עושות סצנה: מהברביזון החדש לסטודיו בחסן שוקרי

״אנשים יוצרים חייבים לתמוך זה בזה״, אמרה אנה לוקשבסקי לסשה קובלבה, חודש אחרי שעלתה לישראל. התערוכה ״עושות סצנה״, שאצרה דאשה איליישנקו על בסיס מחקרי שערכתי, עוקבת אחר הדרך שבה ידע, מקום, קשרים והזדמנויות עוברים בין אמנים והופכים לתשתית של סצנה מקומית בחיפה.

קבוצת הברביזון החדש נוסדה בשנים 2010-2011 וכללה את זויה צ׳רקסקי, אנה לוקשבסקי, נטליה זורבובה, אולגה קונדינה ואסיה לוקין. ״הפסקנו להתבייש ברקע שלנו״, מספרת לוקשבסקי. הן יצאו לצייר במקום שבו התרחשו הדברים – במחאה בשדרות רוטשילד, בתחנה המרכזית, בקרב מבקשי מקלט ובכיכר רבין.

בתוך הקבוצה התקיים ויכוח מתמשך על ״כמה תוכן, כמה צורה, כמה פוליטיקה וכמה הומור צריכים להיות״. כעבור כמה שנים כבר שמעה לוקשבסקי מבחוץ שלקבוצה היתה השפעה, ״שנתנו לגיטימציה לפיגורטיבי, לריאליזם ולצבע״. העבודה המשותפת הולידה גם מסגרת לימוד. הן שכרו מקום ופתחו בו את אקדמיית ברביזון, שחלק מחברות הקבוצה לימדו בה, ובתקופת השיא למדו בה 60–70 תלמידים.

בחיפה קיבל הידע הזה חיים חדשים. קטיה אנסקי פגשה את לוקשבסקי בקורס ציור שהעבירה במוזיאון. ״היכולת המבריקה שלה לזהות בתלמידים את הניצוץ היצירתי ולכוון את התפתחותם יצרה עבורי סביבה אידיאלית״, מספרת אנסקי. אחרי ארבע שנות לימודים היא עזבה את עבודתה כמעצבת גרפית, התחילה ללמד ושכרה סטודיו.

בקורות חיים קשה לראות את רוב הפעולות האלה. הזמנה לסטודיו, מספר טלפון, ביקורת על ציור, היכרות עם אמן אחר, סדנה ראשונה או מקום בתערוכה – כמעט ולא נרשמים. בעדויות שנאספו לתערוכה הן מופיעות שוב ושוב כרגעים ששינו מסלול מקצועי

לפני נסיעתה של לוקשבסקי, הודתה לה אנסקי על מה שהשאירה אחריה. ״אנה אמרה, מהורהרת, שגם לי תהיה הזדמנות להמשיך את המורשת של הברביזון החדש״. כיום, מלמדת אנסקי ארבע קבוצות ומארגנת מפגשי ציור מודל.

דרך אנסקי הגיעה ללוקשבסקי אנה ורקין. היא למדה אצלה למעלה משלוש שנים במוזיאון חיפה. ״מהמסורת הזו אימצתי את המחויבות להתבוננות ישירה בעולם ולעבודה מהטבע, ואת השאיפה ללכוד את האור, את האווירה ואת הקצב של סביבה משתנה״, היא מספרת. כך, אפשר לעקוב אחר מסלול של שפה ציורית שעוברת מהקבוצה אל ההוראה, וממנה אל עבודה של דור נוסף.

אצל אירה פולונסקי התמיכה קיבלה צורה של מקום. כשהגיעה לחיפה באה לביקור בסטודיו של לוקשבסקי וסיפרה שאין לה איפה לעבוד. ״מה, באמת אין?״, ״אין״. ״רוצה סטודיו?״, ״ברור!״. ״הנה מרפסת״.

״במרפסת לא היה מזגן והיא קצת דלפה, אבל באותו רגע זה בכלל לא היה חשוב. ביליתי שם שנתיים נפלאות״, מספרת פולונסקי. שם היא התחילה לעבוד בקנה מידה גדול יותר ולהתנסות בחומרים, ונולד שם אפילו קו שלם של צעיפי משי. היא מתארת את המקום כ״מרחב של התרחבות – מקום שבו הפרקטיקה שלי התחילה להיות גדולה יותר, חופשית יותר ונועזת יותר״.

סשה קובלבה פגשה את לוקשבסקי חודש אחרי שעלתה לישראל, כשחברת ילדות הכירה ביניהן בבית קפה בהדר. ״כשאנה שמעה שאני אמנית, היא אמרה שאנשים יוצרים חייבים לתמוך זה בזה, והזמינה אותי לבוא לסטודיו ברחוב חסן שוקרי״, היא מספרת. בהמשך התחילה קובלבה לשכור חצי חדר אצל מריה זייקינה. יחד עם בן זוגה, ארטיום ירמצ׳נקוב, השתתפה בתערוכות ובאירועים שאירגנה זייקינה.

