ענת וייז׳ה בתערוכת יחיד בשיקגו: החדרים שבנו אותי

חגית: שלום ענת, ברוכה השבה, את חוזרת מפתיחת תערוכת היחיד שלך בגלריה ARC בשיקגו

ענת: נכון 🙂 התערוכה נפתחה בתחילת ספטמבר ונחתתי לא מזמן

חגית: איך הג׳ט לג? ויותר חשוב – איך היה שם?

ענת: הג׳ט לג נוכח 🙂 שם היה נהדר!

חגית: מכיוון שאנחנו לא מכירות, זו הזדמנות מצוינת שתציגי את עצמך, עוד לפני שנשאל על התערוכה

ענת: אני ענת, בת 43, ציירת מתל אביב. אני אמא לשתי בנות שאני מגדלת בעצמי. בציור שלי אני עוסקת בשאלות על זהות נשית, ועל הדרך בה הילדוּת, הבית והיחסים הקרובים מעצבים את האופן שבו אני רואה את עצמי ואת העולם

חגית: למדת אמנות בארץ?

ענת: כן. למדתי בבית הספר התחנה אצל ארם גרשוני. ועוד לפני כן למדתי במטאפורה בברצלונה, ולמדתי תחריט בניו יורק. יש לי תואר שני בתולדות האמנות, שעשיתי במקביל לכל זה. הציור לקח את הבמה המרכזית אצלי בשלוש שנים האחרונות, וכעת זהו העיסוק העיקרי שלי

חגית: מעניין שהזכרת את ברצלונה, כי מבחינה סגנונית הציורים שלך מזכירים לי ציור ספרדי מתקופות מוקדמות יותר, וקצת גם את הציירת הפורטוגלית המופלאה פאולה רגו. כמי שלמדה אצל ארם גרשוני, את רואה את עצמך שייכת לאיזו אסכולה או זרם באמנות עכשווית או באמנות פיגורטיבית? איך את היית מגדירה את הציור שלך?

ענת: אני מאמינה גדולה שהדברים נספגים אצלנו וחוזרים אלינו בדרכים לא דרכים. מאוד מרגש אותי לשמוע את ההבחנה שלך, כי התקופה שם הייתה תקופה מאוד משמעותית עבורי. אני חושבת שאני עובדת בתוך הציור הפיגורטיבי העכשווי, אבל באופן שהוא יותר חופשי. מבחינת הרעיונות, אני נמשכת למקומות של פיגורטיבי פסיכולוגי ויש איזה ממד של חוסר נוחות

חגית: הצגת כבר תערוכות יחיד?

ענת: כן, בדצמבר האחרון הייתה לי תערוכת יחיד בגלריית ויטרינה, באוצרות של תמר לב און. זו הייתה חוויה מדהימה. העבודה עם תמר – היה לנו חיבור מטורף שבא לידי ביטוי בתוצאה – ממש שותפות לכל דבר. התערוכה עסקה בפער שבין המילה הכתובה לבין הדימוי שעומד לצידה. הציורים תפסו את החלל המרכזי של הגלריה והוצבו בתוך קונסטרוקציית עץ.

את הרצפה כיסיתי בשברי עץ מצופים במלט ובצבע, כך שהם נראו כמו גושי בזלת — משהו לא מכאן. על קירות הגלריה הופיעו שירי ילדים של שלומית כהן־אסיף. המפגש בין שירי הילדים לבין הציורים, שאפשר לומר שיש בהם ממד אפל, הציע קריאה חדשה בשירים וניתק אותם מהצימוד המוכר שלהם לעולם הילדות

חגית: ואיך הגעת מגלריה ויטרינה בחולון לגלריה ARC בשיקגו? לונג וויי כמו שאומרות 😊

ענת: 😊 נכון. אני בדיאלוג עם חו״ל כל הזמן. מאוד מושך ומעניין אותי המבט האחר. נתקלתי בקול קורא לפרויקט תערוכות יחיד של הגלריה – Athena Fund Solo Show – והחלטתי להגיש מועמדות. הצעתי גוף עבודות שסיימתי ממש זמן קצר לפני כן, וכך קרה שנבחרתי, בתהליך תחרותי שבו השתתפו 118 אמנים שהגישו למעלה מ־1,500 דימויים וסרטונים

חגית: מרשים ביותר! של מי הגלריה, מה ידעת עליה קודם? ואיך זה נראה עכשיו, כשהתערוכה כבר עומדת?

