האודיסאה של נולאן: לא נאמן למקור, וטוב שכך

כריסוטפר נולאן יוצא לאודיסאה שלו עם סרט בעל אסתטיקה היסטורית. על הגיבור אודיסאוס (מאט דיימון) עוברות הרפתקאות דומות לאלו של הגיבור ההומרי, אבל בפועל זהו גיבור אחר, והאודיסאה שלו היא אחרת. בכך, הוא הולך בעקבות אינספור יצירות ספרותיות וקולנועיות שעשו את הטרנספורמציה הזו, והשתמשו באודיסאה כדי לספר את הסיפור שלהן – כמו ״אחי איפה אתה״ של האחים כהן ו״יוליסס״ של ג׳יימס ג׳ויס – אם למנות שתיים זכורות היטב.

הסיפור של נולאן מתחיל לפני האודיסאה ההומרית, עם כיבוש טרויה. הגיבור של הומרוס, שמופיע כבר באיליאדה, מונע בתחילה מ״קלֶאוֹס״ – המונח היווני לתהילת הגבר בקרב (בחייו ולאחר מותו), ולאחר מכן, באודיסאה, מ״נוסטוס״ – הרצון לשיבה הביתה לאחר מסע או מלחמה. הגיבור של נולאן מונע מאשמה וטראומה, ורק אחרי שהוא מעבד משהו מהם, הוא מסוגל לחזור הביתה.

קליפסו של נולאן (שרליז ת׳רון), היא לא רק נימפה שרוצה באודיסאוס כמאהב ובן זוג כמו אצל הומרוס, אלא מי שלוקחת על עצמה לרפא אותו, לאפשר לו סמי שכחה, אבל גם החלמה איטית מהטראומה, בקצב שהוא מסוגל לו.

הפגיעה בפוליפמוס הקיקלופ, הענק בעל עין אחת (שמעוצב באופן מרהיב ומרתיע בסרט) גורמת לעיכוב גדול בחזרתו של אודיסאוס הביתה. הקיקלופים מייצגים את הניגוד לחברה התרבותית – ללא חיי קהילה, כל אחד לעצמו או למשפחתו, לא מעבדים את האדמה אלא רק אוספים את פירותיה. אודיסאוס ואנשיו נלכדים במערתו של פוליפמוס, וכדי להימלט מעוורים את עינו האחת.

אצל נולאן, אגממנון הופך למעין דארת׳ ווידר, בשריון שחור, נטול פנים, דמות מאיימת וכוחנית, מלך שמצייתים לו ללא ויכוח. הוא ייצוג של המלחמה עצמה, ולא דמות בשר ודם

אצל הומרוס, הטעות שגורמת לאודיסאוס לא לחזור לביתו הוא הרצון בקלאוס, בתהילה – כשהוא צועק לענק את שמו כשהוא וחבריו כבר הצליחו להימלט. הקיקלופ מתפלל לאביו, שבמקרה הוא האל פוסידון, שימנע מאודיסאוס לחזור לביתו. פוסידון, אל הים וכוחות הטבע, אכן פועל נגדו ומסכל את חזרתו.

אצל נולאן, טעותו של אודיסאוס היא הנקמה. הוא מאבד שליטה ויורה בקיקלופ חץ נוסף בעין, אחרי שכבר נמלטו. למרות שאודיסאוס של נולאן לא מאמין בהתערבות האלים, הרי שאנשיו מייחסים לפוסידון את כל הקשיים שאותם הם פוגשים בדרך, ולאמונה גם יש כוח.

בהרבה רבדים הופך נולאן את האפוס המקורי למודרני וביקורתי כלפי החברה שלנו. דמותה של קירקה, לדוגמה, שבמקור היא מכשפה שהופכת גברים המזדמנים לביתה לחזירים וחיות אחרות, הופכת אצלו לאישה שמשתמשת בכוחות הכישוף שלה כדי להגן על עצמה מפני חזירות הגברים ומסכנת האונס שאורבת לה כאישה הגרה בגפה.

אפיון דמותה של הלנה היא אולי המהלך הקונטרוברסלי ביותר שעשה נולאן. הלנה במקור היא בתו של זאוס, והיא היפה בנשים, ״הפנים שהשיקו 1000 ספינות״ כמו שכתב כריסטופר מרלו מאוחר הרבה יותר; זו שהנסיך הטרויאני פאריס מקבל כפרס מהאלה אפרודיטה כשהוא בוחר בה כיפה באלות.

במסורות מסוימות היא אלה של ממש ומזוהה עם אאוס, אלת השחר, וכמו נשים נבחרות אחרות היא מתוארת באיליאדה ובאודיסאה כ״לבנת זרועות״. בין אלו נמנות האלה הרה, אנדרומכה, אשתו של הקטור הגיבור הטרויאני באיליאדה, נאוסיקה הנסיכה הפאיקית ושפחותיה. הזרועות הלבנות לא מציינות דווקא לבנות עור – יש פרשנויות הרואות בהן ציון למיעוט חשיפה לשמש של אישה שאין לה צורך לעבוד בשדות. למרות שהתיאור ההומרי הוא לא מאוד ספציפי, התרבות המערבית הפכה את הלנה ללבנה במיוחד.

