ונציה 2026: בחירת האוצרות

מילנה גיצין אדירם

יזמת, מייסדת ואוצרת ראשית, זומו – המוזיאון הנודד

הביתן המבריק של הוותיקן הוא הביתן שממשיך להדהד לי בראש, לעורר בי מחשבות, והוא גם זה שנסע איתי הביתה, מוונציה לישראל. כמוהו, גם אני, קצת כמו אוצרי הביתן, מיסיונרית של חשיבה לגבי תפקיד האמנות והאוצרות בתקופה הזו.

האוצרים חזרו לתפקיד המקורי של האוצר, של ה־curator – שמקורו במונח cura, מהלך של רפאות – ורקחו תחת הכותרת ״האוזן היא העין של הנשמה״ (The Ear is the Eye of the Soul) עבודה שהיא מסע אינדיווידואלי העשוי מחלקים, שהופכים להיות שלם אחר. הם הזמינו אותנו להיכנס לגן סגור במנזר כרמליטי, שנמצא מטר וחצי מתחנת הרכבת והרעש הסואן של העיר.

בגן המופלא, שהוא סוג של נווה מדבר או גן עדן באמצע העיר, שתולים ירקות, פירות וצמחים מכל סוג שאפשר לדמיין, ואליו הוזמנו אמנים־מוזיקאים ומשוררים ליצור יצירות מוזיקליות. הקהל מקבל אוזניות עם חיישן משדר אלחוטי ומוזמן לסייר באופן עצמאי בין היצירות המוסיקליות והצמחים. כל אחד יוצר מסלול לעצמו בתוך הגן הקסום, והיצירות פוגשות אותו בדרכו.

המקומות המעניינים ביותר שנוצרו היו דווקא במפגש בין המשדרים, במקום שבין שתי יצירות שנפגשו יחד. במקומות האלו הרגשתי שאני יכולה לראות, להריח, לטעום ולהרגיש את הזמן והמקום שנפגשים יחד. אני לא מאמינה באף אל או דת, אבל דווקא מהביתן הזה יצאתי מוארת.

---

עדי גורה

שותפה, אוצרת ומנהלת, גלריה ברוורמן

הביתן הדני, שאצרה צ׳וס מרטינז (Chus Martínez), היה עבורי אחד הביתנים היותר חזקים ומדויקים בג׳רדיני השנה. האמנית הצעירה מאיה מאלו ליסה (Maja Malou Lyse) הצליחה לקחת את נושא טיפולי הפוריות בהקשרים גבריים, ולהפוך אותו למשהו רחב הרבה יותר, על הגוף, אינטימיות, חרדה וטכנולוגיה בעידן הדיגיטלי. 

דרך מיצב דיגיטלי מרשים היא בוחנת כיצד תרבות הרשת, הקפיטליזם והמדיה מעצבים תשוקה, זהות ובושה. החלל מרגיש כמו שילוב בין קליניקה עתידנית לחלום מעט מטריד, יפה ומדויק ויזואלית, אך גם לא נעים במובן הטוב. יש משהו חכם בדרך שבה העבודה נעה בין משיכה לריחוק, בין פיתוי לקור רגשי. בתוך ביאנלה עמוסה במשברים ובכובד פוליטי, זה היה אחד הביתנים היחידים שהצליחו לעורר הומור, תשוקה ואנושיות.

---

אודי אדלמן

אוצר ומנהל, המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון

גיבור הווידאו של אלין בובי (Aline Bouvy) בביתן לוקסמבורג הוא – אין דרך טובה יותר לתאר זאת – גוש קקי. או ליתר דיוק, ישות אנתרופומורפית בדמות צואה (La Merde), המתנהלת בעולם ומקיימת מערכות יחסים עם הסביבה והאנשים המקיפים אותה בסדרת סצנות.

ההצבה – שמבחוץ נראית מודרנית, נקייה וכסופה, ולצידה פסל חייזרי (מיזוג של אי.טי. עם דמותה של האמנית) – מסתירה את חלל הצפייה ולא מכינה אותנו לתחושה הלא־נקייה שבקרבה. זו חוויית צפייה שאין שנייה לה בכל הביאנלה – כזו שביסודה חלחלה, פיתוי ודחייה מן הנראה (והנשמע). 

