עצמאות: הסרט הישראלי הטוב ביותר של העשור האחרון

עם הופעת בכורה בפסטיבל סאנדנס האחרון, פתיחת פסטיבל ירושלים ושיא מטורף של 16 מועמדויות לפרסי אופיר – הכתובת כבר חצובה על הקיר. ״עצמאות״, סרטו הארוך השני בסך הכל של הבמאי משה רוזנטל, הוא (כנראה) הסרט הישראלי הטוב של השנה. אבל רגע לפני ההכתרות, ההכרזות ושאר סופרלטיבים, כדאי לקחת צעד אחורה, ולחזור לסרטו הקודם של הבמאי, שהוא הפריקוול הלא רשמי לאירועי ״עצמאות״ ושהניח עבורו את היסודות להצלחה.

ב־2022 עלה לאקרנים ״קריוקי״, הפיצ׳ר הארוך הראשון של רוזנטל – דרמה יפה ועצובה על גבריות בורגנית ישראלית שבורה ופגומה, זוגיות מתפוררת וגילוי עצמי ומיני בגיל 70. רוזנטל ביים ביד אמן את ששון גבאי, ריטה שוקרון וליאור אשכנזי בסרט ששם אותו על המפה, ובצדק. לכן הסקרנות כלפי ״עצמאות״, שנדרשו לא מעט שנות עשייה כדי להביא אותו למסך הגדול, הייתה מובנת מאליה.

בסרטו החדש, מעבר לעובדה שהוא באמת באמת מצוין, רוזנטל עשה את הבלתי ייאמן. אחרי 15 שנים של היעדרות, הוא החזיר למסך הגדול את אסי כהן, מאסטר של קומדיה, אבל הפעם הוא מציב אותו כאבא שעומד במרכזה של דרמה משפחתית שוברת לב.

רוב העלילה ממוקמת בחולון של 1987. כהן (שהחזיר את שיערות ראשו לחיים) מגלם את מאיר שבת, נהג מונית סובארו־פשע שמפרנס את אשתו בלה הקוסמטיקאית (קרן צור), את שתי בנותיו (מור דימרי ונטע אורבך), ואת בועז בן ה־12 שנמצא רגע לפני חגיגת בר המצווה.

אסי כהן חוזר למסך הגדול בתפקיד דרמטי כובש. הגדולה שלו בהבעות ובמילים הקטנות, שנוצקות לתוך הופעה מעוטת דקות יחסית לאחרים, אבל כל דקה ממנה – מלמיליאן

הקשר בין בועז למאיר חזק, עד שהילד מגלה סוד בקשר לאביו. כשברקע מגיפת האיידס מתפשטת ומגיעה גם לישראל, מתחיל השבר המשפחתי הגדול. מאיר עוזב, ובועז הופך בעל כורחו לגבר של הבית, באקט קריטי שיציב אותו בעתיד כמפרנס יחיד במערכת יחסים אדיפלית וחונקת עם אמו.

הסרט נע בשני צירי זמן, בין 1987 ל־1996, וחושף את ההתמודדות של בועז הצעיר (יאיר מזור) והמבוגר (עידו טאקו) עם רגשות האשמה על עזיבת אביו ועם מחסור משווע בדמות אב. בדיוק כמו ב״קריוקי״, גם הפעם רוזנטל שם על השולחן את הגבריות הפצועה שנעה בין מיניות הטרוסקסואלית להומוסקסואלית, ונטולת כל מאצ׳ואיזם.

בקרב הציבור הישראלי יש מחשבה משותפת, מעצבנת ולא ממש מוצדקת, שגורסת שהקולנוע הישראלי אף פעם לא מספק את הסחורה. הדרמה לא מספיק אפויה, הקומדיה לא באמת מצחיקה, ובאופן כללי הסיפורים חוזרים על עצמם: פרבר דרומי או צפוני, משפחה קשת יום, שתיקות ארוכות ודיאלוגים סתומים.

לפעמים יש דברים בגו, אבל לפעמים אפשר גם לקשור כתרים, ובמקרה הנ״ל זו לא תהיה הגזמה. זה מוביל את הטקסט הזה שוב ל״עצמאות״, שכבר בזמן כתיבת שורות אלה גורף מיליון ואחת מחמאות מוצדקות.

הפאות, הכתפיות, הלק ושאר דאווין

זה המקום לשבח, להלל ולפאר את העיצוב האמנותי של עידו דולב. יש בו דיוק עד לפרטי פרטים באופן שבו נראו החיים בישראל של שנות ה־80: הטלוויזיה, הסלון, הבגדים, הגובלנים, הטפטים, הדקורציה השמאלצית והקיטשית והפוסטרים הענקיים של אילנה אביטל שהתפרשו על פני כל הארון. יש כאן מחשבה ועשייה, בלי שום כוונה לעגל אף פינה. אפילו ברמת הפאות, הכתפיות, הלק ושאר דאווין.

