RCA 2026 // נטע רבינוביץ

מי?

נטע רבינוביץ, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית והתכנית לתואר שני באמנויות – שתיהן בבצלאל. בימים אלה מסיימת תואר שני נוסף במחלקה לאמנות עכשווית (Contemporary Art Practice) ב־RCA.

הלימודים

מדובר במסלול של שנה אחת, קצרה ואינטנסיבית. המבנה של התוכנית כולל בעיקר פרויקטים קצרים, מה שיוצר קצב עבודה דינמי ומאפשר להתנסות במגוון כיוונים. מבחינתי היה חסר קצת יותר זמן לפיתוח העבודות (גם ברמה החומרית וגם ברמה הקונספטואלית) כדי לאפשר תהליך מעמיק יותר. המחזור גדול מאוד (השנה היו כ־130 סטודנטים במחלקה), כך שנחשפים למגוון גדול של פרקטיקות, מדיה וגישות, ויש הזדמנות להכיר אמנים ממקומות שונים שבאים מתרבויות שונות וממסורות שונות.

אחד היתרונות הבולטים של הרויאל קולג׳ הוא הסדנאות והפסיליטיז. מהבחינה הזו יש כמעט כל מה שאפשר לחלום עליו, והגישה של הטכנאים היא כזו של ״בואו נמצא דרך לגרום לזה לעבוד״. הם משתדלים לעזור לסטודנטים לממש את הוויז׳ן שלהם, גם כשהוא מורכב או לא שגרתי, ויש להם המון ידע וניסיון. עם זאת, בגלל מספר הסטודנטים, לא תמיד אפשר לקבל גישה, וצריך תכנון מראש וסבלנות.

סאונד הוא מדיום שלא היה לי הרבה ניסיון איתו או ידע עליו, אבל תמיד סיקרן אותי. אחד הדברים שמשכו אותי היתה התחושה שהנושאים שאני מדברת עליהם ברישומים שלי, כבר מהדהדים אותו במהות או במאפיינים שלו

המעבר ללונדון (אפילו שתמיד הייתה אהובה עליי) והלימודים בסביבה חדשה ושונה, גרמו לי לצאת מאזור הנוחות שלי כמעט בכל מובן. הפרקטיקה שלי היא פחות עבודה בקצב מהיר על פרויקטים קצרים, ויותר תהליכי עומק שמלווים בשעות ארוכות של עבודה סיזיפית. אבל הצלחתי להרחיב את הפרקטיקה ולהתנסות בדברים שמתחו את גבולות הרישום (שהוא המדיום העיקרי שלי).

אחד הפרויקטים הראשונים שעליהם עבדתי לא היה במסגרת הלימודים במחלקה, אלא במסגרת התערוכות השנתיות של איגוד הסטודנטים. יצא קול קורא לתערוכה שהנושא המרכזי שלה היה חושים, וחשבתי שזו הזדמנות טובה להתחיל לבדוק את העניין שלי עם סאונד.

זה מדיום שלא היה לי הרבה ניסיון איתו או ידע עליו, אבל תמיד סיקרן אותי. אחד הדברים שמשכו אותי היתה התחושה שהנושאים שאני מדברת עליהם ברישומים שלי, כבר מהדהדים אותו במהות או במאפיינים שלו – שינויים הדרגתיים, רגעים חולפים, נוכחות והיעדר.

המיצב בגלריה כלל שלושה מיתרי פסנתר באורך כחמישה מטרים, שנמתחו באלכסון ויצרו סוג של רישום בחלל. במבט ראשון הם נדמים כקווים דקים וכמעט בלתי נראים, ובמגע הם הופכים לסאונד שמפעיל את כל החלל. הצליל שנוצר מהמיתרים הארוכים הוא צליל בס נמוך שמורגש בגוף. העבודה עוסקת במתח בין האפשרות של סאונד לסאונד עצמו, ובקו כרישום שלא מסתיים על הדף, אלא ממשיך אל החלל ואל הגוף.