בסצנה אחת, לדוגמה, מתיישבים זוג חברים עם הגוש בבר, כשחיבוקים ונשיקות מתחלפים בין כולם, הזוג נמרח במיצי צואה דביקים בפניהם ובידיהם. אז נכנסת חברתם, אישה בוגרת, והגוש מתחיל לעלוב בה על גילה בסוג של פתיינות כוחנית. האישה, שהעלבון נראה על פניה היטב, נכנעת לבסוף מול עיניו הפלרטטניות של הגוש, והשניים מתחילים להתגפף, כשכל מגע בקפלי גופו והקולות העולים מההתלפפות ההדדית גורמים לצופים לעוות פניהם, להסיט מבט, או לקום וללכת. 

זו חוויה קשה לצפייה, אבל גם כזו המאתגרת אותנו להמשיך להתבונן בדבר שהנוכחות שלו נשארת בדרך כלל מאחור. עבורי, זו הייתה חוויה מסעירה ממש, מהסוג שכמעט אינו נחווה מאמנות. כמה עבודות באמת מעוררות רגש בעוצמה כזו? תחושות שהאמנות מעבירה בכל הגוף, דרכו ועליו.

---

תמר מרגלית

אוצרת, המרכז לאמנות עכשווית (CCA), תל־אביב-יפו

הביתן הקנדי, שבו מציג האמן הקנדי־איראני עבאס אחוואן (Abbas Akhavan), הוא אחד הביתנים המאתגרים בג׳רדיני מבחינה אדריכלית: מעטפת זכוכית שאינה נאטמת לחלוטין, וגג פתוח למחצה. אחוואן מנצל את התנאים האלה והופך את הביתן למעין מיכל שינוע חי לגידול חבצלות מים, עם גוף מים שממלא את מרכז החלל, תאורת אולטרה־סגול, ומערכת שמרטיבה את האוויר.

אחוואן משתמש כאן בדימוי של הירידים העולמיים של סוף המאה ה־19, שבהם שונעו והוצגו לראווה צמחים ופרחים אקזוטיים כסמלים של קדמה ושל ייצוג לאומי. דרך זה הוא מצביע גם על הקשר הישיר בין אותם ירידים לבין הביאנלה בוונציה עצמה, מסורת שחיברה בין תרבות, תעשייה ותצוגת כוח לאומי. ההיסטוריה הזאת מהדהדת לכל אורך הביתן באופן חכם.

החבצלות הספציפיות הללו הן חבצלות המלכה ויקטוריה, מהגדולות מסוגן בעולם, שהעלים שלהם יכולים להגיע לקוטר של שני מטר. הן “הושאלו” לביתן הקנדי מהקיו גרדנס בלונדון, לשם הובאו מהאמזונס במאה ה־19, לציון הישגי הקולוניאליזם הבריטי.

בשבוע הפריוויו חבצלות המים עדיין שטו על פני המים כטבעות אפרפרות קטנות. הן צפויות להגיע לשיא פריחתן וגודלן רק לקראת הסתיו, כך שבאופן כמעט הפוך להיגיון של אירועי אמנות בינלאומיים, העבודה לא מתאמצת להציג את פניה היפות דווקא בפני המוזמנים של ימי הפתיחה. זהו ביתן תהליכי, כזה שמשתנה ומתבגר לאורך חודשי התערוכה, ולא אובייקט קפוא בזמן.

גם המבנה עצמו תורם לתחושה הזאת. הביתן הקנדי נבנה סביב שני עצים שחודרים אל תוך הארכיטקטורה שלו, ואחוואן מרחיב את הזליגה בין הטבעי למלאכותי, בין חוץ לפנים, ובין מערכת אקולוגית חיה לבין מנגנוני תצוגה תרבותיים. כמו בעבודות אחרות שלו, הוא נכנס כאן לשיחה ממושכת עם המקום עצמו, עם הארכיטקטורה שלו, הכלכלה שלו, תנאי האקלים שלו (הלחים), וכל מי ומה שמתקיים בתוכו.

