אנדרו לויד וובר סופרסטאר 

לכל אחד יש את ״העיר שלו״. אצלי ההתלבטות היא בין פריז ללונדון. פריז כובשת אותי ביופייה ובאסתטיקה שלה, לונדון סוחפת אותי תרבותית ובאנרגיה שלה. ללונדון הגעתי לראשונה בשלהי שנות ה־80 בטיול שאחרי הצבא. כולם נסעו להודו ולדרום אמריקה, אבל אני נשביתי בקסמי ״אירופה הקלאסית״ ובאופן ספציפי בלונדון, במה שבחרתי לכנות ״טיול לאחר צבא – מדריך לבורגני המתחיל״.

ל ו נ ד ו ן – האנרגיה של העיר הזאת נמצאת בכל מקום. ברחובות, בחנויות הגדולות, בפארקים המוריקים רחבי הידיים, במוזיאונים ובבתים ההיסטוריים שלה. אבל האנרגיה הזו מגיעה לשיאה בעיני, בשעה הזו שבין שש וחצי לשבע וחצי בערב, אז נמלאים הרחובות בהמון רב של אנשים שממהרים לתיאטראות המוארים באור יקרות. זה הרגע שבו תופסת אותי התרגשות גדולה של ילד, כזה שרחץ מאחורי האוזניים והתלבש בחגיגיות – כי הערב הולכים לתיאטרון.

על התיאטרון האנגלי אני מבקש לדבר בשקט ובהרחבה, ובאופן ספציפי על התיאטרון המוזיקלי, המכונה ״מיוזילקס״. אניני הטעם שבינכם אולי יעקמו את הפרצוף עכשיו, אבל כל מי שהיה אי פעם בהפקה טובה באמת של מחזמר בלונדון, יודע שהתיאטרון שם הוא אמנות לשמה, שבה כל האלמנטים: שירה, משחק וריקוד; לצד אמנויות הבמה – תפאורה, תלבושות, ותאורה – מגיעים לשיאם. קוראים לזה ספקטקל, אמנות החזיון הראוותני, הגרנדיוזי והגדול מהחיים, או בשתי מילים – Very Gay (מודה באשמה).

שורשי התיאטרון המוזיקלי נטועים במסורת של האופרה הקלאסית באירופה, שנכתבו בעיקר במהלך המחצית השנייה של המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19. השפעות נוספות אפשר למצוא גם בקברטים הפריזאים, מופעי הריוויו (Revue) והוודוויל (Vaudeville) של אותה התקופה בפריז, כמו הפולי ברז׳ה, המולין רוז׳ והקרייזי הורס.

וובר היה למי שזכה בכל פרס אפשרי: פרס האמי, הגראמי, האוסקר והטוני. הוא חתום על הפקות כמו ישו כוכב עליון, קאטס, ״אוויטה״; ומעל הכול פנטום האופרה, שמוצג בלונדון כבר למעלה מ־40 שנה ברצף, באותו התיאטרון שבו עלה לראשונה ב־1986

אבל שורשי המחזמר המודרני של המאה ה־20 מגיעים דווקא מאמריקה, או ליתר דיוק מניו יורק – מברודווי. המוזיקה לתיאטרון נכתבה אז על ידי גדולי הכותבים כמו אירווינג ברלין, ג׳ורג גרשווין, ורוג׳ר והמרשטיין (המאפייה היהודית), שהושפעו מהמוזיקה השחורה של מרתפי מועדוני הגאז׳ של שנות ה־20. השפעה נוספת הייתה לקולנוע המוזיקלי בשנות ה־30, במה שכונה אז ״תור הזהב של הוליווד״ – אסקפיזם ובידור להמונים בתקופה של השפל הכלכלי הגדול.

ספינת השעשועים, אוקלהומה, אני ונערתי, ברנשים וחתיכות וסיפור הפרברים הם רק חלק מההפקות הרומנטיות הגדולות שיובאו מברודווי לווסט אנד בלונדון, ובהמשך גם הפקות בועטות יותר כמו שיער, רנט. שורת המקהלה, שיקגו וקברט.

