כל מה שחשוב ויפה
נטליה זורבובה, שוק ערד. צילומים: טל ניסים
נטליה זורבובה, שוק ערד. צילומים: טל ניסים

נטליה זורבובה: געגועים לשלג, חלומות על מדבר

בתערוכת היחיד ״ערד״ בארטפורט נטליה זורבובה מזמינה את הצופים להלך בדמיונם בתוך מישורי העבודות שלה, בעזרת תפאורת תיאטרון מיניאטורית לצד התמונות הגדולות

״ערד״, התערוכה החדשה של נטליה זורבובה בארטפורט, מציגה ציורי ענק של נופים – מה שהאוצרת ורדית גרוס מכנה ״מעין תפאורה ללא מחזה״. הנופים בתערוכה חלקם דמיוניים, חלקם אמיתיים, חלקם מהמדבר המזוהה עם ערד וחלקם רחוקים כמרחק רוסיה המושלגת של ילדותה מהנגב הצחיח והלוהט של ישראל. זו לא ערד כפי שהיכרנו אותה: זו עיר מדומיינת, מרחב לימינלי.

ערד הוקמה במדבר עם תקווה לייצר חברה אחרת – עיר שתוכננה לפרטי פרטים כדי לתת מענה לאקלים המדברי וליהנות מהאוויר הנקי. עיר שהביאה איתה ניחוח חלוצי ויוקרתי, ומשכה אליה בעלי מקצועות מבוקשים שעברו ועדות קבלה. ערד כמודל לישראל האידילית. וכפי שהאידיליה נעכרה במפגש עם המציאות ודהתה עם השנים עד לבלי הכר, כך ציוריה של זורבובה נתלים באצבע דקיקה בערד, אך מתרחקים ממנה ונישאים לחופשי, כניירות ברוח המדבר; רימייק של רימייק של מקומות ציוריים.

נטליה זורבובה. צילום: דמיטרי שומוב

נטליה זורבובה. צילום: דמיטרי שומוב

נטליה זורבובה, חורף רוסי. צילומים: טל ניסים

נטליה זורבובה, חורף רוסי. צילומים: טל ניסים

מקט חורף רוסי

מקט חורף רוסי

״אני הולכת עם התערוכה הזו בראש מאז 2018, כששהיתי בערד במסגרת זומו, המוזיאון הנייד״, אומרת זורבובה. ״כל זמן השהות שם ציירתי וצברתי הרבה מאוד סקיצות וניירות, ואחרי זה הייתה בידי סדרה של רישומים ותכננתי לעשות על פיהם את העבודות. זה היה רעיון די שלם – רציתי לעשות משהו בקנה מידה גדול, אבל לא הייתה לי כתובת, איפה אציג. תמיד זה קשה, להעביר את הרעיונות לביצוע, אבל הפעם זה היה הכרחי, ורק כשנוצר החיבור עם ארטפורט התחלתי לעבוד על התערוכה״.

איך זה קרה?

״לפני שנה באתי לתערוכה של הינדה וייס – הינדה חברה טובה שלי מאז שהיינו בארטפורט יחד, ב־2015 – והתערוכה שלה עוררה בי משהו. וכשישבתי שם הבנתי פתאום שזה המקום! דיברתי על זה עם ורדית והיא עפה איתי על זה״.

זו הייתה התערוכה על החיים בניו יורק שנעצרו בקורונה, והיא עוד הוצגה בתנאי קורונה ומגבלות.

״כן. הינדה הציגה בין עבודות הווידאו צילום אחד, של נוף סנטרל פארק בשלג. לי מיד זה הזכיר את העבודה של ברויגל ׳ציידים בשלג׳. ומשם הזיכרון זרק אותי לציור של אמן רוסי, שראיתי בילדותי במוזיאון במוסקבה – ניקיפור קרילוב, שגם הוא מתכתב בבירור עם ברויגל. לא ראיתי אותו המון זמן, והאמת שאני מאוד מתגעגעת לשם. ועכשיו זה מקום בלתי אפשרי מבחינתי, מאז תחילת המלחמה באוקראינה.

״הציור של קרילוב הוא קטן, ובכל זאת, נחשב לציור מאוד חשוב באמנות הרוסית. ובעקבותיו עשיתי את הציור הגדול בתערוכה, שמוצג בדיוק באותו מקום שהיה הצילום המושלג של הינדה. הנוף שבציור הרוסי עובר אצלי עוד גלגולים. ציירתי אותו המון זמן והוא עבר שינויים וקיבל צבעוניות אחרת בגוונים קרים של סגולים וכחולים – הרגשתי שהוא מין שלג אינסופי ואני רוצה להיכנס לתוכו. הוא הפך למעין קונטרפונקט לתערוכה כולה״.

היו לי בראש כבר זמן מה מחשבות על מעבר לתלת־ממד. זה התחיל במקט שמפרט את השכבות של הנוף הרוסי שמשך אותי – בציור הגדול, שרציתי להיכנס לתוכו. הוא ציור עכשווי אבל הוא מתחקה אחר ציור מלפני 200 שנה

 תסבירי?

