הביאנלה לאמנות בוונציה: החטא הקדמון וחטאים חדשים לגמרי

130 שנה אחרי שיצאה לדרך, נראה שהביאנלה לאמנות בוונציה נמצאת בנקודת מפנה. ״בסולמות מינוריים״, הביאנלה ה־61 לאמנות בוונציה, הבטיחה להניף את דגל ההכלה והריפוי, לתת מקום לכולם ולחגוג את הכוח לצמוח מן ההריסות, בעולם בוער ולוחמני.

אבל אז הגיעה המציאות. הנשימה העמוקה, הרחשים ותדרי האנרגיה העדינים שזימנה האוצרת המנוחה קויו קואו, נרמסו ברעש של מחאות, חרמות ומאבקי כוח קולניים. החגיגיות חורקת. השאיפה לנתק את הלאומי מהלאומיות ואת התערוכה מהאירועים בעולם, נותרה בגדר פנטזיה. ליבי עם ראשי הביאנלה, שצריכים לחשב מסלול מחדש בין הסערות.

כי מהי ביאנלה – אם לא סוג של כפר גלובלי? ומהו תפקיד האמנות אם היא לא ראי התקופה? במונחי עולם התרבות עד כה, הביאנלה בוונציה היא המודל לאירוע תרבות גלובלי, שיונק את חשיבותו מהקביעות והחזרתיות שלו, מצד אחד; ומהחידושים, השיאים וההברקות שנחשפות בו, מצד שני. המסגרת (ביאנלה) משליכה את אור החשיבות על התוכן, והתכנים צריכים למלא את ההבטחה באיכות ובמשמעות, כשהם טעונים ברוח הזמן. השילוב בין שני אלה, בתוספת הרקע הדרמטי, ההיסטורי והרומנטי, שמספקת ונציה – יוצר את הקסם המתחולל בכל פעם מחדש.

מוונציה יצא לעולם המושג ״ביאנלה״ (מילה שפירושה המילולי ״אחת לשנתיים״) והפך לציון השמור לתערוכות חשובות, סדרתיות לאורך זמן, רחבות היקף וספקטקולריות, בדומה לאולימפיאדה, אירוויזיון, מונדיאל ופסטיבלי קולנוע יוקרתיים. ביאנלות במודל כזה או אחר קמו בסאו פאולו ובהוואנה, בשראג׳ה ובאיסטנבול, בנקאנו ובברלין. וכאן בתל אביב, נפתחה ממש לאחרונה ״מעשים וימים״, הביאנלה השלישית לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל (מוז״א).

האשליה לפיה בעולם שבו אנחנו חשופים לכל כך הרבה מידע ממקומות מרוחקים, אנחנו גם מבינים מה באמת קורה בהם – היא בעוכריו של האקטיביזם האמנותי, והביאנלה כמעט כורעת תחת נטל הפוליטיקה והקולות הצדקניים

ובינתיים בוונציה – קויו קואו, האוצרת הנבחרת של הביאנלה, נפטרה כחצי שנה אחרי מינויה. היא הספיקה לבחור את התמה המובילה ואת צוות העוזרים שלה (וכן את צוות השופטות, שהיו אמורות להעניק את הפרסי הביאנלה לאמנים ולביתנים המצטיינים, אבל התפטרו ערב הפתיחה, בעקבות סערה פוליטית שישראל ורוסיה במרכזה).

קואו קראה לשקט – אבל לא נשארה בסביבה מספיק זמן לראות אם הוא אפשרי. את החלל שהותירה ממלאות בין היתר לא מעט עבודות המוקדשות לזכרה, וכן תהלוכות אבל ושירה, קריאה פרפורמטיבית וריטואלים, שליוו את אירועי הפתיחה.

לאלה הצטרפו הפגנות סוערות ושביתות מחאה: נגד השתתפות ישראל בביאנלה, בהובלת קואליציית חרם פרו־פלסטינית (שנראתה מאורגנת מאי פעם, ממומנת היטב ומצויידת באמצעי תעמולה ונוכחות ניכרת בשטח); ונגד השתתפות רוסיה, במפגן מחאה שהובילו קבוצת פוסי ריוט וארגוני זכויות אדם.

ואלה הם רק חלק מהביתנים שמעוררים תשומת לב יתרה מהסיבות הלא נכונות. התפיסה הכוזבת, האשליה למעשה, שבעולם שבו אנחנו חשופים לכל כך הרבה מידע ממקומות מרוחקים, אנחנו גם מבינים מה באמת קורה בהם – היא בעוכריו של האקטיביזם האמנותי, והביאנלה כמעט כורעת תחת נטל הפוליטיקה והקולות הצדקניים.

