Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
גן העצמאות, איפה אתה?
הרבה אהבה ומחמאות, ובצדק, כבר הורעפו בנפרד על ״עצמאות״, סרטו החדש והמרהיב של חברי משה רוזנטל, ועל הספר ״מילים, איפה אתן?״ של דויד גרוסמן. אבל יש משהו מרתק דווקא בעובדה ששתי היצירות האלה מגיעות אלינו כמעט במקביל.
שתיהן נכנסות אל תוך מערכת יחסים קרובה ואוהבת בין אב לבן. בשתיהן רוחשת, מתחת לפני השטח, מיניות ״אסורה״ בתוך התא המשפחתי. ובשתיהן נמצא גם הפחד מהמחלה, מהטירוף, מהרועד והנגוע, מהאפשרות שמשהו בגוף או בנפש עובר בירושה, מאב לבן.
עמוס גוטמן, מתוך ״טאבו: עמוס גוטמן״. באדיבות HOT8 וסימה סרטים
“עצמאות״ נגע בי לא רק בגלל הקולנוע שלו, אלא גם במקום אישי מאוד, מתוך היתמות שלי מאבא, שקרתה בערך בגילו של בועז, גיבור הסרט. יצאתי מהסרט עם הגעגוע אליו, אבל גם עם הגעגוע למה שלא יכול להיות, לשיחה שלא הצלחתי, וכבר לא אצליח, לנהל איתו.
ויש עוד סיבה שבגללה הסרט נגע בי. בשנים האחרונות אני מרגיש שאני בעצמי חי בגן העצמאות של שנות ה־70 וה־80. חייתי בו כשיצרתי את הסרט התיעודי ״טאבו״ על חייו ויצירתו של עמוס גוטמן, ואני ממשיך לחיות בו עכשיו, דרך הסרטים שאני יוצר בימים אלה על זלמן שושי ועל חזי לסקלי, עוד שתי דמויות שאהבו, יצרו ושוטטו באותה סביבה ובאותן שנים.
שתי היצירות מעזות להכניס אל לב המיינסטרים משהו לא לגמרי נוח, בלי להכריז עליו ובלי להסביר לנו מראש כיצד עלינו לקרוא אותו. שתיהן מבקשות מאיתנו להתקרב מאוד אל אב ובן, ורק כשאנחנו כבר שם, בתוך האהבה והכאב, הן מאפשרות גם למודחק להיכנס פנימה
אני מכיר כבר בעל פה את חומרי הארכיון מהרחובות האלה, את שבילי גן העצמאות, את רחוב הירקון, את הז׳רגון, את הדמויות ואת הדימויים שנותרו מהתקופה. ובכל זאת, לראות את העולם הזה על מסך גדול, חי, חד ונושם, גרם לי להרגיש שאני ממש פוסע שם. עבורי זאת ליטרלי התגשמות של חלום.
במהלך הסרט נזכרתי בסיפור על עמוס שקרה בגן העצמאות. באחת משיחות התחקיר לסרט סיפרו לי על הפעם ההיא, עוד לפני שמגפת האיידס פרצה בישראל, שבה הוא פגש שם גבר מבוגר ממנו, ובמהלך השיחה שלהם הוא לחש לעמוס באוזן: ״עכשיו אתה נגוע״. קללה אפלה וממכרת, שלפי ההשערה היא המקור לשם הסרט ״נגוע״. מאז ״נגוע״ אני לא זוכר סרט ישראלי שהקים כך את גן העצמאות לתחייה. יש רגע ב״עצמאות״, רגע של חיבוק חונק, שמבלי לדעת שחזר את הקללה הזאת. לא אפרט כדי לא לעשות ספוילר, אבל מי שצפה יבין.
וכמובן חשבתי גם על הקולנוע של עמוס. לא על מה הוא היה חושב על הסרט (שאלה שקיבלתי לא פעם בשבועות האחרונים ואין לי שום דרך לענות עליה, מה גם שאני לא בטוח שגוטמן יצר מאותו היחס שיש לרוזנטל כלפי בני האדם), אלא על הכבוד הגדול ש״עצמאות״ עושה לעולם שגוטמן היה חלק ממנו, לעולם הקולנועי הפרוע והתמים של שנות ה־80 בתל אביב, וכמובן להיסטוריה קווירית ישראלית שלעתים קרובות נשארת בשוליים או הופכת להערת שוליים.