לכל אלה מצטרף פסקול מטריף וגזעי, שמחזיר לתודעה את ״אתמול״, שיר הסינת׳פופ המצוין של טובה גרטנר ומעלה באוב את ״קלף חזק״, להיט נשכח של אילנה אביטל שימצא את עצמו בקרוב בכל תחנות הרדיו. וואלה, רק על הבחירות האלה (ועוד רבות) והמוזיקה המקורית של גאל רקוטונדרבה, מגיעים לסרט הזה ארבעה כוכבים בוהקים. כל השאר זה בונוס.

והולי שיט, איזה בונוס הצופים מקבלים פה. 15 שנים אחרי ״זוהי סדום״ וגלות ארוכה בטלוויזיה, אסי כהן חוזר למסך הגדול בתפקיד דרמטי כובש, שבליינד יניב לו את פרס השחקן הראשי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר הקרוב. הגדולה של כהן היא בהבעות ובמילים הקטנות, שנוצקות לתוך הופעה מעוטת דקות יחסית לאחרים, אבל כל דקה ממנה – מלמיליאן.

לצדו של כהן נמצאת קרן צור, שמגיעה למסך היישר מבמות התיאטרון והופעות קצרות בטלוויזיה, ולצופים מסוימים תהיה אנונימית. במקרים אחרים, הצל של כהן היה כנראה גדול מדי, אבל צור ממש לא מתחבאת שם, להפך. זו הופעה מצוינת שלה, בכימיה נהדרת עם כהן עצמו ועם שאר חברי הקאסט. אחרי שנים של עשייה בתיאטרון, צור היא סוג של תגלית קולנועית ישראלית מרנינה, שעושה חשק לראות ממנה עוד .גם במקרה של צור – זכייה בפרס אופיר לא תהיה בגדר הפתעה.

אבל בין כל השחקנים המנוסים האלה, רוב הביקורות, כולל זו, ידברו בעיקר על הופעת הבכורה הנהדרת של יאיר מזור הצעיר. הניסיון המקצועי של מזור מזערי באופן טבעי, אבל הוא כבר מפגין יכולות של שחקן מנוסה עם כישרון ליפסינק מרשים וריקוד ״בר מצוותי״ אדיר שלוקח את הטקסט הזה בחזרה לאילנה אביטל ולמוזיקה שלה.

את בועז המבוגר מגלם עידו טאקו, שכבר מזמן הפך להבטחה של הקולנוע הישראלי, ואם לשפוט על פי ״עצמאות״, זו הבטחה שלחלוטין מממשת את עצמה.

מעל הכול מנצח משה רוזנטל, ושוב, כמו ב״קריוקי״, ביד אמן. אבל הפעם הוא מגביר את הווליום ורץ ב־200 קמ״ש על שדרת הזיכרון. התסריט שכתב שופע בכל כך הרבה שיאים דרמטיים חזקים, שקשה לבחור איזה מהם הוא הטוב ביותר. ואז אומרים ״פאק איט!״, למה צריך לבחור? כל רגע שיא כאן ראוי להיכנס לפנתיאון, בעיקר הרפרור החצוף והאמיץ של רוזנטל לעצמו, באחת הסצנות הטובות ביותר בסרט.

״עצמאות״ הוא סרט משפחתי ואישי עבור רוזנטל. אבל הוא גם משתמש בו בחוכמה כדי להדהד נושאים חברתיים כמו הבהלה ממגפת האיידס, להט״בופוביה (גם אם הסרט לא עוסק בה במפורש) ואופן ההתייחסות להומוסקסואלים. ורוזנטל, שמביא את עצמו ואת חוויותיו לתוך הדבר הזה, לא נופל למניפולציות זולות או מכניס את עצמו לשבלונות קלישאתיות על הומואים ותסביכי אבות ובנים.

בסרטו השני, משה רוזנטל מחזיר את האייטיז למסך הגדול, עם כל הכיף הצ׳יזי שכרוך בכך, תוך כדי עשייה טכנית שכוללת עריכה מטורפת של דפי פרבמן, וכתיבה דרמטית שכמותה לא נראתה כבר יותר מדי זמן בקולנוע הישראלי. ״עצמאות״ הוא סרט יפה, עצוב, שובר לב, מצחיק ומושלם מכל בחינה אפשרית, שלא מותיר ברירה אלא להכתיר אותו כסרט הישראלי הטוב ביותר של העשור האחרון. ככה, פשוט.

---

עצמאות
בימוי: משה רוזנטל
109 דקות; ישראל, 2026
5 כוכבים