למזלנו – הרעש וההמולה של שבוע הפתיחה התפוגגו והתחלפו בשגרה של תערוכה ארוכת טווח (הביאנלה תימשך כחצי שנה, עד 22.11). יש בתערוכה בסדר גודל שכזה עומס יתר בלתי נמנע והצפה חזותית, אבל בתוכן אפשר למצוא את דרכנו ולברור את הנקודות המעניינות והחשובות להתמקד בהן.

הפריפריה של עולם האמנות

העובדה שמרבית האמנים המוצגים בתערוכה המרכזית מגיעים במובהק מהפריפריה של עולם האמנות – מאפריקה, או מהתפוצה האפריקאית (לא מעט מארצות הברית) – ממשיכה את הקו שהיה דומיננטי בביאנלה הקודמת. אז הצהיר האוצר על העדפה לאמנים שלא הציגו בעבר בביאנלה, ובעיקר כאלה שמוצאם או מקומם בדרום הגלובלי.

מדובר במגה־טרנד, שהולך ומתגבר מזה עשור, ולא במגמה זמנית, והיו כבר ביאנלות שעשו את זה טוב יותר. הפעם בחרו האוצרים במספר משתתפים קטן יחסית (כ־130 מציגים בתערוכה המרכזית, חלקם בקבוצות וזוגות). התערוכה המרכזית מתעקשת להעמיד במרכזה את רוח האדם ואת האמנות כמושג רוחני, כמעט דתי.

בעידן הטכנולוגיה המהיר והעצבני של ימינו, היא מפתיעה בחומריות שלה. שולטות בה מגמות של אמנות הקרובה לחומר, לעבודת היד, לשירה. התוצאה היא יפה, נועזת לעיתים, מוזרה ומעוררת מחשבה. גם אם לא מפוקסת מספיק.

החטא הקדמון הוא העבדות – תופעה עולמית מחרידה, שהשלכותיה מהדהדות עשרות דורות קדימה, והיא מיוצגת באינספור עבודות (חלקן חזקות וטובות יותר מאחרות). בכניסה לתערוכה המרכזית בג׳רדיני מקבלת את פנינו עבודה מרהיבה של ביג צ׳יף דימנד מלנקון, שחיבר בין תלבושת נוצות מתהלוכות המרדי־גרא לרקמת חרוזים שמספרת סיפור היסטורי של מרד עבדים על ספינת האמיסטד במאה ה־19.

הדם והסחר בבני אדם מהדהד גם בעבודות של אבוני פטרסון, שעושה שימוש בבדי ברוקד וז׳קארד בשכבות ליצירת דימוי טבע מלאכותי, שופע ופתייני, ומצמיחה מבין הקפלים קוצי זכוכית וכפפות משי מעודנות, שנטבלו באדום של אשמה שלא תימחה.

וונגצ׳י מוטו, אחת האמניות החשובות והמוכרות יותר בתערוכה, מרחיקה וכורכת את העוול לשחורים בעולם בעוול לנשים ולאמא אדמה, ומספרת את סיפור הבריאה מתחילתו ועד הרס העולם, בעבודה שנדחקה לחדר קטן ממידותיה. במיקום אחר בתערוכה מוטו מציגה פסל מעבודותיה היותר מרשימות, דמות היברידית של אישה־יצור קדמוני, שניצבת על כר דשא וכמו משקה ומצמיחה אותו.

בין ריבוי שמות בלתי מוכרים בתערוכה בולטת נוכחותו של ניק קייב (האמן, לא הזמר),שידוע בעיקר בסדרת חליפות הצלילים שלו (Sound Suits) העשויות משילוב של טקסטיל, פרחים וחפצים. כאן התגלגלו דמויות הטקסטיל הרכות בפסלי ברונזה גדולי מידות, שמדגישים את חשיבותו ומשמשים עוגן נדיר על רקע ריבוי עבודות מחומרים קלים, זמניים ומתכלים. סדרת הפסלים של קייב אמורים להדהד את שלבי האבל על פי המודל של אליזבת קובלר רוס, אבל מתעלים גם מעבר לתפקידם כאנדרטה, ומצליחים לתת לתערוכה נקודת אחיזה שנחוצה לה מאוד.

לא זכיתי להכיר את קויו קואו לפני מותה, וכעת, בהיעדרה, זו משימה בלתי אפשרית, כשהיא מוקפת הילה של דמות מיתית, כל־יכולה. הביאנלה מיוחסת לה במלואה – עד כדי כך ששמה מופיע בכותרת התערוכה

לא רק רוחה של האוצרת המתה נוכחת בתערוכה. יש בה במכוון מימד רוחני־שמאני שמאפיין חלק מהיצירות; רבות מהן מגיעות עם פסקול של מוזיקה וציפורים מצייצות; עם זיקה לטבע וגעגוע לבית, לשייכות, לאינטימיות. ועדיין, נותר הקושי ליישב את הסתירה בין הקריאה לשקט ומינוריות לבין האירוע שהוא במהותו ספקטקל ותחרות על תשומת לב.

