בין מאבקים חברתיים לפליטות: מה לראות בפסטיבל אפוס?

בפסטיבל אפוס, פסטיבל לסרטי אמנות, תמיד יש סרטים שכמעט אי אפשר לצפות בהם במקומות אחרים, וכאלו שעוסקים באנשים מעוררי השראה. הנה ארבעה סרטים על אנשים כאלה, יוצרים מעוררי השראה – שניים מכאן ושניים מהעולם.

״מאיה אנג׳לו: כבר לא ציפור כלואה״ (בימוי: ריטה קוברן, בוב הרקולס, 114 דקות, 2016), מספר את סיפורה של מאיה אנג׳לו -משוררת וכותבת אפרו־אמריקאית נפלאה, שהיא גם רקדנית, יוצרת, אשת אקדמיה ועוד. היא גדלה בין קליפורניה לארקנסו, תחת חוקי ההפרדה בין שחורים ללבנים בארצות הברית, התגוררה בין השאר בניו יורק, קהיר וגאנה.

היא היתה פעילה במאבק של מרתין לות׳ר קינג, וחזרה מגאנה לארצות הברית כדי לפעול יחד עם מלקולם X (שנרצח כמה חודשים אחר כך). היא נישאה והתגרשה שלוש פעמים ואת בנה, שגם הוא משורר, ילדה כמה חודשים אחרי שסיימה את התיכון. היא הופיעה בהשבעה של הנשיא קלינטון, הפכה לחברתה הקרובה של אופרה וינפרי, והמשיכה עד קצה חייה להופיע ולפעול למען זכויות אדם ואזרח.

הסרט הוא ביוגרפיה של האישה המרשימה ורבת הפעלים הזאת, שמופיעה בו בכל הדרה. הוא ערוך מקטעי ראיון מרתקים איתה, מתועדות בו שיחות מעניינות עם הקרובים לה (אחת המעניינות היא עם בנה), היא מצולמת כשהיא מופיעה בפני קהלים שונים ועוד.

הצפייה בסרט על טאהא מוחמד עלי, אחרי הסרט על מאיה אנג׳לו – שהתחילה את חייה במציאות של חוקי ההפרדה הנוקשים – עוררה מחשבות גם על מה ש(לא) אפשרי (עדיין) במקום הזה

זה סרט קצת ארוך, ונדמה שהיה אפשר לערוך אותו ביתר קפידה, אבל בעיקר עולה ממנו דיוקן של אישה חד־פעמית, שהקול שלה צלול עד כאב, שהלב שלה עולה על גדותיו, שהתביעה שלה מהעולם שסביבה היא חדה ונוקבת, ושהחיות שלה מעוררת השראה.

באחד הרגעים המקסימים היא כבר אישה מבוגרת שמגיעה לאחד האירועים כשהיא נעזרת בקרובים לה. במלון שבו מתקיים האירוע, אחד מעובדי השירות מתרגשת כמעט עד דמעות על הכבוד שנפל בחלקו לעבוד במקום שאליו היא מגיעה. היא בכסא גלגלים, הוא עומד מולה ומסביר לה בהתרגשות מה זה אומר בשבילו לפגוש אותה. בסצנה הזו כמעט אפשר להחזיק את הנגיעה החד־פעמית שלה בעולם.

סרט אחר, ״טאהא – הקול שבין השורות״ (בימוי: ליאורה עמיר ברמץ, פיראס רוב, 31 דקות, 2016), הוא ניסיון לשרטט דיוקן של המשורר הפלסטיני הישראלי טאהא מוחמד עלי, אחד המשוררים הנפלאים שכתבו כאן. עלי גדל בספוריה, כפר שישראל הרסה ב־1948, ואסרה על תושביו להתגורר בו. על חורבותיו הקרן הקיימת נטעה יער, והמדינה הצעירה הקימה ישובים חדשים על אדמותיו.

