המחאה היחידה היא יופי: דריס ואן נוטן בוונציה

בתוך השפע הכמעט בלתי נתפס של אמנות ויצירה שמציעה ונציה בימים האלה – ימי הביאנלה ה־61 שמתקיימת תחת הכותרת בסולמות מינוריים (In Minor Keys), דווקא הביקור בתערוכה של דריס ואן נוטן (Dries Van Noten) – היתה עבורי אחת העצירות המרתקות והמרגשות.

אל התערוכה, המחאה היחידה היא יופי (The Only True Protest Is Beauty), מגיעים דרך סמטה ונציאנית צרה, כזו שקל כמעט לחלוף על פניה. אין חזית מוזיאלית מרשימה או כניסה שמכריזה על מה שמחכה בהמשך. ואז, כמעט בלי מעבר, החלל פשוט נגלה: מתוך הסמטה הצפופה נפתח פאלאצו פיזאני מורטה, ארמון ונציאני מהמאה ה־15 שעל גדת התעלה הגדולה, עם חללים גבוהים, תקרות מצוירות ועושר של פרטים. הניגוד בין הדרך הצרה והצנועה לבין מה שנחשף בפנים – הוא חלק מחוויית הכניסה לתערוכה.

זו לא באמת תערוכת אופנה, למרות שהאופנה נוכחת בה לכל אורכה; וגם לא תערוכת אמנות במובן המקובל. ואן נוטן בנה תערוכה על יופי, אבל לא פחות מכך על חומר, מלאכת יד, זמן והיד האנושית שמאחורי מעשה היצירה.

בפאלאצו שוכנת גם הקרן החדשה שהקים ואן נוטן יחד עם בן זוגו פטריק ואנגהלווה. הקרן, שנפתחה באפריל השנה, נועדה ליצור מפגש מתמשך בין אופנה, אמנות, עיצוב, אדריכלות, קראפט ותחומי יצירה נוספים, ולהעמיד במרכז את החומר, המיומנות ותהליכי העבודה שמאחורי האוביקט המוגמר.

היופי שמעניין את ואן נוטן הוא לא בהכרח היופי המושלם, הנעים או הדקורטיבי. בתערוכה הוא מתייחס אליו כאל כוח שיכול גם לעורר, לערער ולהציג סתירות

את התערוכה אצר ועיצב ואן נוטן עצמו יחד עם גירט ברולוט (Geert Bruloot), המשמש גם כיועץ אוצרותי. יותר מ־200 עבודות של יוצרים ותיקים ומבוססים לצד יוצרים צעירים, פזורות על פני כ־20 חדרים בארמון: אופנה לצד קרמיקה, זכוכית, תכשיטים, צילום, פיסול, עיצוב וניסויים בחומר. אין מסלול כרונולוגי ואין כמעט היררכיה בין התחומים. העבודות הוצבו באופן אינטואיטיבי, כך שהן מנהלות שיחה זו עם זו ועם המבנה המפואר עצמו.

״בזמנים מכוערים כאלה, המחאה האמיתית היחידה היא יופי״, המשפט שממנו נלקח שם התערוכה, מיוחס לזמר ולאקטיביסט האמריקאי פיל אוקס. היופי שמעניין את ואן נוטן הוא לא בהכרח היופי המושלם, הנעים או הדקורטיבי. בתערוכה הוא מתייחס אליו כאל כוח שיכול גם לעורר, לערער ולהציג סתירות.

ואן נוטן ובן זוגו סיפרו שהם מתעניינים ביופי לא כתשובה, אלא כשאלה. מבחינתם, כשהיופי מאפשר עמימות, איטיות וסתירה – הוא יכול להפוך לצורה עדינה של מחאה. וזו גם אחת מנקודות המפתח להבנת התערוכה.

שינה את פני האופנה האירופית

כדי להבין את המהלך ואת הבחירות בתערוכה, כדאי לחזור קודם לדריס ואן נוטן עצמו. הוא אחד השמות המזוהים ביותר עם ״שישיית אנטוורפן״, קבוצת המעצבים הבלגים שפרצה בשנות ה־80 ושינתה במידה רבה את האופן שבו נתפסה האופנה הבלגית והאירופית. מאז שהקים את בית האופנה שלו ב־1986, פיתח ואן נוטן שפה שקל לזהות בזכות צבע, הדפסים, רקמות, טקסטילים עשירים ושכבות, לצד חיבורים בלתי צפויים בין מזרח ומערב, עבר והווה ומלאכת יד עילית עם לבוש יומיומי.