לצערי, לא זכיתי להכיר את קויו קואו לפני מותה, וכעת, בהיעדרה, זו משימה בלתי אפשרית, כשהיא מוקפת הילה של דמות מיתית, כל־יכולה. הביאנלה מיוחסת לה במלואה – עד כדי כך ששמה מופיע בכותרת התערוכה: ״בסולמות מינוריים, מאת קויו קואו״. וזה כנראה הדבר הנכון, כי הכותרת היא אכן כולה שלה. הטקסט הרעיוני של הביאנלה – שלה.

ובכל זאת, מעל כל זה מרחפת שאלה גדולה: האם קונספט מכונן שנכתב יותר משנה לפני האירוע יכול לשמש טקסט אוצרת לתערוכה שהבשילה והפכה לביאנלה ה־61? באופן קלוש. הצוות שנכנס בנעליה הגדולות מבטיח לנו שכן. אך התוצאה בבירור חסרה עמוד שידרה, ועריכה יסודית הייתה מיטיבה עם התערוכה (ועם הצופים!).

לתערוכה כל כך מורכבת וגדושה דרושה יד מכוונת – חיה ולפעמים בועטת. מותה של האוצרת שנה שלמה לפני פתיחת האירוע שעליו היא חתומה, הותיר את ספינת הדגל הזו עם צוות ללא קברניטה. את האוצרות בפועל והקמת הביאנלה הובילו חמישה עוזרים שמינתה קואו: גייב בקהרסט פייג׳ו מלונדון, היסטוריון וחוקר אמנות קווירית חברתית וסביבתית; סידהרתא מיטר, עיתונאי מברוקלין והעורך הראשי של קטלוג הביאנלה; מארי הלן פריירה מדקאר, סנגל, שהייתה יד ימינה של קואו במרכז האמנות שיזמה והקימה Raw Materials; ראשה סלטי, ילידת קנדה ממוצא לבנוני-פלסטיני, שגדלה בביירות ומתמקדת באמנות פרפורמנס וקולנוע; רורי צפאי, ילידת זימבבואה שלמדה בארצות הברית וחוקרת בעיקר אמנות אפריקאית חברתית.

חמישה אנשים אבלים ואוהבים, מלאים בכוונות טובות, ניסו בכל כוחם לעשות מה שנדמה להם שקואו הייתה רוצה. מצוידים בידע מקצועי אבל גם חמושים לעייפה באג׳נדות, ברקע האישי של כל אחד ואחת מהן, ובחוסר החלטיות – מה שמחליש את התערוכה בסופו של דבר. הרכב האוצרים עשוי להסביר לפחות חלקית נוכחות בולטת של אמנים אפריקאים, אמני ״הדרום הגלובלי״, וגם אמנים ערבים ובעיקר לבנונים, ואת הזיקה הפלסטינית המאוד ברורה.

ולמרות זאת, חלק מכוחה הבלתי מעורער של הביאנלה טמון במבנה שלה – לצד התערוכה המרכזית של האוצרים מוצגים הביתנים של 100 מדינות(!) וכל אחד מהם הוא תערוכה – קטנה או גדולה. משובחת או סתמית. הרמה לא אחידה, אבל בשפע ההיצע יש הרבה מה לראות ולספוג.

זר לא יבין זאת

הביתן הישראלי שוכן השנה במיקום זמני בארסנלה, והאמן בלו סימיון פיינרו מילא את החלל בתערוכה ״שושנת האין״ בבריכה רבועה שמשקפת היטב את החלל היפה. מערכת טפטפות מלמעלה מורידה מעין גשם דמעות קבוע, שיוצר אדוות במים – מעין שושני מים נעלמות. אחת לכמה דקות נעצר הטפטוף ובשקט המשתרר המים נרגעים והופכים לבריכת השתקפות. שקט רגעי וחולף, שמתאים להמולת החיים והמתח שממנו אנחנו באים. פיינרו מתכתב בהצלחה עם התמה המרכזית של ״סולמות מינוריים״ ולפכפוך המים המקיפים את ונציה.

לא מעט סמליות ישראלית וקבלית יש בהרכב העבודות שבחרו פיינרו ואוצרי התערוכה, אביטל בר שי וסורין הלר. שורת כסאות ושולחן נושאים את המילה ״שמים״ באותיות חלולות, משחק מילים עם המלים שם, ים, מים ושם. האותיות מטילות צל על הרצפה תחתן, כמו משקפות את היעדר היושבים סביב השולחן. על הקיר בכניסה תלוי שעון, שבמבט נוסף ניתן לזהות שהוא צועד לאחור. מעטים יגיעו לנקודה שבה מחוגיו נעצרים בשעה 6:29. זר כנראה לא יבין זאת, אבל אין ישראלי שלא מזדהה במשהו עם המחשבה מה היה קורה אם אפשר היה להזיז את הזמן לאחור, לאותו רגע שלפני האסון.