פרויקט הגמר

במהלך השנה האחרונה, בין הלימודים ב־RCA לרזידנסי שעשיתי בפריז, התפתחו במקביל כמה כיווני חקירה שהובילו לפרויקט הגמר שלי: מיצב הסאונד, פנזין שעסק במלאכת התרגום, וכמובן – רישום.

החיים בשנה הזו בין עברית לאנגלית, הפכו את התרגום לנושא שהעסיק אותי יותר ויותר. עברית היא שפה בעלת אוצר מילים מצומצם יחסית לאנגלית, ומילים רבות נושאות בתוכן כמה משמעויות, הקשרים ואסוציאציות בו־זמנית. לכן, פעולת התרגום היא גם תהליך של בחירה ושל ויתור, במיוחד בשירה. אי אפשר להעביר את כל הרבדים בעת ובעונה אחת. כל בחירה מדגישה משמעות אחת ומשאירה אחרות מאחור.

אחת מנקודות המוצא לפרויקט היה השיר ״הירח שר לנחל״ של לאה גולדברג, שאותו ניסיתי לתרגם לאנגלית. חלק ממה שמשך אותי בשיר הוא שהשתקפות היא לא רק הנושא, אלא גם העיקרון המבני של השיר. הירח מופיע דרך השתקפותו בנחל, והשניים מתקיימים זה באמצעות זה. משם התפתח המחקר שלי אל שאלות של השתקפות, הכפלה, חזרתיות והאופן שבו דימוי משתנה באמצעות פעולת הקריאה.

ברישום, אני בוחנת את השאלות האלה באמצעות מערכת השתקפויות של ידיים – דימוי מובחן שעל ידי הכפלות ושיקופים נעשה פחות יציב. הדימוי נע בין מוכרות לזרות, והתנועה הזו מהדהדת את פעולת התרגום. כמו שקוראים שפה מימין לשמאל או משמאל לימין, בהכפלה הרישום לא מציע רק כיוון קריאה אחד. הוא נקרא באופן דומה מכל כיוון. במבט ראשון ההשתקפויות נדמות זהות, אבל ככל שמתבוננים – מתגלים ביניהן הבדלים עדינים.

המיתר מאריך את הרישום לתוך החלל. הוא ממשיך את אחד מצירי הסימטריה של העבודה וחוצה את החלל באותו קו שמארגן את הדימוי על הנייר. במצבו הדומם, הוא נושא את האפשרות של צליל, אבל האפשרות הזו לא חייבת להתממש. רק אם הצופה בוחר לגעת בו האפשרות הופכת לרטט וצליל.

כשהוא נע, המיתר לא רק מפיק צליל ורטט, אלא משנה גם את אופן הקריאה של הדימוי. במובן הזה הוא מהדהד את פעולת המים בשיר: כשם שתנועת הנחל מפרקת את ההשתקפות לרצף של אדוות, כך גם תנועת המיתר קוטעת את הרצף של הרישום, ומכניסה אליו זמן ותנועה. אם הצופה בוחר שלא לגעת במיתר, הצליל נותר כפוטנציאל שלא התממש.

גם בתרגום מתקיים תמיד פער דומה, בין מה שהיה אפשר להעביר לבין מה שהועבר בפועל. כל טקסט מכיל יותר משמעויות, אסוציאציות וניואנסים ממה שאפשר לשאת בשלמותו אל שפה אחרת, ולכן חלק מהאפשרויות יישארו תמיד בלתי ממומשות.

העבודה עוסקת בתרגום כמנגנון רחב יותר של מעבר: בין פוטנציאל למימוש, בין תנועה לקיפאון, בין דו־ממד לתלת־ממד, בין מקור להשתקפות. בכל אחד מהמעברים האלה משהו נשמר ומשהו אחר משתנה, והמרווח שנוצר ביניהם הוא המקום שבו העבודה מתקיימת.

עתידות

כרגע אני מניחה שאישאר בלונדון קצת, יש עוד הרבה מה לגלות ולראות ולחוות. אני מרגישה צורך לתת לשנה הזו לשקוע, לרעיונות שנגעתי בהם להתפתח, ולמחקר שהתחלתי להעמיק. יש פה מגוון אפשרויות גדול, ואני מקווה שיהיה לי זמן לחקור לפחות חלק מהן.