ואן נוטן מעולם לא פחד מדקורטיביות. פרחים יכולים לפגוש אצלו דוגמאות גיאומטריות, הדפס אחד מתנגש באחר ובדים עשירים חיים לצד חייטות מדויקת. הוא בונה יופי דווקא מחיבורים שלכאורה לא אמורים לעבוד יחד. ב־2024, לאחר כמעט ארבעה עשורים, פרש מתפקידו כמנהל הקריאטיבי של המותג. כיום מוביל אותו המעצב הבלגי ז׳וליאן קלאוזנר, שעבד לצידו של מאז 2018.

קרן דריס ואן נוטן בוונציה, שבה מוצגת התערוכה, מסמנת את הפרק הבא. היא לא מבקשת להיות מוזיאון למורשתו של, אלא מקום פעיל ליצירה, מחקר ומפגש בין דיסציפלינות ודורות. לצד תערוכות מתוכננים בה רזידנסי לאמנים, סדנאות ותוכניות שיעסקו במלאכה, בחומר ובידע מקצועי.

כך, התערוכה היא לא רטרוספקטיבה של ואן נוטן, והארכיון של בית האופנה לא עומד במרכזה. במקום להביט לאחור, הוא משתמש באותה עין שבנתה במשך עשרות שנים קולקציות – כדי להתבונן כעת בעבודתם של אחרים. זהו מעבר ממעצב שיוצר עולם באמצעות הקולקציות שלו, למי שבוחר, מחבר ומעמיד עולמות של יוצרים אחרים זה לצד זה. והבחירות האלה מספרות לא מעט גם עליו.

כריסטיאן לקרואה מייצג בתערוכה את הקצה הקרוב ביותר לאהבת השפע של ואן נוטן. 15 מערכות שלו מוצגות בה, חלקן מאוספים פרטיים: שכבות, צבע, קישוט, רקמה והוט קוטור שאינו חושש מעודפות. בתוך הארמון הוונציאני, פריטי האופנה כמעט מתמזגים עם ציורי הקיר והתקרות.

התערוכה מזכירה שאופנה היא גם קראפט. כשפריטי האופנה מוצבים לצד קרמיקה, זכוכית, טקסטיל ותכשיטים – המכנה המשותף נעשה ברור: בכולם החומר והאופן שבו עובדים איתו הם חלק מהיצירה

מול השפע של לקרואה ניצבת ריי קוואקובו לקום דה גרסון. אצלה, פריט הלבוש כמעט מפסיק לתפקד כבגד והופך לאובייקט פיסולי. העבודות שנבחרו לתערוכה, שעוצבו מ־2015 ואילך, בנויות מנפחים, מבנים וצורות מופשטות שמערערים את היחסים המקובלים בין הגוף לבגד, וגם את ההגדרה המקובלת של יופי.

דווקא הצבתם יחד מחדדת את ההבדלים: לקרואה מגיע מעולם של שפע, היסטוריה, צבע ודקורציה; קוואקובו מפירוק, הפשטה ורדיקליות צורנית. אצל שניהם, בדרכים שונום, הבגד חורג מהפונקציה שלו והופך לאובייקט בעל נוכחות עצמאית.

בין עבודותיו של לקרואה נמצא גם הז׳קט שלבשה הדוגמנית הישראלית מיכאלה ברקו על שער מגזין ווג האמריקאי בנובמבר 1988. זה היה השער הראשון של אנה וינטור כעורכת המגזין, וגם השער שהפך את ברקו לשם בינלאומי. השילוב בין ז׳קט ההוט קוטור של לקרואה למכנסי ג׳ינס – הפך את הצילום לאחד השערים האייקוניים בתולדות הווג.

איהאם חסן (Ayham Hassan) הוא אחת הבחירות העכשוויות והמפתיעות בתערוכה – מעצב פלסטיני צעיר, בוגר סנטרל סנט מרטינס, הפועל בין רמאללה ללונדון. עבודתו עוסקת בזהות, זיכרון, כוח ושייכות. הוא מפרק ומרכיב מחדש טקסטילים מסורתיים, ביניהם רקמה פלסטינית, משלב אותם עם חומרים עכשוויים ויוצר צלליות פיסוליות ומונומנטליות.

אחת העבודות הבולטות שלו בתערוכה נוצרה בהשראת אריג מסורתי מעזה. זו עבודה משותפת שיצר עם שמונה נשים פלסטיניות מכפרים בגדה המערבית.

ואן נוטן מציב חלק מעבודותיו של חסן לצד קוואקובו, והקרבה ביניהן מפתיעה. אלו שתי שפות שמגיעות ממקומות שונים לחלוטין, אבל משתמשות בבגד כדי לחרוג מהגוף ולבנות צורה, נוכחות ורעיון. לקרואה, קוואקובו וחסן מציעים שלוש תשובות שונות לשאלה – מה אופנה יכולה להיות? שפע וקישוט? פירוק והתרסה? זהות וזיכרון? ואן נוטן נמצא, במובן מסוים, בין שלושתם.

