סימנים בינלאומית, מתחת למים ומעליהם.

התוצאה היא לא תרגום במובן הרגיל, אלא פנטזיה חזותית־מרחבית־קולית על האפשרות לתקשר אחרת: דרך גוף, תנועה, מים, הד, מחווה ורטט. המיצב מזמין את המבקרים לא רק להבין, אלא ממש להרגיש תקשורת בגוף.

מעבר למחווה ליונקי הענק האינטליגנטיים, האמנים מספרים סיפור על שפות שנמחקו, תרבויות שנדחקו החוצה, ועל העבודה העדינה והפוליטית של ניסיון להשיב אותן. חירשות אינה נתפסת כאן כלקות, אלא כזהות, תרבות וצורת ידע שמציעה דרך אחרת להבין את העולם.

אחד הדימויים היפים בעבודה הוא המים: מרחב שבו אנשים חירשים יכולים לתקשר בחופשיות בשפת סימנים; מקום שבו אנשים שומעים מאבדים את יתרון הקול ונשארים עם צלילים מעוותים. הגבול בין אוויר למים הופך בביתן למקום שבו היררכיות של שפה, גוף וחושים מתערערות, ואפשר להתחיל לדמיין קהילה אחרת.

---

בלגיה: IT NEVER SSST

אם תגיעו לביתן הבלגי בין מועדי הפרפורמנס הקבועים מראש, תרגישו שנכנסתם לזירה אחרי קרב – יש תחושה של כאוס באוויר אבל לא ממש ברור מה קרה שם. זו איננה תערוכה שיש בה פרפורמנס, אלא פרפורמנס שהפך לתערוכה. האמנית מיט וורלופ הופכת את הביתן לזירה טעונה שבה שפה, מוזיקה וגוף נמצאים כל הזמן בתנועה והפרפורמנס מתנהל כמו טקס קולקטיבי על סף קריסה.

במקור – קבוצה של מוזיקאים ורקדנים נעה בתוך החלל בקצב כמעט בלתי פוסק: הם שרים, צועקים, מתופפים, מטפסים, קופצים מעל שולחנות עץ, סוחבים וזורקים ביניהם לוחות גבס, שעליהם מוטבעות מילים, מנסים להרכיב מהן משהו שנשמע לרגע כמו משפט, ואז מתפרק שוב לרעש, קצב ונשימה. והקהל ממש רודף אחרי ההתרחשות בחלל.

יש בפרפורמנס הזה משהו שמזכיר אירוע ספורטיבי, קונצרט פאנק וטקס דתי בעת ובעונה אחת, ודרך הכאוס הזה וורלופ מבקשת לגעת בשאלה מאוד פשוטה ומאוד עכשווית: איך מייצרים קשר אנושי בעולם שכל הזמן דוחף אותנו קדימה, מפעיל אותנו, מציף אותנו, ולא נותן לשום דבר באמת להשתתק.

זו עבודה על עולם שממשיך לנוע גם כשהוא מותש. דרך טקסים פיזיים ואבסורדיים, הדמויות של וורלופ מסרבות לעצור, גם מול תחושת עומס, חרדה וסף שבירה. המילים עצמן מאבדות יציבות, ובמקומן נוצרת שפה שמרגישים יותר משאפשר להבין אותה.

---

גרמניה: Ruin

כבר מחוץ לביתן הגרמני תופסת את העין העבודה המונומנטלית של סונג טיו, שעוטפת את קירות הביתן מכל עבר בפסיפס עדין. הביתן המאופיין בארכיטקטורה פשיסטית מ־1938, מתכסה בדימוי היפר ריאליסטי של שיכון מגורים עצום וחסר ייחוד במזרח ברלין מהתקופה הקומוניסטית. סמל לקלות שבה ניתן להחליף משטר אחד באחר, והפיכת המבנה הכביכול ניטרלי לאתר שבו אלימות לא פתורה ממשיכה להדהד.