עמוס גוטמן. צילום: מייק גנור
האופל מתחיל לצוף
גרוסמן גם הוא מתחיל בתיאורים ממכרים: טיול של מאוורר בבית משפט, דמות אם נשית ומתפרצת, סלנג משפחתי וצירופים מחורזים. המספר קופץ בין עבר, הווה ועתיד, כאילו הוא מנסה להסיח את דעתנו מהאופל שבדרך – ואולי גם לפתות אותנו להיכנס אליו לפני שנבחין בו.
אבל ככל שהקריאה מתקדמת, האופל מתחיל לצוף. שיעור גיטרה מסתורי, אשך סורר שצץ פתאום, ציור שלא נותן מנוח, אלימות מבהילה. הבושה עוברת בין האב לבן, שמשחקים ביניהם מסירות בתפוח אדמה לוהט שאיש מהם אינו רוצה להחזיק בו.
ומה שנראה בתחילה כאוסף זיכרונות משפחתיים מצחיקים וחביבים, שגם אם הם מתנקזים כבר מההתחלה אל בית המשפט עדיין לא מסגירים את מה שעומד להגיע, הולך ונסגר סביב הקורא. אט־אט מתחילה מערבולת רגשית, שבין אם רצית בה ובין אם לאו, כבר אין ממנה דרך חזרה. מישהו חייב להיכוות.
דויד גרוסמן, ״מלים, איפה אתן?״, הוצאת הקיבוץ המאוחד
וככל שהתקדמתי בקריאה, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על ״עצמאות״. שתי יצירות שונות מאוד שמעזות להכניס אל לב המיינסטרים משהו לא לגמרי נוח, בלי להכריז עליו ובלי להסביר לנו מראש כיצד עלינו לקרוא אותו. שתיהן מבקשות מאיתנו להתקרב מאוד אל אב ובן, ורק כשאנחנו כבר שם, בתוך האהבה והכאב, הן מאפשרות גם למודחק להיכנס פנימה.
וזה מסקרן אותי גם מול הקולנוע של גוטמן. נדמה לי שעמוס היה אמביוולנטי ביחס לניסיון להגיע לקהל רחב. אולי לפעמים ויתר עליו מראש, ואולי פשוט לא היה מוכן לעשות שום ויתור כדי להגיע אליו.
רוזנטל וגרוסמן עושים כאן מהלך אחר: כמעט בדלת האחורית, בחשאי, הם מכניסים אל הקהל הרחב דיון הרבה יותר חתרני מכפי שנדמה מהעטיפה הצבעונית. זה השג אמיתי של שני אמנים שמלהטטים בווירטואוזיות, כל אחד בשפה שבה הוא מדבר.
מעניין למה שתי היצירות האלה מגיעות דווקא עכשיו. האם יש כאן רמז לבאות? אולי הקהל הרחב כבר מוכן לבגוד בדמות האב בבחירות הקרובות, ואולי, סוף סוף, אנחנו מוכנים לצאת לעצמאות? אין לדעת. מה שבטוח זה ששתיהן גרמו לי לחשוב על הדברים שאנחנו מקבלים מהאבות שלנו בלי שבחרנו בהם, ועל הדברים שאנחנו ממשיכים לחפש אצלם, גם כשהם כבר לא שם.
אחתום בשיר קצרצר של חזי לסקלי שמטייל לי בראש בזמן האחרון, וכנראה שלא סתם:
הַלַּיְלָה מְחַקֶּה אֶת בִּכְיוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה
וּמְזַיֵּף אֶת מִזְמוֹרָיו הַהֶטֶרוֹסֶקְסוּאָלִיִּים
שֶׁל נַהַג הַמַּשָּׂאִית
(או המונית; תלוי באיזה סרט)
אסי כהן ב״עצמאות״. צילום: ורד אדיר / סרטי יונייטד קינג וגרין פרודקשנס