״התערוכה כולה היא מדברית והציור הזה, הרוסי, הוא סגול וכחול, בצבעים קרים. אני חושבת שיש קשר, כי בשעת ערב השמים בערד ובים המלח סגולים, אבל שאר התערוכה היא אדומה, חומה, צהובה. צבעים חמים, צבעים של הארץ״.

הבית הראשון שלך בישראל היה בדרום, זה קשור?

״נכון, בעלי לשעבר היה אמנם גם הוא מרוסיה אבל נפגשנו בברלין. הוא מתמטיקאי והוא קיבל משרה באוניברסיטת בן גוריון וכך הגענו״.

שניכם חשבתם עוד קודם לעלות לארץ?

״זה היה הרבה קודם – אני בגיל 17 ניסיתי להתקבל לתוכנית ׳נעלה׳ לבני נוער, אבל לא התקבלתי. ואז הלכתי ללמוד במוסקבה ובהמשך בברלין. שם הכרנו. בשלב כלשהו הוא עבד במכון וייצמן וכשבאתי לבקר אותו החלטנו שנעבור לגור בארץ״.

מה הצגת בערד בזומו?

״ציירתי ברחוב, אנשים, נופים״.

שזה משהו שאת עושה כל הזמן 🙂 כחלק מקבוצת הברביזון החדש.

״כן, זו הפרקטיקה הברביזונית שלנו, וזה מה שהצגתי שם. אבל הייתה לי הרגשה שזה הולך למקום אחר. מבחינתי הייתה משיכה לשם. אני גרה ביפו כבר עשור וחולמת לעשות תערוכה על הדרום״.

באמת בתערוכה הקודמת שלך, בגלריה עינגא, עסקת ביפו. נראה שאת זקוקה לעיר / למקום כלשהו כנקודת אחיזה. אולי משהו בעולם החיצוני שעוטף ונותן בית לציורים?

״יש בזה משהו. עיר היא כתובת, מקום קיים, אבל זו רק נקודת מוצא. העבודות הללו הן לא ציורים מהתבוננות, הן מבוססות על שילוב של הרבה סקיצות והן גם לא בהכרח קשורות לערד או לדרום. יש שם ציור אחד של שדרות ירושלים ביפו ויש ציור של הדירה שלי. זה לא משנה. זה מייצג יותר אוטופיה – עיר של חלום. כשגרתי בבאר שבע חשבתי על ערד במונחים של חלום – הקרבה לים המלח – ולמרות שהחלום נשבר, הוא נשאר אצלי בפנים, כמו פרפר לכוד בבית החזה״.

מקט ומראה הצבה

מקט ומראה הצבה בתערוכה

מלונות ערד,ים המלח

מלונות ערד,ים המלח

מקט קניון ערד

הגעת לתוכנית הרזידנסי של ארטפורט כשאת אמנית בוגרת ובשלה, ועוסקת בציור פיגורטיבי. שונה מאוד מהפרופיל של רוב האמנים בתוכנית.

״זה נכון אבל המחזור שלנו (המחזור השלישי בתוכנית, שכיום היא במחזור העשירי שלה) היה מאוד מגוון. רק אחר כך התוכנית יותר התגבשה בכיוון קונספטואלי מובהק. ובאמת זו התערוכה הראשונה בארטפורט שמציגה רק ציור. מאוד שמחתי לחזור לארטפורט ולעבוד עם ורדית״.

זה מעין בית?

״זה כן, למרות שאני גם מרגישה זרה שם, אבל זה נכון להרבה מקומות. אני מרגישה זרה אפילו בבית שלי. אבל כן, ארטפורט זה בית״.

והברביזון, זה עוד בית?

״גם הברביזון. אנחנו ממשיכות לעבוד יחד ולחוד, עכשיו אנחנו עושות עבודה משותפת של קיר של 120 מטר ביפו״.

״העיר ערד משמשת את נטליה כתפאורה המושלמת לחלום ושברו…״, כותבת גרוס בטקסט האוצרת. ״זורבובה שלמדה בעבר עיצוב במה במוסקבה ובברלין, חוזרת לשורשיה בעולם התיאטרון. התפאורה שלה כמו מעניקה הוראות בימוי לתיאטרון הקיומי שלנו. אבל גם בלי מילים המחזה כבר נכתב. הוא נמצא אי שם בראש של כולנו, מוכר לנו חלקית, כמו כל תפאורה טובה הוא מעיר חלקים רדומים, מעורר נשכחות, פורט על הזיכרון הקולקטיבי שלנו. בית מלון נטוש בערד, שוק עמוס באנשים זרים, עבודות בכביש״.