קשרים כמשאב שעובר הלאה

אולג קורצ׳גין ואולגה יגורובה הכירו את לוקשבסקי בתחילת 2022, בתערוכת היחיד שלה במוזיאון חיפה. ״היא מיד הזמינה אותנו לסטודיו שלה בהדר והכניסה אותנו למעגל של חברותיה האמניות לסטודיו ושל מכריה בחיפה״, מספר קורצ׳גין. בתוך זמן קצר קיבלה ההיכרות גם משמעות מקצועית. לוקשבסקי אירגנה לקורצ׳גין סדנאות לילדים בסטודיו, בבית הספר ״הנביאים״ ובסטודיו של נטליה זורבובה בתל אביב. בקיץ 2023 אצרה תערוכה משותפת שלו ושל יגורובה.

הסטודיו בחסן שוקרי המשיך לאסוף סביבו אנשים. מריה זייקינה מספרת שב־2017 הכירה דרך לוקשבסקי את פולונסקי, ובהמשך גם את אנסקי ואת ורקין. ב־2022, עם גל ההגירה החדש, ״הגיע המון עצום של מהגרים, ואניה אספה אותם בסטודיו שלנו. מאז 2024 אנחנו מקיימים תערוכות קבוצתיות גדולות בסטודיו שלנו״, מספרת זייקינה.

לינה נפומניאשצ׳י מחברת אל הסטודיו ענף נוסף של אותה רשת. היא הכירה את חברות הברביזון החדש עוד לפני שהתאגדו תחת השם הזה, היתה בקשר רב שנים עם אולגה קונדינה ולמדה אצל אסיה לוקין ונטליה זורבובה. דרך קונדינה הכירה את זייקינה. השתיים יצרו יחד תערוכות ואת פרויקט הדיוקנאות הבינלאומי Take a sheet and don’t give a shit. לאחרונה עברה נפומניאשצ׳י לחיפה והצטרפה לסטודיו בחסן שוקרי.

גם קשרים עצמם הופכים למשאב שעובר הלאה. סשה ניקיטינה קיבלה את מספר הטלפון של פולונסקי ממזכירות התואר השני באוניברסיטת חיפה, כי פולונסקי היתה סטודנטית דוברת רוסית. בהמשך השתיים למדו ועבדו יחד. ״אירה גם היום חולקת איתי בנדיבות את הרעיונות שלה, את הידע שלה על האופן שבו פועלת סצנת האמנות המקומית, ואפילו את הקשרים שלה״, מספרת ניקיטינה.

אצל קורצ׳גין אפשר לראות את אותו תהליך בשלב הבא. אלה סמניוק הכירה אותו ואת יגורובה ימים ספורים אחרי עלייתה ב־2021. עד אז היתה רחוקה מעולם האמנות. היא התחילה להצטרף אליהם לציור באוויר הפתוח, לסדנאות ולפתיחות. ״כך מצאתי את עצמי בהדרגה בתוך מעגל אנשים חדש לגמרי בשבילי, וגיליתי את עולם האמנות העכשווית כבר לא מבחוץ״, היא מספרת. סמניוק הכירה בהמשך את קטיה גוריאנובה לקורצ׳גין; יוליה ואולגה מינינה הגיעו אליו דרך פרויקט לעולים בעכו והמשיכו ללמוד אצלו בחסן שוקרי.

הכניסה למעגל משנה גם את היקף הפעילות המקצועית. ארטיום ירמצ׳נקוב מספר שברוסיה השתתף בשתיים־שלוש תערוכות במשך כל חייו. בחיפה השתתף ביותר מעשר תערוכות בתוך שלוש וחצי שנים.

אצל לוקשבסקי המעגל כלל גם את האנשים שציירה. בחיפה הזמינה לסטודיו תושבים שפגשה בסביבתה ועבדה על דיוקנאותיהם. כשהעבודות הוצגו במוזיאון חיפה, הגיעו לשם גם חלק מהמצוירים. ״זו היתה הפעם הראשונה שלהם במוזיאון״, היא מספרת.

בקורות חיים קשה לראות את רוב הפעולות האלה. הזמנה לסטודיו, מספר טלפון, ביקורת על ציור, פינוי מרפסת, היכרות עם אמן אחר, סדנה ראשונה או מקום בתערוכה כמעט ולא נרשמים. בעדויות שנאספו לתערוכה, הן מופיעות שוב ושוב כרגעים ששינו מסלול מקצועי.

התערוכה ״עושות סצנה״ מציגה את המבנה הזה באמצעות עבודות אמנות, קטעים מהראיונות, כרזות של תערוכות ואירועים, קטלוגים, חפצים וחומרים מחיי האמנים והאמניות.

---

עושות סצנה
אוצרת: דאשה איליישנקו; מחקר: ורה גייליס
פירמידה – מרכז לאמנות עכשווית, ואדי סאליב 30, חיפה
נעילה: 1.11