ענת: זו גלריה מאוד מיוחדת, שנוסדה בשיקגו ב־1973 והיא מנוהלת על ידי אמניות. היא קמה מתוך התנועה הפמינסטית, גלריה ללא מטרות רווח, במטרה לתת מקום לנשים בתוך עולם האמנות. זה הדבר העיקרי שידעתי על הגלריה לפני שהגשתי מועמדות. זה מאוד דיבר אלי, בגלל הנושאים שבהם אני עוסקת. אבל רק שהגעתי לשם באמת ראיתי את האופי המיוחד שלה. יש בגלריה תחושת קהילה ואמניות שפועלות למען אמניות אחרות.

אני מרגישה שהעבודות מצאו שם בית מאוד טבעי. יש בתערוכה 10 עבודות. תהליך הבחירה היה של הגלריה, מתוך הקשבה לחוט המחשבה שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את כל גוף העבודות הזה יחד, מתוח, ובמרחק מהסטודיו. ופתאום יכולתי לראות את הקשרים בין העבודות, ואת התערוכה כעולם שלם. היא יצאה אינטימית, אבל גם מאוד נוכחת בחלל

שאלה שמעסיקה אותי כבר זמן רב, מאיפה אנחנו מקבלות את נקודת המבט שלנו, על עצמנו ועל העולם? במחשבה על הילדות שלי, גיליתי שדווקא הדברים השקטים, שהתרחשו כמעט מתחת לפני השטח, הם אלה שהותירו בי את החותם העמוק ביותר

חגית: איך התנהל הקשר עם הגלריה? זה די יוצא דופן לענות לקול קורא ולזכות בתערוכת יחיד. מה ביקשו ממך לשלוח? איך נבחרו העבודות?

ענת: זה באמת היה תהליך מיוחד. יש לי דיאלוג של שנתיים עם הגלריה. גם בשנה שעברה הגשתי מועמדות עם גוף עבודות אחר. הגעתי לשלב הסופי של 12 המועמדות, אבל לא נבחרתי. והחלטתי להגיש גם השנה עם גוף העבודות הנוכחי. הגשתי את צילומי העבודות, הרעיון, והאופן שדמיינתי את העבודות בחלל

חגית: מה מיוחד בגוף העבודות הזה, לדעתך, שגרם לבחירה שלהן?

ענת: גוף העבודות צמח מתוך שאלה שמעסיקה אותי כבר זמן רב, מאיפה אנחנו מקבלות את נקודת המבט שלנו, על עצמנו ועל העולם? כשניסיתי ללכת עם השאלה הזאת אחורה, אל הילדות שלי, גיליתי שדווקא הדברים השקטים, שהתרחשו כמעט מתחת לפני השטח, הם אלה שהותירו בי את החותם העמוק ביותר

אמא שלי אמרה לי במילים להגשים את החלומות שלי ולא לתת לאיש לעמוד בדרכי. אבל בשפה היומיומית של הידיים שלה, ראיתי משהו מורכב יותר: טיפול, קיפול, תפירה ותיקון, ובעיקר הצבת האחר לפני העצמי. העבודות נעות בתוך הפער הזה, בין מה שנאמר לנו לבין מה שאנחנו לומדות דרך הגוף, הבית והמחוות שחוזרות על עצמן.

בשיחה שלי עם מנהלות הגלריה הן אמרו שהן זיהו קפיצה משמעותית בתוכן, ומעבר מעולם של ילדות לעולם בוגר יותר, שמאוד תפס אותן

חגית: ספרי על העבודות עצמן ועל כותרת התערוכה

ענת: שם התערוכה ״החדרים שבנו אותי״, והעבודות עוברות בין חדרים שונים בתוך מרחב ביתי. אבל החדרים הם לא חדרים ממשיים, אלא חדרים נפשיים. אוסף של זיכרונות שנצרבו בתוך המבנה של הבית הראשוני.

העבודות מנסות לתפוס רגעים מהילדות המוקדמת, שבשלב מאוחר יותר מותירים חותם ומשנים תפיסה. אצלי אולי הציורים של מכונת התפירה ופעולת התפירה הם החשובים ביותר. אני זוכרת את עצמי נוסעת לסבתא שלי בקו 25 ליפו, עם תיק ובו בגדים שצריך להוסיף מכפלת, כפתור, להרחיב להקטין וכו׳. הפעולה הזאת אחר כך הייתה נוכחת גם בקשר שלי עם אמא שלי וכמובן היום עם הבנות. יש בפעולה הזאת משהו שקט, שלא מבחינים בו כמעט.