תערוכת יחיד היא מאוד חשובה בחיים של אמן. זה קשה, אבל זה מאוד נחוץ. כל תערוכה היא סוף של דבר והיא נקודת סיום נחוצה. בלי התחנה הזו דברים יכולים להימשך עוד ועוד – בלי סוף. כשאני מסיימת פרויקט אני מתחילה לראות לאן אני רוצה ללכת עכשיו – זו לא בדיוק ידיעה יותר תחושה אינטואיטיבית

את התפנית לציור תפאורות עשתה זורבובה, כיום בת 47, במקביל לתפנית החדה של ארצה ולטלטלה הכללית של העולם עם התפרקות ברית המועצות. החוויה הפרטית שלובה באירועים בעולם, נותרה חרוטה בזכרונה ובתודעתה, במהות חייה.

״למדתי ציור מגיל 10 עד גיל 17. כל מה שיש לי בציור הוא מהילדות, היה לי מורה מאוד מיוחד. וכשיצאתי מבית הספר לא ידעתי מה לעשות. העולם שלי השתנה. ברית המועצות התמוטטה וגם באמנות, התחילו דברים חדשים. פתאום לצייר לא היה מקובל, ואני ממש הייתי מדוכאת מזה.

״ואז פניתי ללמוד עיצוב במה לתיאטרון ומאוד אהבתי את זה, זו עבודה עם חלל תלת־ממדי, עם שטח גדול, עם פרספקטיבה. התחלתי במוסקבה והמשכתי לברלין ומאוד הצלחתי בתחום, אפילו זכיתי בפרסים.

״כשהגעתי לארץ החלטתי שאני לא עושה את שני הדברים. רציתי להתמקד. אבל כנראה שבכל זאת נשאר בי משהו שמשך לשם. היו לי בראש כבר זמן מה מחשבות על מעבר לתלת־ממד. זה התחיל במקט שמפרט את השכבות של הנוף הרוסי שמשך אותי – בציור הגדול, שרציתי להיכנס לתוכו. הוא ציור עכשווי אבל הוא מתחקה אחר ציור מלפני 200 שנה״.

זה מקום אמיתי?

״כן זה ציור מאוד מיוחד ומפורסם בכך שהוא הציור הראשון של נוף חורפי שצוייר מהתבוננות, בנוף נראה נהר ליד סנט פטרסבורג. יש בו המון אינפורמציה שאנחנו לא רואים ברגע הראשון. כשהתחלתי לעבוד עליו במקביל בניתי לעצמי את המודל הקטן כדי להבין איך בנויים המישורים שבתוך הציור, ואחרי שעשיתי את המקט הראשון כל כך נדלקתי על זה, שהרגשתי צורך לעשות מקט קטן לכל ציור״.

אז לכל ציור יש מקט?

״כן לכל ציור בתערוכה יש מקט אבל רק לציור הרוסי המקט הוא ׳בדמותו׳, בציורים האחרים המודל הוא בזווית קצת אחרת, התלת־ממד קצת פותח ונותן עוד אופציה לטייל שם. כמו התחושה של טיול בניו יורק שקיבלתי בתערוכה של הינדה״.

איך את מרגישה עכשיו עם התערוכה?

״מצויין! כל כך הרבה זמן היא הייתה בראש שלי, שזו הרגשה טובה לעשות אותה סוף סוף. תערוכת יחיד היא מאוד חשובה בחיים של אמן. זה קשה, אבל זה מאוד נחוץ. כל תערוכה היא סוף של דבר והיא נקודת סיום נחוצה. בלי התחנה הזו דברים יכולים להימשך עוד ועוד – בלי סוף. כשאני מסיימת פרויקט אני מתחילה לראות לאן אני רוצה ללכת עכשיו – זו לא בדיוק ידיעה יותר תחושה אינטואיטיבית, צורך. וזה נותן לאנשים הזדמנות ולעצמי הזדמנות לראות את הדברים מהצד, ולהבין לאן להתכוון״.

וכשאת מכוונת לדבר הבא את רוצה שזה יקרה בארץ? לצאת לחו״ל?

״אני מאוד רוצה לצאת לחו״ל, אבל ציור הוא מדיום ישן ומסורתי, אולד פאשן. לוקח הרבה זמן לייצר עבודות חדשות. התערוכה עכשיו בארטפורט יושבת מצויין, לתערוכה הבאה עוד אין לי כתובת וזה יכול לקחת עוד כמה שנים״.

נקודת מפנה כזו זה אומר שהנושאים משתנים? הצבעוניות?

״זה הכול ביחד, זו יותר שפה, לא נושא. מה אני לוקחת איתי הלאה ומה אשאיר בתחנה הזו. הנושא זה תמיד החיים שלי, בכל פעם מחדש. אבל כל מה שאני חושבת שזה אינטימי ומיוחד ושלי – זה לא רק שלי. בסוף אנחנו כולנו אותו דבר״.


נטליה זורבובה | ערד
אוצרת: ורדית גרוס
ארטפורט, רחוב העמל 8, תל אביב
נעילה: 15.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden