ונציה 2026: הכל תלוי באדמה וטמון בה

ונציה! העיר של סבתא מרינה. אינספור פעמים שמעתי ממנה את הסיפור על המשפחה האצילית בוונציה שיצאה מהגטו העתיק, ואז – ברוח התקופה – הזמינה ציירים ונציאנים לצייר את בני המשפחה. שניים מהציורים הללו היו תלויים בביתה, נשים וגברים בלבוש חגיגי של סוף המאה ה־19 כמו אורחים קבועים בארוחות של סבא וסבתא.

היא הייתה מצביעה עליהם ומספרת על השנים הקשות בשואה: איך הסתתרו במנזרים ברומא, נדדו ממקום למקום, ואיך דווקא ציורי השמן הופקדו בידיים אמינות וכך שרדו באורח פלא. שאר הדיוקנאות, שתיעדו את כל השושלת, נותרו תלויים בביתו של הדוד הוונציאני.

אני תוהה איך זה שמעולם לא חיפשתי את אותו קרוב משפחה, זה שסבתא נהגה לומר עליו שכבר ״אינו יהודי״. שבביתו נותרו שאר הדיוקנאות של המשפחה היהודית־ונציאנית. אולי לא חיפשתי, כי ונציה הפכה עבורי לעיר של ביאנלות: אדריכלות ואמנות. עיר של התבוננות עכשווית יותר מאשר של זיכרון משפחתי.

ההגעה אל ונציה תמיד מרגשת, בכל מצב צבירה: בגשם, בשמש, באור הבוקר, בלילה או בדמדומים. העיר מקבלת אותי בכל פעם מחדש בחיוך כובש, אולי כנקמה מתוקה על כך שבגיל 13 העזתי לומר שהיא בכלל לא יפה.

בתוך האינטנסיביות הזאת קשה להתמסר לאמנות, אבל כשאמנות טובה לוחשת או צועקת, היא מחלחלת מיד, גם כשמצב הרוח שפוף, גם כשהגשם משבש תוכניות, ואפילו כשנתקעים בלב הפגנה פרו־פלסטינית רועשת

היומן תמיד צפוף ומסחרר. ״החובה״ להספיק הכל – תערוכות, פתיחות, מפגשים עם קולגות ותורמים, לראות ולהיראות – כמעט מקלקלת את טעמה של האמנות. בתוך האינטנסיביות הזאת קשה להתמסר לה באמת. אבל כשאמנות טובה לוחשת או צועקת, היא מחלחלת מיד, גם כשמצב הרוח שפוף, גם כשהגשם משבש תוכניות, ואפילו כשנתקעים בלב הפגנה פרו־פלסטינית רועשת.

הגשם בוונציה הוא חלק בלתי נפרד מהעיר, מהחוויה, ולעיתים גם מתכנון היום ולוחות הזמנים. לכן, בשלושת ימי הפתיחה, בחרנו בכוונה ביום הגשום ביותר כדי לבלות בארסנלה.

אחרי עמידה ארוכה בתור תחת הגשם, נכנסנו אל המבנה המרכזי. קיבל את פנינו באנר שעליו הופיע שירו של המשורר רפעת אל־עריר, ״אם אני חייב למות״. אל־עריר נהרג בהפצצה ישראלית בשג׳אעייה, בתחילת המלחמה, יחד עם אחיו, אחותו וארבעת ילדיה.

אני נושמת עמוק וממשיכה בסיור, מתוך הבנה ברורה שכרגע איני מסוגלת באמת להכיל את מה שקורה. ובכל זאת, אני יודעת בתוכי שהאמנות תנחם אותי – תלחש או תצעק, אבל בסופו של דבר תכבוש אותי.

אני ממשיכה לפסוע בתוך החלל, המעוצב באופן יצירתי ומפתיע באמצעות מעין קרטון־כוורת עבה המפריד בין חללים ובין אמנים. למרות האיכויות המבודדות של החומר, יש בחלל המון רעש: קולות האנשים, עבודות הווידיאו הרבות, ההקרנות. אני משוטטת בין מיצבים ומסכים, מתקשה לזהות אמנים מוכרים; הטקסטים כתובים באותיות קטנות מדי. צפוף ולא נעים. העין אינה מצליחה לנוח או ליהנות משפע העבודות.

כשנדמה לי שאני כבר לקראת סוף הביתן המרכזי, אני נכנסת לחלל שהוא מיצב של אלפרדו ג׳אר: החדר האדום עם האבן הירוקה. סופסוף משהו מנחם אותי, העבודה פועלת ישירות על אותו רכיב אסתטי מודרניסטי שכל כך טבוע בי – ורק כשאני יוצאת מהחדר האדום אני קוראת את שם היצירה: ״סוף העולם״.

אני ממהרת לצאת מהביתן המרכזי בחיפוש אחר הביתנים הלאומיים, שביניהם נמצא השנה גם הביתן הישראלי, ואז מוצאת את עצמי בלב הפגנה פרו־פלסטינית קטנה אך רועשת, מלאה בסיסמאות קשות. פליירים באדום ובירוק, עמוסים במספרים ובעובדות, מתפזרים באוויר ונוחתים בשלוליות הבוץ.

הדיו נמרח ונמחק, והמחשבה שלי נודדת לעזה – למחנות הפליטים תחת גשמי החורף. ההפגנה מזכירה שוב שאין לנו מנוס מהמציאות המידרדרת שלנו; שבמוקדם או מאוחר נצטרך לתת דין וחשבון על מה שקורה כאן, ועל האופן שבו אנו נתפסים בעולם.

כשהמפגינים חולפים, אני נכנסת אל הביתן הראשון שלפניי, הביתן הסעודי. לפתע משתרר שקט. בניגוד למסכי הענק, עודפות הדימויים והתזזיתיות של התערוכה המרכזית – מיצב דומם, שטוף באור רך, סוג של רצפת פסיפס בגווני אדמה. המוטיבים הגיאומטריים והצמחיים מחזירים אותי לתקופה אחרת, שבה תיעדתי פסיפסים ביזנטיים ורומיים בארץ, אותה ארץ רחוקה שהיא בו בזמן גם נוכחת מאוד.

ההצבה מהפנטת אותי. על פניו זו עבודה פשוטה, אך היא מתודית ומהדהדת אדריכלות קדושה שאינה ניתנת לזיהוי מלא: אני מנסה להבין מה הוא החומר הזה כאן ? האם זו רצפת כנסייה? מסגד? אולי בית כנסת?

May your tears never dry, you who weep over stones קוראים לעבודה של דנה אוורטאני (Dana Awartani), אמנית פלסטינית־סעודית. הנציגה בביתן מסבירה על תהליך העבודה הארוך ביציקות אדמה דחוסה שיובשה בשמש, ללא שריפה; על ההרכבה, השבריריות, ועל ההשראה – משורה ארוכה של מקומות קדושים ומבנים אחרים שנהרסו במלחמות.

אני עולה אל הטריבונה ומתבוננת מלמעלה על היצירה המונומנטלית הזו, שהיא מלאכת מחשבת מדויקת, ולרגע אני פשוט נושמת. משהו מתבהר בי, בנוגע למרחב הגיאוגרפי והתרבותי שלנו, הטעון והמורכב כל כך. הכול תלוי באדמה וטמון בה, באותה אדמה דחוסה שנאחזת בכוח, בלי יסוד מאחד, בלי חומר מלכד, ללא רצון ממשי שהמרכיבים יחזיקו מעמד יחד לאורך זמן.

לכן היא גם נסדקת ומתפוררת – יפה ופגיעה כל כך בעת ובעונה אחת.