גם מלכה וגם אישה מוכה

נולאן בחר ללכת לקצה השני, ובחר שחקנית כהת עור – לופיטה ניונגו – לתפקיד, מה שעורר מחלוקת. הוא מעביר את דמותה של הלנה שינוי משמעותי. אצל הומרוס היא מלכת ספרטה שפוגש טלמאכוס, בנו של אודיסאוס, אישה כמעט אלוהית שהיתה יכולה ללכת עם גבר אחר, להתחרט ולחזור לבעלה הראשון, ועדיין להיות מכובדת ונערצת. אצל נולאן היא גם מלכה וגם אישה מוכה. על פניה צלקת אכזרית, והיא דמות חלשה ומדוכאת.

עוד מהלך מעניין שעושה נולאן עם ניונגו, הוא לשים אותה גם בתפקיד אחותה של הלנה, קליטמנסטרה, אשתו של אגממנון. הלנה וקליטמנסטרה הן אחיות, במסורות מסוימות אפילו תאומות, שתיהן בנותיה של לדה, אבל קליטמנסטרה היא בתו של טינדראוס, בעלה של לדה, ולא של זאוס.

במקור הן לא זהות, מאחר והמסורת לא מעניקה לקליטמנסטרה את אותו מעמד יוצא דופן של יופי שמוענק להלנה. קליטמנסטרה רוצחת את אגממנון בשובו הביתה, כנקמה על כך שהעלה את בתם איפיגניה כקורבן לפני היציאה למלחמה. אצל נולאן, שתי האחיות הופכות לשתי הפנים של אותה אישה – האחת מוכה והשנייה נוקמת.

בעולם ההיסטורי שהאודיסאה מתארת, עדיין אין מדינה יוונית של ממש, ומדובר באוסף שבטים פזורים המאוחדים על ידי תרבות ושפה. הצבא היווני הוא קואליציה של מלכים שמפקדים כל אחד על חייליו, ואגממנון הוא המנהיג כי יש לו שילוב של כוח, מעמד, ייחוס וסמכות שהקהילה מכירה בהם. הוא אדם גאה ועקשן, שעושה טעויות רבות ולא נוטה להכיר בהן (כמו המריבה עם אכילס שהיא תשתית האיליאדה). הוא לוחם חזק, אבל לא לוחם נערץ כאכילס.

אצל נולאן, הוא הופך למעין דארת׳ ווידר, בשריון שחור, נטול פנים, דמות מאיימת וכוחנית, מלך שמצייתים לו ללא ויכוח. הוא ייצוג של המלחמה עצמה, ולא דמות בשר ודם. במובן הזה, אי אפשר לערער על סמכותו, בניגוד לאגממנון של האיליאדה, שמולו יש יותר מרחב תמרון. ההקצנה משרתת את הסיפור של חייל שנאלץ להילחם במלחמה ולסבול מזוועותיה, מול הגנרל המתוחכם שהוא למעשה אודיסאוס.

בסרטו של נולאן, כמו גם בסרט ״טרויה״ (וולפגנג פטרסון, 2004) האלים לא נוכחים באופן ישיר – בניגוד להומרוס, שם האלים גם הם כוח מניע בעלילה לצד הגיבורים. בפרשנות נטען פעמים רבות שכל פעולה לא צפויה של האדם אצל הומרוס, מקורה במחשבה שנטע האל במוחו. בסרט, הכוח חוזר לידי האדם, והאלים קיימים ברקע כפולחן, אבל לא משתתפים במהלך האירועים.

נולאן מדגיש את העדרם של האלים בכך שהוא מניח לטלמאכוס לשאול שלושה אנשים שונים האם הם אלים. מתוכם שניים הם אכן האלה אתנה שמופיעה בתחפושת אצל הומרוס, אבל אצל נולאן הם מי שהם, קבצן ומנטור, ידיד המשפחה. השלישי הוא אודיסאוס, אביו, שאומר לו (ולנו) להפסיק לחפש את האלים בכל מקום ולסמוך על עצמו.

אודיסאוס של הומרוס הוא אדם שמאמין בכוחו לשלוט בעולם באמצעות תבונה ותחבולה. בהדרגה הוא לומד שהדברים החשובים ביותר הם לא בשליטתו – ובסופו של דבר הוא צריך ללמוד ענווה, סבלנות ואת היכולת לוותר על הזהות ההרואית שלו, כדי להגיע הביתה ולהשתלב בחזרה בעולם ממנו בא.

אודיסאוס של נולאן הוא גבר פגוע, שלא יכול לשוב לביתו עד שיחלים. לכן, עליו לעבור מסע שבו יהיה מוכן להתמודד עם העבר, לשחרר שליטה – ורק אז יוכל לשוב. יש מן המשותף בין המסעות, וגם מהשונה. גדולתו של נולאן היא בכך שתפר את המרכיבים האפיים למסע חדש – רלוונטי לכאן ועכשיו.

---

האודיסאה
בימוי: כריסטופר נולאן
ארצות הברית, 2026, 172 דקות