הארמון כחלק מהתערוכה

הארמון עצמו הופך לחלק מלא מהתערוכה. באחד החללים, מתחת לתקרה המצוירת ״ניצחון האור על החושך״, מוצבים תצלומי ענק של האמן הקנדי סטיבן שירר, שעבודתו עוסקת בדימויי גוף ובתרבות חזותית.

התצלומים מוצבים לצד תכשיטי ״ממנטו מורי״, של בית התכשיטים הוונציאני קודוניאטו, שעוסקים בתזכורת למוות ולארעיות החיים, לצד הוט קוטור של כריסטיאן לקרואה וריי קוואקובו. ההבדלים בקנה המידה, בחומרים ובמרקמים, מחדדים את הקשר החזותי בין צילום, תכשיט ואופנה.

בחללים אחרים, ציורי קיר המתארים משתאות מפוארים פוגשים את הצורות האורגניות בקרמיקה של קאורי קוריהארה. אוסף הזכוכית ההיסטורי של משפחת פיזאני מורטה מוצב לצד עבודות זכוכית עכשוויות של אלכסנדר קירקבי, ריטסואה מישימה וארמנד לואי. בחלל ששימש בעבר לתפילה מוצגות עבודות של מישה קאהן ואן קרינגטון, שמכניסות אל החלל ההיסטורי אלמנט משחקי ולא צפוי.

המתח הזה חוזר לאורך התערוכה: ישן מול חדש, מעודן מול גס, היסטוריה מול ניסוי, הרמוניה מול הפרעה. לפי חומרי התערוכה, גם כשקומפוזיציה מאיימת להפוך שלווה מדי, נכנסת לתוכה הפרעה מכוונת – צורה או אובייקט שמערערים את הסדר החזותי.

מצאתי את עצמי מתעכבת פחות על השאלה מה כאן אופנה, מה אמנות ומה קראפט, ויותר על היד שיצרה את כל אלה – את התפרים והרקמות, את פני השטח של הקרמיקה, את עבודת הזכוכית, את החיבורים בין החומרים ואת הזמן שהושקע בכל אחד מהאובייקטים.

מבחינתי, אחד הדברים המעניינים בתערוכה הוא האופן שבו היא מזכירה שאופנה היא גם קראפט. מאחורי כל פריט אופנה נמצאים ידע בחומר, מיומנות ועבודת יד של תפירה, רקמה, אריגה, חיתוך ובנייה. כשפריטי האופנה מוצבים לצד קרמיקה, זכוכית, טקסטיל ותכשיטים, המכנה המשותף נעשה ברור: בכולם החומר והאופן שבו עובדים איתו הם חלק מהיצירה.

יותר מ־20 סרטונים שמלווים את התערוכה מציגים תהליכי עבודה ושיחות קצרות עם היוצרים, ומפנים את תשומת הלב גם למה שקורה לפני האובייקט המוגמר – לטכניקה, לבחירות ולתהליך העבודה.

הבחירה של ואן נוטן ביוצרים השונים לא מבוססת על שפה אסתטית אחת, להפך: אצל לקרואה היופי נמצא בעודפות; אצל קוואקובו בעיוות ובפירוק; אצל חסן הוא קשור לזהות, למסורת ולמציאות חיים, ובקרמיקה ובזכוכית למפגש הישיר בין היד לחומר. כל אלה מתקיימים יחד ומרחיבים את ההגדרה של ואן נוטן ליופי.

יצאתי מהתערוכה וחזרתי שוב אל הכותרת הגדולה שלה: האם היופי הוא באמת המחאה האמיתית היחידה? אני לא בטוחה. ואן נוטן מציע הגדרה מעניינת יותר ליופי. לא יופי מושלם או מנומס, אלא כזה שיכול להיות מפואר ומחוספס, היסטורי ורדיקלי, הרמוני ובו בזמן מעט משובש. יופי שנוצר מתוך זמן, מיומנות, דמיון ועבודה.

בעולם שהולך ונעשה מהיר, דיגיטלי ואחיד יותר, שבו גם הבינה המלאכותית הופכת לחלק מתהליכי היצירה – יצאתי מהארמון עם מחשבה אחת פשוטה: אולי הבחירה לעשות משהו בידיים, לאט, ולהשאיר בו את עקבות היד שעשתה אותו, היא גם בחירה להתרחק לרגע מהמהירות ומהאוטומציה. ואולי, במובן הזה, היא כבר סוג קטן של מחאה.

---

The Only True Protest Is Beauty
אוצרים: דריס ואן נוטן וגירט ברוטלוט
פאלאצו פיזאני מורטה, ונציה