אבל אז קרה הדבר הגדול מכל, ובשנות ה־80 מרכז הכובד של התיאטרון המוזיקלי עבר לווסט אנד בלונדון. היה זה עידן של מגה מחזות הזמר שכונה אז ״הפלישה הבריטית״ ושיש לו השפעה מכרעת עד היום. מי שעומדים מאחורי הפלישה הבריטית שגרמה לשינוי בחוקי המשחק של מחזות הזמר החדשים, הן שתי דמויות מפתח: המפיק האגדי קמרון מקינטוש והמלחין אנדרו לויד וובר. מאז – הפקות חדשות עלו קודם בווסט אנד, ולאחר מכן נדדו לברודווי.

וובר, שכוכבו דרך בשלהי שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80, היה למי שזכה בכל פרס אפשרי: פרס האמי, הגראמי, האוסקר והטוני. הוא חתום על הפקות כמו יוסף וכותונת הפסים המשגעת, ישו כוכב עליון, קאטס, אוויטה; ומעל הכול פנטום האופרה, שמוצג בלונדון כבר למעלה מ־40 שנה ברצף, באותו התיאטרון שבו עלה לראשונה בליל הבכורה באוקטובר 1986.

מסתמן שהטרנד הנוכחי של החזרה לאייטיז לא פסח על עולם התיאטרון, והנה קם דור חדש (בעיקר דור ה־Y ודור ה־Z) שלא ידע את יוסף (וכותונת הפסים המשגעת). קהל חדש, כמו גם יוצרים ואנשי תיאטרון צעירים שמגלים התעניינות מחודשת במפעל החיים של מלחין העל אנדרו לויד וובר.

סאנסט בולווארד: כאילו חזתה את המהפכה הדיגיטלית של מצלמת הטלפון האישי

המחזמר מבוסס על הסרט האפל, יצירת המופת של במאי הקולנוע בילי ויילדר משנת 1950. הסרט מספר את סיפורה של כוכבת קולנוע בשם נורמה דזמונד החולמת על קאמבק, כמי שלא צלחה את המעבר מהקולנוע האילם (הראינוע) לקולנוע המדבר. הסרט זכה ב־1993 לגרסה בימתית מוזיקלית של וובר בהפקה ראוותנית בסדר הגודל של ״פנטום האופרה״.

את ההפקה המקורית הזו ראיתי פעמיים בזמנו בלונדון עם איילין פייג׳, כוכבת על בתיאטרון האנגלי באותן השנים, ששיחקה בתפקידים הראשיים גם ב״אוויטה״ וב״קאטס״ של וובר. בניו יורק הייתה זו גלן קלוז ששיחקה את הדמות הראשית – ליהוק מעורר השראה ביצירת המתח שבין הדימוי של כוכבת קולנוע, שנכנסת לנעלים של דיווה בעולם התיאטרון, שמשחקת תפקיד של שחקנית קולנוע.

נורמה דזמונד של קלוז הייתה גדולה במחזמר הזה בסדר גודל של גלוריה סוונסון, השחקנית הראשית בגרסה הקולנועית. היא עטתה חלוק ברוקד מוזהב, מעוטר בגדילים כבדים, וכובע טורבן מוגזם ברוח האוריינטליזם שכבש את אירופה בתחילת המאה ה־20. למרות שהיא יותר שחקנית מזמרת – קלוז הרעידה בקולה ובנוכחותה את האולם. אבל לעולם לא אשכח איך את מחיאות הכפיים הראשונות – כשהמסך עלה – קיבלה אז התפאורה ששיחזרה את בית האחוזה המפואר, האפל והדקדנטי של נורמה, בית ששיקף את דמותה המנותקת מהמציאות.