בפנים, מיצב סוחף של הנריקה נאומן המנוחה מעביר את המבקרים מהחוץ אל פנים הבית, מעמת אותם בין האישי לפוליטי, ובין מזרח למערב. נאומן צובעת את החלל בירוק מנטה שמזוהה עם מחנות סובייטיים נטושים במזרח גרמניה, ואז מרהטת אותו עד שהוא מאבד מהסמכות המונומנטלית שלו. היא מכניסה פנימה כיסאות, וילונות פצועים, סלון בעיצוב גרמני חדש, מחוות לציור קיר סוציאל־ריאליסטי שעובר פירוק והרכבה מחדש.

התוצאה נראית כמו בית אבל מתנהגת יותר כמו זירת חקירה: מקום שבו עיצוב פנים, טעם בורגני והיסטוריה פוליטית מתערבבים עד שאי אפשר להפריד ביניהם. נאומן נפטרה בפתאומיות בתחילת השנה אחרי שאובחנה עם מחלת הסרטן ואת ימיה האחרונים הקדישה לסיום ההכנות לתערוכה, מה שמעניק לה רובד רגשי נוסף.

נאומן וטיו משתמשות בביתן כחורבה פעילה, עכשווית, כדי להראות שההיסטוריה של גרמניה המחולקת, ושל שנות ה־90 האלימות והמבולבלות שבאו אחריה, לא באמת נסגרה. היא רק החליפה צורה – לחזית בניין, לסלון, לאריח, לצבע על הקיר, לטעם אסתטי, ולנרטיבים לאומיים שמעדיפים לא לזכור יותר מדי.

---

ותיקן: The Ear is the Eye of the Soul 

הביתן של מדינת הוותיקן, המכונה גם Holy see, הוא אחד הפרויקטים המרתקים של הביאנלה גם השנה. בעיקר משום שהוא בוחר להציב במרכזו פעולה שנדמה שכבר כמעט איבדנו את היכולת לבצע: להקשיב. בניגוד לרעש שחולל בימי הפתיחה הביתן האוסטרי, שנדמה שנוצר עבור האינסטגרם, חלק מרכזי מהתערוכה The Ear is the Eye of the Soul פשוט לא יכול להצטלם.

התערוכה נבנתה בהשראת דמותה של נזירה מהמאה ה־12, הילדגרד מבינגן, שנודעה כמיסטיקנית, מלחינה ומרפאה. במפתיע, הכנסייה מציבה בקדמת הבמה לא קדושה רחוקה, אלא דמות שמצטיירת כעכשווית להפליא, אישה שחשבה על סאונד כצורה של ידע, ועל מוזיקה כגשר בין האדם, העולם והבריאה.

הביתן מתחלק בין שני אתרים בוונציה: הגן המיסטי של מנזר הכרמליתים היחפים בכניסה לעיר, שלמרות קרבתו לתחנת הרכבת הוא מקום שקט ונסתר, שבדרך כלל אינו פתוח לציבור; ואתר כנסייתי באזור הביאנלה (קסטלו), שהופך למקום של כתיבה, ארכיון חי, שירה ליטורגית ומחשבה. הבחירה לפצל את הביתן לשני מרחבים מייצרת חוויה שמתחילה בגוף ובחושים, וממשיכה אל הזיכרון, הטקסט והמסורת.

בגן המנזר המבקרים נעים עם אוזניות בין צמחים, שבילים וקולות. Soundwalk Collective יצרו שם עבודת סאונד שמבקשת לא רק להשמיע מוזיקה, אלא להפוך את ההליכה עצמה לאקט של הקשבה: לקולות המקום, לטבע, לשקט, וגם למרחב הפנימי של המבקר. בין הקולות והעבודות יש כמה של אמנים גדולים כמו פטי סמית, בריאן אינו, ג׳ים ג׳ארמוש ומרדית מונק, לצד שירת נזירות ממנזר הילדגרד בגרמניה. זו חוויה של כניסה הדרגתית למצב תודעתי אחר.

בתוך ביאנלה עמוסה בדימויים, הצהרות ומחוות פוליטיות, הביתן של הוותיקן מציע פעולה כמעט נגדית: להאט. לא לברוח מהעולם, אלא להקשיב לו אחרת. אפשרות לשמיעה עמוקה יותר.

---

הביאנלה בוונציה 2026, In Minor Keys
11.5-22.11