אנשי הכפר הפכו לפליטים, חלקם הגיעו למחנות הפליטים בלבנון, ומשפחתו של עלי – בדרך מתפתלת – הגיעה לנצרת. הוא פירנס את משפחתו מנערותו והיה איש שחי ונשם ספרות ותרבות. עם השנים, החנות שפתח בשוק בעיר הפכה למקום התכנסות של משוררים וכותבים פלסטינים (כמו דרוויש ואחרים). אף אחד מהם לא ידע שעלי עצמו כותב שירה כל השנים האלה. הפרסום הראשון שלו היה סביב גיל 40.

בכל אחד מהשירים היפהפיים שלו (שתורגמו לעברית בידי אנטון שמאס) נשזרים בחוט של זהב כאבי הפליטות בארצו שלו, הגעגוע למקום ההולדת, האובדן וההרס. הסרט מציג קטעי ארכיון נפלאים: אפשר לצפות בו בכל הדרו, עומד על במה וקורא שירה נהדרת ״בעל פה״. בקטעי ארכיון אחרים הוא מתראיין ומתאר את מה שמניע אותו בכתיבה. בכל אחד מהקטעים, האיש החכם, הנוקב, ונדיב הלב הזה, מספר סיפור מורכב וכואב של פליטות ואובדן, ובו־זמנית של תשוקת חיים וכתיבה.

זה סרט קצר יחסית, ויש בו רגעים נוגעים ללב (במיוחד השיחות עם ילדיו ואשתו), והתחלה של שרטוט דיוקן של משורר נדיר, איש עם שיעור קומה מעורר השראה – דיוקן שראוי להמשיך לרשום במלוא מורכבותו. הצפייה בו, אחרי הסרט על מאיה אנג׳לו – שהתחילה את חייה במציאות של חוקי ההפרדה הנוקשים, והספיקה במהלכם לא רק להוביל מחאות אלא גם להופיע בטקס השבעה של נשיא – עוררה מחשבות גם על מה ש(לא) אפשרי (עדיין) במקום הזה.

הזמן הישראלי חורץ סימנים

תמונת מראה אחרת לגמרי למה שטאהא מוחמד עלי זכה או לא זכה לראות בחייו, הוא הסרט ״ראידה אדון לעצמה״ (בימוי: ברכה זיסמן כהן, 55 דקות, 2025). בפתיחת הסרט, בסצנה מהפנטת, אדון, אמנית ושחקנית פלסטינית־ישראלית, מביימת, משחקת, ומפיקה עבודת וידאו שמצטלמת על חוף הים ובסמטאותיה של יפו, עיר ילדותה. אדון אומרת למצלמה שהיא מביימת את הלוויה שלה. מה שנראה על המסך הוא טקס מוקפד ומלא יופי.

ארדון עסוקה בתחילת הסרט בשאלה למה בעצם הבמאית (ברכה זיסמן כהן), רוצה לעשות עליה סרט. זה לא כי היא ערבייה, היא אומרת, זה כי היא אמנית, ושחקנית, והחיים שלה מעניינים את זיסמן כהן. ככה היא מקווה וככה היא רוצה שיתבוננו בה. אבל, היא אומרת, היא מבינה שהיא מתעניינת בה גם כי היא ערבייה. אי אפשר להתעלם מזה, הן מסכימות ביניהן.

היא גדלה בעכו ובונה (בהווה מתמשך) את חייה בעשר אצבעות. כשמתבוננים בהם דרך המבט הנדיב והקרוב של זיסמן כהן, ניכר שמה שמניע אותם היא התשוקה ליופי ויצירה. העבודות של אדון המתועדות בסרט, במוזיאון ישראל, ברזידנסי בפריז ועוד, הן עבודות מלאות עוצמה. אדון מהפנטת את הקהל כשהיא נעה בין חשיפות וכנות כמעט ילדית לבין תעוזה חריפה ונוקבת.

סצנה נפלאה ומכמירת לב בו־זמנית מתרחשת כשאמא שלה מגיעה לפתיחת תערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל. מבחינת אדון, העובדה שזו תערוכת יחיד ראשונה לאמנית פלסטינית היא לא רק כבוד, אלא בעיקר סימן של בושה (לעולם האמנות בישראל? לישראל עצמה?).