---

נירה יצחקי

מייסדת ואוצרת, גלריה שלוש

בביתן ההודי בארסנלה שחוזר לביאנלה לאחר שבע שנות היעדרות, מוצגת התערוכה הפיוטית ״גיאוגרפיות של מרחק: לזכור את הבית״. התערוכה עוסקת ברעיונות ומחקר של בית, זיכרון, הגירה, שייכות וזהות בעולם משתנה וגלובלי; ״בית״ לא כמקום קבוע אלא כמצב רגשי ותרבותי שנבנה מזיכרונות, חומרים, טקסים וסיפורים אישיים. 

העבודות משלבות חומרים ומלאכות מסורתיים מהודו: חימר, חוטים, במבוק, עיסת־נייר וחומרים אורגניים אחרים. התוצאה היא אנסמבל מרתק ויפהפה של מיצבים גדולי ממדים של חמישה אמנים הודים באוצרותו של כאמין ג׳אפר.

אלואר באלאסוברמניאם מציג קיר אדמה סדוק ומתפרק, שמייצג את הארעיות ואת השכבות הגשמיות של מושג ה״בית״ שנשחק עם הזמן. ראנג׳אני שקאר במיצב מרהיב של צמחייה ופרחים המשלב חומרים וטכניקות מסורתיות מהודו כמו בד, שעווה, וחוטי עץ, המדמים אלמנטים טבעיים וטקסטורות אורגניות. עאסים וואקיף משלב אדריכלות וקיימות במיצב ענק עם חומרים מתכלים כמו במבוק ופסולת אורגנית, שבוחנים הרס עירוני מול צמיחה. 

סקרמה סונאם טאשי יצר מיצב של מבנים מיניאטוריים המבוססים על האדריכלות המסורתית של חבל הארץ ההררי לדאק, תוך שהוא משחזר את השכבות הארכיטקטוניות של בתי האבן והבוץ המקומיים מחומרים ממוחזרים ואורגניים: קרטונים, חימר, ועיסת נייר המיוצרת מספרים ומחברות ישנות. סומקשי סינג בנתה מחדש באמצעות רקמה וחוטים את בית סביה בדלהי שנהרס, כשהחוטים הדקים והשקופים מייצגים את השבריריות של הזיכרון ואת מה שנותר ממה שאיננו פיזית עוד.

---

כרמית גלילי

מנהלת ואוצרת ראשית, מגזין III יפו

לאן הגלויות עפות כשנגמרת החופשה? מרחוק היה נדמה שהביתן הספרדי כוסה כולו באריחי חרסינה, כמו קירות חדר אמבטיה. רק מקרוב התברר שאלו עשרות אלפי גלויות. אוריאול וילנובה (Oriol Vilanova), האמן שמייצג את ספרד בביאנלה, ואספן גלויות כפייתי מעט, מציג בתערוכה ״השאריות״ (Los restos) גלויות שאסף בשווקי פשפשים, בחנויות מוזיאון ובדוכני רחוב במשך יותר מ־20 שנה. 

הקירות מכוסים בגלויות מקצה לקצה ומהרצפה ועד לתקרה, מסודרות לפי צבע ונושא – מסירות מפרש ועד אפיפיורים, דרך נופים, פסלים וצלמיות. הריבוי מסחרר, וקשה בהתחלה להבחין בפרטים. בשלב מסוים הגלויות כבר לא מספרות על מקומות, חפצים או רעיונות אלא על הצורך האנושי לשמור מכל אלה משהו.

טקסט התערוכה מדבר על ערעור מעמדו של המוזיאון, על פעולות יומיומיות שמבטלות משטרים של טעם וערך, אבל בשבילי, בשלושת חדרי הביתן נמצאים כל הטיולים שטיילתי, וגם אלה שלא; כל התערוכות שראיתי – ובעיקר אלו שלא. והשאלה שהלמה בי מול כל היופי הזה היא מה קורה לכל מה שאנחנו אוספים בקפדנות כזו: מידע, חוויות, חפצים. בסוף, הכול מצטמצם לגלויה?

---

צופיה דקל כספי

אוצרת עצמאית

״מועצת רוחות האם של החיות״ (The Council of the Mother Spirits of the Animals), העבודה המרתקת של האמנית הילידית הפרואנית סיליה ואסקז יואי (Celia Vásquez Yui), מוצגת בחלל המרכזי בג׳רדיני. העבודה השאירה אותי נטועה במקום, כשאני מתקשה להיפרד מעוצמת המעמד אל מול מקבץ בעלי החיים הקרמיים, ההיברידים, שהוצבו בחצי עיגול פתוח והיישירו אלי מבט חי, אנושי משהו, בוחן ואולי במידה מסוימת מבקש תשובות.