הביתן הישראלי נמצא בשכנות לסעודי, לאמירתי, לטורקי ולארגנטיני, בין השאר. פיינרו מעיד – כמו קודמותיו בביאנלה של 2024, שהוא חש בעיקר בחרם ובנידוי מצד ״חבריו האמנים״ בזמן ההקמה. לעומתם, רבים מהמבקרים בביתן מגיבים בהתפעלות, בתמיכה או באדישות, ופחות עסוקים ב״מצב״.

הצורך לבלוט ולמצוא את הטון הנכון במסגרת הביאנלה העלה לכותרות ולפידים ברשתות החברתיות את הביתן של אוסטריה – Sea World Venice – של האמנית פלורנטינה הולצינגר. יחד עם קבוצת אמניות פרפורמנס אתלטיות ונחושות הביתן מציג מופע חי מושך ומרתיע בו זמנית של מוזרויות על סף הגועל הגופני, כהערה על מצב העולם, המים, ובעיקר יחסי האדם לטבע ואדם לחברו.

הבחירה בכותרת Sea World היא הברקה – הולצינגר מגיעה לעיר המים ונציה, ויוצרת את הקישור המתבקש בין המקום ועומס היתר התיירותי שמקושר אליו, לבין פארקים של שעשועים ומופעי ראווה. מקומות בילוי שמבוססים על משיכה לטבע והשתלטות עליו, שבי ואולי גם עינוי של בעלי חיים, לצרכי שעשוע.

במקום לווייתנים מזנקים אנחנו מקבלים אישה עירומה שחיה בתוך אקווריום (שמימיו מזוקקים משתן של המבקרים בתערוכה); כלבלב רובוטי שמתרוצץ במצוקה בחדר שקוף ומוצף, ולא רחוק ממנו אישה עירומה רוכבת על אופנוע ים בחדר סגור. את תמונת השנה מספקת אמנית שנתלית במהופך מפעמון ענק זהוב, בסגנון פעמון כנסייה או פעמון החירות, שבו היא מיטלטלת כענבל ומצלצלת בכל שעה עגולה.

האם זוהי קריאת השכמה לעולם או פרובוקציה פמיניסטית פוסט־פאנקיסטית? הפרשנויות רבות והדעות חלוקות, וטוב שכך. כי הביאנלה – כמו תמיד – לא נמדדת במפגש המיידי עם העבודות, אלא בחוויה המצטברת, שגדולה מסך חלקיה. וגם חלקיה הם לא חזות הכל. החוויה הוונציאנית לא מסתכמת בביאנלה, אלא בנוכחות של מאות תערוכות לוויין ואירועי משנה שסובבים אותה ברחבי העיר.

למרות תיירות היתר, למרות המשברים הבוערים בעולם – ונציה מוכיחה עמידות וכוח המשיכה שלה מביא אליה תערוכות משובחות ויוזמות חדשות. המוזיאונים בעיר מציגים תערוכות עכשוויות חזקות – של מרינה אברמוביץ׳ בגלריה דל׳אקדמיה, ג׳ני סאביל במוזיאון לאמנות מודרנית ולורנה סינמפסון בפונטה דלה דוגנה – אם לנקוב רק בכמה מהשמות החשובים.

יש בעיר יוזמות מפתיעות – כמו האתר החדש של מעצב האופנה דריס ואן נוטן שרכש לעצמו ארמון ונציאני עתיק ומילא אותו בתערוכה רב תחומית, שנעה בין אופנה, עיצוב לאספנים ואמנות. לצד הארמונות הידועים כמו פלאצו גראסי ופונדציון פראדה, אניש קאפור חוזר לביקור ויש עוד מקום לגילויים חדשים.

אחד מאלה הוא הגן החבוי במנזר הכרמליטים, שבו בחר להתמקם השנה ביתן הוותיקן (אנטי תזה מוחלטת לכלא הנשים שבו הציג בביאנלה הקודמת). בתערוכה שאצר האנס אולריך אובריסט, בהשראת נזירה מהמאה ה־12 שהייתה מלחינה, אשפית בוטנית ואשת רפואה, אין יצירות אמנות במדיומים המקובלים. במקום ציור, פיסול, מיצב ואפילו פרפורמנס – אובריסט פונה אל החושים היותר ראשוניים שלנו, ביצירות מוזיקה עכשווית ועתיקה וקריאת שירה היישר אל אוזנינו, תוך טיול בין שבילי הגן וצמחיו המוריקים והריחניים. הללויה.

---

הביאנלה לאמנות בוונציה | In Minor Keys
אוצרת: קויו קואו
נעילה: 22.11