לפני שלוש שנים, בשנת 2023 עלה המחזמר בהפקה מחודשת בתיאטרון סבוי בלונדון. שום דבר ממה שהיה בהפקה הראוותנית של שנות ה־90 לא נותר בהפקה החדשה, שביים במאי צעיר ונועז בשם ג׳ימי לויד. הוא החליט להסית את הדרמה מהתפאורה והתלבושות למחוזות אחרים: הבמה נחשפה במערומיה, כמו קלעים חשופים. גם המסך נעלם, ואיתו התלבושות הגדולות וכל הפאר הוויזואלי המצופה.

מה כן היה בהפקה המדוברת הזאת, שצפיתי בה אז ושזכתה בכל פרס אפשרי? ראשית – הכוכבת ניקול שרזינגר בתפקיד הראשי, סולנית להקת הבנות ״פוסיקט דולס״ ושופטת בתוכנית הריאליטי אקס פקטור. שרזינגר זכתה בפרס הטוני והאוליבייה על התפקיד בהפקה, כשהיא לובשת שמלת כתפיות שחורה ופשוטה בגזרת קומבניזון, יחפה, כמעט לאורך כל ההצגה.

המינימליזם והרזון הבימתי הודגש על ידי תאורה עזה, דרמטית ומסנוורת, בסגנון הפילם נואר. מצלמות וידיאו במעגל סגור ליוו את השחקנים שנעו בטירוף בין הבמה עצמה לקלעים האחוריים, לחדרי ההלבשה ולרחובות לונדון הסמוכים לתיאטרון. כל ההתרחשות הזו הוקרנה בזמן אמת לקהל הישוב באולם, במתח שבין תיאטרון לקולנוע.

מצלמת וידאו במעגל סגור החליפה את מצלמת הקולנוע הקלאסית גם בסצנת הסיום הבלתי נשכחת של הסרט המיתולוגי. בקריאת אקשן, היא ליוותה את נורמה דזמונד לאורך גרם המדרגות בלונג שוט עד לסופה הטרגי, כאילו חזתה את המהפכה הדיגיטלית של מצלמת הטלפון האישי. האם היה זה האקדח במערכה הראשונה שניבא את הירייה במערכה השלישית?

אוויטה: כל היופי הזה שנקרא ״מיוזיקל״

״שדרות סאנסט״ הייתה בבחינת חימום לדבר הגדול הבא שג׳ימי לויד עמד לביים בלונדון, והפך לדבר הכי חם בווסט אנד בקיץ 2025 – ״אוויטה״. ההפקה המקורית מספרת את סיפורה של אווה פרון, רעייתו של חואן פרון נשיא ארגנטינה, שהייתה דמות נערצת ושנויה במחלוקת באותה מידה.

אנדרו לויד וובר כתב והלחין את היצירה יחד עם טים רייז (שהיה שותף להצלחות גדולות כמו ״שחמט״ עם חברי להקת אבבא, ״היפה והחיה״ ו״מלך האריות״). המחזמר, שהחל כאלבום מוזיקלי שהוקלט ב־1976, הפך להפקת בימתית ענקית שעלתה בלונדון ב־1978 בכיכובה של איילין פייג׳ ורצה במשך שבע וחצי שנים.

ברגע השיא של ההצגה, לויד הוציא את רייצ׳ל זגלר בתפקיד אווה, מהמרחב של אולם התיאטרון למרפסת בחזית הבניין. כך יצא שאת שיר הנושא היא שרה להמונים שחזרו זה עתה משופינג, משל היו אזרחי ארגנטינה מתחת למרפסת הארמון בבואנוס איירס

בניו יורק ההפקה עלתה שנה לאחר מכן, עם פטי לופון בתפקיד הראשי. ב־1989 ההצגה עלתה גם בארץ, בהפקה של אברהם דשא פשנל ובכיכובה של ריקי גל. שנים אחר כך, ״אוויטה״ מציג בתיאטרון הבימה בכיכובה של שירי מימון.