מאחור, ברקע העבודה של ואסקס יואי, נראה מיצב רב־ממדי שבו מופיעות שתי נשים שחורות שזכו לתהילת עולם: הסופרת זוכת פרס נובל טוני מוריסון, והאוצרת של הביאנלה שהלכה לעולמה בטרם עת, קויו קואו – ניצבות זו מול זו בעבודת מחווה של מריה מגדלנה קמפוס־פונס הקובנית (Maria Magdalena Campos-Pons), מלווה במוזיקה שהלחין לחלל כמאל מאלק (Kamaal Malak).

---

מירה לפידות

אוצרת ראשית, מוזיאון תל אביב

התערוכה Canicula, שמגלמת את כל הסיבות שבגללן באים לביאנלה בוונציה, הותירה בי רושם עמוק. היא מוצגת בסמוך ל־Ospedale בחלל של כנסיה גדולה ובבית חולים סיעודי הצמוד אליה. זו התערוכה השלישית במספר של קרן התומכת בהפקות של עבודות וידאו חדשות בשם פונדציונה In Between Art Film.

מבין שמונת הפרויקטים המוצגים שניים יוצאי דופן ב״אופק״ שלהם. האחד, המיצב המצמרר של לורנס אבו חמדן, שבאופן כל כך מצומצם ואפקטיבי חוקר ״התקפת סאונד״ שהופעלה כנגד מאות אלפי מפגינים בסרביה על ידי ממשלתם, בתמיכה רוסית. הפרויקט השני, Wishful Thinking, הוא של שני אמנים אוקראיניים – רומן חיימי (Roman Khimei) וירמה מאלשצ׳וק (Yarrma Malashchuk), שנוטעים את עבודתם בעתיד, בעוד 50 שנה, זמן רב אחרי שמלחמת רוסיה־אוקראינה הסתיימה. 

מיצב הווידיאו שלהם נפרס בין ארבעה חדרים דרך ראיונות פיקטיביים עם גברים רוסים בשנות ה־70 לחייהם (משוחקים להפליא), הנזכרים בחוויותיהם כחיילים במלחמה. על פניהם חרושות הקמטים ובגופם הדואב נרשמים כאב, קשיחות וחרטה, והשיחה מקרטעת בין ניסיון להסביר, לשתיקות, במה שאי אפשר לומר. 

זה תרגיל בדמיון, בכמיהה לבקשת סליחה מצד האויב המושבע, אבל גם כזה מצריך מידה נדירה של חמלה ויכולת לראות הדברים מעיני האחר.

---

ורדית גרוס

מנהלת ואוצרת ראשית, ארטפורט

לא ברור מה יותר מצמרר ב־450XL, עבודת הווידיאו החדשה של לורנס אבו חמדאן: האימג׳ים המטושטשים של 300,000 איש נסים על נפשם כשהם בורחים מתוך הפגנת זיכרון שקטה בבלגרד; השקט הבוער והלא צפוי של העבודה, שמופר רק על ידי הנסיונות שלו לשחזר את הסאונד הנורא שהבריח אותם; או אולי העדויות שמפוזרות על פני 15 מסכים שונים, ובהם מספרים המפגינים על תופעות הלוואי – הטנטון, התקפי החרדה, הפחד מהתקהלות – שממשיכים לרדוף אותם חודשים אחרי.

ההצבה המעולה בתוך חדר יפהפה ששימש לקונצרטים, כחלק מ־Canicula – תערוכת וידיאו מלאת פנינים – רק הדגישה את מה שבאמת הכי הכאיב לי: הדרך שבה ממשלות נלחמות באזרחים שלהן, ומפעילות נגדם אמצעי פיזור הפגנות אלימים, במקרה הזה נשק אקוסטי שפוגע בכל מי שעבר בסביבה. אבו חמדאן ממשיך להלך על הגבול שבין אמנות לאקטיביזם, חוקר את המציאות דרך האוזניים ומשתמש בכלים פורנזיים כדי לספר סיפור אנושי ולסייע לנפגעים במאבק נגד השלטון.