ככל שהעבודה על הסרט מתקדמת, הזמן הישראלי חורץ באדון ובסרט עוד ועוד סימנים, ונדמה שהוא הולך וסוגר עליה, כמעט על הנשימה עצמה. שאלת האפשרות לחיות כאן, ליצור, לדבר בקול רם, להיות היא – הולכת ונהיית נוקבת ואכזרית יותר ויותר.

בסיום הסרט, באופן בלתי צפוי לכאורה, נפתחת עבורה אפשרות כמעט אבסורדית. מבלי לעשות ספוילר אגיד, ששאלת הפליטות שטהא מוחמד עלי עסוק בה כל חייו – לובשת צורות חדשות וכואבות גם אצל אדון.

בסרט ״הדם של כולנו אדום״ (בימוי: ז׳וזפינה לינקס, 87 דקות, 2024), הצילום עצמו הוא לב הסיפור. מרטין שולר הוא צלם פורטרטים מהמוערכים בעולם. הוא מוכר בעיקר בשל צילומים של מנהיגים, אנשי ציבור ואמנים ידועים, שאותם צילם באופן קרוב ומלא עוצמה (כמו אובמה וטראמפ). הסרט מתעד פרויקטים אחרים לגמרי שלו, פחות ידועים, שבהם צילם בקלוז־אפ פורטרטים של אנשי שוליים – חסרי בית, מכורים, אסירים לשעבר, טרנסג׳נדרים, קהילות ילידיות באמריקה ועוד.

השאלה ״למה לצלם צלם״, כלומר, מהו הערך המוסף של תיעוד מי שמתעד בעצמו, היא שאלה מעניינת שהסרט מאתגר. האם הדיוקן שעולה מהסרט הוא של שולר עצמו; או שזו עוד דרך, עוד שפה, עוד תהודה – לעסוק בדיוקנאות שהוא צילם?

אחד הדברים היפים בסרט הוא פרישת תהליך העבודה של שולר עם הדמויות שאותן הוא מצלם. אף אחד מהם לא מועמד או נעמד לקלוז־אפ שמתחיל ומסתיים באנונימיות. השיחות שהוא מקיים איתם והדאגה הממשית לשבריריות של חייהם נחשפת לעיני המצלמה שלו ושל הסרט. השאלה איך הם יעברו את מחסום השקיפות של חייהם דרך המצלמה שלו – מעסיקה אותו באופן עמוק ומחויב. זהובעצם לב הסיפור שהוא רוצה לספר: פורטרטים מבעד למחסום השקיפות.

כשצפיתי בסרט הזה ברצף עם שאר הסרטים, כמעט מאליה עלתה השאלה – איזה סיפור הוא היה מספר, לו היה מצלם את הפורטרטים של גיבורי הסרטים הקודמים. מאיה אנג׳לו, לדוגמה, לאיזו סדרה שלו היא יכולה היתה להיות שייכת? ״השוליים של ארקנסו״? ״המעגל של מלקולם X״? ״החברות של אופרה וינפרי״?. אולי הוא היה בונה לכבודה סדרה של דיוקנאות שנעים בין הסדרות שלו? האם זה אפשרי?

וראידה אדון? וטאהא מוחמד עלי? איך הוא היה מצלם אותם? לאיזו סדרה? מה הם היו מספרים לו בשיחה הקרובה שלפני ותוך כדי הצילום?

שולר הוא צלם נפלא, להתבונן בו מצלם זו כמעט כתת אמן, ובצד זה לפני ההקרנה של הסרט (שתיערך במוזיאון תל אביב) תקדים דברים תמרה אברמוביץ, אוצרת הצילום של המוזיאון. לכו לראות סרטים בפסטיבל הנהדר הזה. בימים האלה, אמנות ואנשים מעוררי השראה הם כמעט אוויר לנשימה.

---

אפוס – הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות
מוזיאון תל אביב
משכן לאמנות עין חרוד
16-19.9