את התפקיד בעיבוד הקולנועי המפורסם גילמה מדונה בשנת 1996 – בחירה שחיזקה את הקשר הרעיוני בין פופולריות ותרבות הערצת המונים לתרבות מוזיקת הפופ. ״אוויטה״, שנפתחת בסצנת המונים המתארת את הלווייתה של פרון שחיה חיים קצרים וסוערים ונפטרה בגיל 36, מגיעה לשיאה בשיר הנושא Don’t cry for me Argentina.

40 שנה אחרי, ג׳ימי לויד חוזר לאותו תיאטרון ממש שבו הוצגה ההפקה המקורית בשנות ה־80. כמי שידוע בסגנון המינימליסטי והקשוח שלו, לויד בחר בעיצוב תעשייתי אפל, מגובה בעבודת תאורה דרמטית וכוריאוגרפיה אנרגטית, שיצרו מופע רוק דינמי, בועט ופרובוקטיבי. עכשיו, אחרי שתי ההפקות הנ״ל, שפת הבימוי הנקייה שלו מתגבשת לכתב יד ולסגנון תיאטרלי ברור.

מה שכן, עבודתו לא חפה ממנייריזם. בדומה להפקה הקודמת שלו, לויד בחר להוציא את רייצ׳ל זגלר בתפקיד אווה, ברגע השיא של ההצגה, מהמרחב של אולם התיאטרון למרפסת בחזית הבניין. כך יצא שאת שיר הנושא זגלר שרה להמונים שחזרו זה עתה משופינג, על הציר שבין רחוב אוקספורד לבית הכלבו ליברטי, משל היו אזרחי ארגנטינה מתחת למרפסת הארמון בבואנוס איירס. יתכן שהיה בזה גם קריצה לסיפור האמיתי של אווה פרון, שהייתה לה נטייה אובססיבית ללבוש ולקניות.

מאוד רציתי לראות את ההפקה הזו בכיכובה של זגלר (הצ׳ילבה של גל גדות בגרסת הלייב אקשן של דיסני ל״שלגיה״, שנחלה כישלון מביש), אבל מחירי הכרטיסים הטובים האמירו לרמות שבין 350 ל־400 ליש״ט לכרטיס, לכן הסתפקנו בצפייה ברגע השיא ממדרכות הרחוב. ברגע הזה שזגלר יצאה למרפסת, עמדו זמרי ורקדני ההפקה בין הקהל ברחוב, לא לפני שכל אחד מהם הוציא בקבוק קטן של דמעות מלאכותיות ונכנס לתפקיד של הפזמון החוזר ״אל תבכי עליי ארגנטינה״.

כמו בכל מהלך שיש מאחוריו מכונת יחסי ציבור משומנת, הטיימינג של הרגע הזה פורסם מראש ברשתות החברתיות, למורת רוחם של רוכשי הכרטיסים היקרים באולם שנאלצו לצפות בנאמבר המפורסם מוקרן ומשודר על ידי מצלמת וידאו במעגל סגור. ואם ביחסי ציבור עסקינן, ההפקה הזו עומדת לחזור לבמה עם זגלר בחודש מאי הקרוב בברודווי – וכל הכרטיסים עד הסתיו אזלו.

מקץ שבע דקות – זה הזמן שארכה תמונת המרפסת מתחת לתיאטרון, ולאחר מינגלינג של שעה וחצי שבו המוני האנשים שהתגודדו מתחתיו בהמתנה מורטת עצבים – נעלמה זגלר חזרה לאולם התיאטרון כמו כוכבת שטיח אדום שנמלטת ללימוזינה. הקהל המסופק ברחוב נאנח מהאורגזמה התרבותית המרוכזת הזו, שהייתה בדיוק במינון שדור עם הפרעות קשב מתמשכות יכול להכיל.

לאחר מכן עטו כולם על הסניף הקרוב של Five Guys ואני חשבתי על כל היופי הזה שנקרא ״מיוזיקל״, שהוא הפאסט פוד של עולם התיאטרון, שלמרות שכולנו יודעים שהוא אוכל תעשייתי (גם הווסט אנד הוא תעשייה), אנחנו תמיד מגדילים את הצ׳יפס בפאונד תשעים ותשע.

המשך יבוא.