גם העבודות עם בית הבובות הן יושבות על אותו המקום. אני שיחקתי בבית בובות עד גיל מאוחר יחסית, ולימים שמרתי את כל האביזרים בקופסאות בבוידעם. כשהבת שלי הבכורה הייתה בגיל המתאים הבאתי לה את הקופסאות האלו וכמו הורשתי לה את החפצים האלו. יש בהם דבר קסום של דמיון ומשחק, ויחד עם זה את המשחק בבית: לסדר, לארגן, לדאוג ולטפל

חגית: בנות כמה הבנות שלך? הן באו איתך לשיקגו?

ענת: הגדולה שלי בת 13 והקטנה בת 9, וכן הן באו איתי כמובן לשיקגו 🙂

חגית: במהלך התקופה לקראת התערוכה, הגלריה היססה אם זה כדאי ומתאים להציג אמנית ישראלית לא מוכרת, בתקופה שישראל, איך לומר, לא המוצר הכי אהוד על המדף?

ענת: לא. לא היססו. האמת שהחשש היה קיים אצלי, כנראה יותר מאשר אצלן. לאורך כל הקשר שלנו הן לא דיברו כלל על העניין הזה. במהלך השהות שלי שם הנושאים כן צפו ועלו, אבל מתוך סקרנות ועניין ולא מתוך ביקורת. ההתנהלות איתן הייתה סופר מקצועית

חגית: משמח לשמוע. מי האנשים שבאו לפתיחה? לך יש שם קהל משלך?

ענת: אני לא מכירה אנשים בשיקגו, זאת הפעם הראשונה שאני מבקרת שם, אבל כן יצרתי קשר עם הקונסוליה שם. והגיעו אנשים מהקהילה של הגלריה, ומסצנת האמנות של העיר

מגניב, להיות אורחת הכבוד בתערוכה של עצמך 🙂

ענת: לגמרי 🙂 תחושה קצת סוריאליסטית חייבת לומר

חגית: זה דורש הרבה תעוזה, לפנות ככה לגלריה ולנסוע להציג. אני ממש סקרנית, מה עשית לפני שפרצת בקריירת הציור?

ענת: כן, אני מניחה שזה דורש קצת תעוזה. אני פשוט הגעתי לשלב שבו הפחד לא לנסות היה גדול יותר מהפחד לקבל תשובה שלילית. הבנתי שהציור הוא מרכז החיים שלי – לצד גידול הבנות שלי כמובן. לפני הציור עבדתי בעיצוב פנים לצד לימודים וגידול הבנות.

מאז שהשתתפתי בחממה של צבע טרי ב־2024, החלטתי שאני והציור מקבלים במה מרכזית. זו הייתה חוויה ממש טובה, אפשר לומר שהחממה ממש שינתה את החיים שלי. נתנה לי המון ביטחון שלא היה לי, וסללה לחלוטין את הדרך שאני עושה היום.

מהרגע שקיבלתי את ההחלטה הזאת, אני מתייחסת אל הציור כקריירה לכל דבר. אני עובדת בלי הפסקה, בונה גפי עבודות, פונה לקולות קוראים, גם במקומות רחוקים או שנראה שהם בלתי אפשריים. הנסיעה לשיקגו היא כמו קפיצה פתאומית, אבל היא תולדה של עשייה מתמדת. אני כל הזמן יוצרת, כל הזמן פונה ומנסה לקדם את עצמי בכל דרך אפשרית

חגית: מעודד לשמוע שיש מקום לציור ולאמנות כעיסוק מרכזי בחיים כאן. עד מתי התערוכה? הגלריה מתכננת למכור את העבודות?

ענת: התערוכה עד ה־25 לחודש ואני עוד חוזרת לשם לקראת הסגירה. וכן, העבודות עומדות למכירה

חגית: מה את מאחלת לעצמך בהמשך הדרך, לשנה החדשה?

ענת: אני מאחלת לעצמי להמשיך להציג, להשמיע את הקול שלי, להעמיק את השפה שלי, וליצור קשרים משמעותיים ומסקרנים

חגית: אמן. תמשיכי להעז

---

ענת וייז׳ה | The Rooms That Made Me
Arc gallery, שיקגו
נעילה: 25.9