כל מה שחשוב ויפה
אנה לוקשבסקי. צילומים אלי פוזנר
אנה לוקשבסקי. צילומים אלי פוזנר

אנה לוקשבסקי במוזיאון חיפה: האנציקלופדיה של הדר הכרמל

בתערוכת היחיד ״טיפוסים״ במוזיאון חיפה, אנה לוקשבסקי מציגה דיוקנאות של האנשים מהחצר האחורית של החיים. ״אני מתעניינת באדם, בגורלו, בסיפור שלו, ואני משתדלת שכל המידע הזה ייכנס לציור״

כבר עשר שנים שאנה לוקשבסקי אוספת טיפוסים ברחובות הדר הכרמל בחיפה. עשר שנים שבהן היא עובדת בהתמדה על ״אנציקלופדיה אנושית״ מטעם עצמה, בתהליך שהבשיל והתגבש עד לתערוכה ״טיפוסים״ (במלעיל) המוצגת בימים אלה במוזיאון חיפה לאמנות (אוצר: קובי בן מאיר). הטיפוסים של לוקשבסקי צבעוניים ביותר ממובן אחד, והם ממלאים את הגלריה הראשית בקומה הראשונה של המוזיאון.

זו תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלה, והיא מגיעה במקום ובזמן הנכון. כאמנית ידועה ומצליחה, חלק מקבוצת הציירות המוכרת הברביזון החדש, לוקשבסקי מרבה להציג בשנים האחרונות ועבודותיה מבוקשות הן על ידי אספנים והן על ידי אוצרים, והציגו לא מעט במוזיאונים וגלריות ברחבי הארץ. זכורה במיוחד תערוכת הקבוצה במשכן האמנות בעין חרוד בשנת 2017.

אנה לוקשבסקי. צילום: גון אלון

אנה לוקשבסקי. צילום: גון אלון

בימים אלה לוקשבסקי מציגה בתערוכה הקבוצתית ״א.נשים כמונו״ (שאצרתי במרכז תאו בהרצליה). שם מוצגים כ־100 דיוקנאות נשים, במסגרת פרויקט של הברביזון החדש עם מכון גתה בישראל, שהחל בסגרי הקורונה. אלו הם דיוקנאות מהירים על נייר, שצויירו במרחב הציבורי, והתגבשו לכדי גוף עבודות מיוחד ומרשים.

לעומתם, בתערוכה ״טיפוסים״ בתערוכת היחידה שלה במוזיאון חיפה, מוצגים בעיקר ציורי שמן גדולי מידות, דיוקן קלאסי שבמסגרתו היא מתוודעת למצויירים באופן עמוק, נפגשת עם כל אחד מהם יותר מפעם אחת ומציירת במשך שעות רבות.

איך נולדה התערוכה ״טיפוסים״?

״זה קצת הגשמת חלום – כי תמיד רציתי לעשות תערוכת ׳אנציקלופדיה של טיפוסים׳. התערוכה מסכמת עשר שנים של עבודה, שבהן אני יוצרת דיוקנאות של דמויות חיפאיות. כשקובי בן מאיר נכנס לתפקידו כאוצר הראשי, הוא החל להסתכל על סצנת האמנות החיפאית והסדרה הזו עניינה אותו במיוחד״.

התערוכה של לוקשבסקי היא חלק ממקבץ תערוכות, שכולן עוסקות בדיוקן חברתי: התערוכה ״דממה דקה של האמן הבינלאומי החשוב אדריאן פאצי; והתערוכה ״המבט״, שבה בן־מאיר מפגיש עבודות של האמן התורכי העכשווי וולקן קזלטונץ׳ עם עבודותיו של הצלם אוגוסט זנדר מהמחצית הראשונה של המאה ה־20.

סביבה גברית משהו.

״וגם אביבה אורי״, היא מציינת תערוכת קפסולה מאוסף המוזיאון. ״אני נמצאת בחברה טובה של כוכבים בינלאומיים״.

יש משהו הפוך על הפוך בתערוכה הזו. דרושה לא מעט חוצפה ותעוזה לדבר על סטריאוטיפים חברתיים ולתת להם ייצוג בוטה וגלוי, בתקופה של רגישות יתר ופוליטיקת זהויות נפיצה. בן מאיר ולוקשבסקי החליטו ללכת באומץ נגד הזרם של פוליטיקלי קורקט, ולקרוא לטיפוסים בשמם: ״רוסיה״ ״ערביה״ ״מהגר עבודה״ ״הומו״ ״פריקים״, ״המשוגעת העירונית״.

״בניגוד לתיוג המקובל, אפיון בני אדם ושיוכם לקבוצות מובהקות בהתאם למראה שלהם, הציור של לוקשבסקי אינו מציע היררכיות בין קבוצות אתניות או חברתיות: כל הדמויות בציוריה מגוחכות ואציליות במידה שווה״, מסביר בן מאיר, ומוסיף – שהציור הוא כלי להתמודדות שלה עצמה, כמהגרת, עם מאמץ ההשתייכות.

אין לי למה להתגעגע

לוקשבסקי, בת 46, נולדה בווילנה בירת ליטא ועלתה לישראל בגיל 20. להבדיל מההבחנות התרבותיות שגדלה עליהן, כאן הפכה לחלק מ״העליה הרוסית״ של שנות ה־90, והיא מבינה דבר או שניים על סטריאוטיפים חברתיים.

חושבים עליכן כולכן כ״רוסיות״ אבל את מגיעה מוילנה, שנחשבת יותר אליטיסטית.

״אני גדלתי בסביבה דלה של שיכונים, ובית הספר היה רוסי מאוד, עם כל הסממנים. המחנכת שלי הייתה אנטישמית וקומוניסטית מאוד. אבל זה נכון שאני מהאזור המערבי של ברית המועצות – מליטא. אצלנו היה נקי ברחוב והייתה פחות אלימות – קצת יותר רך.

״היו בתי קפה (והיה קפה! לפחות חלק מהזמן) היה קצת יותר חופש ביטוי, והייתה אדריכלות קצת בארוקית וגותית, והכנסיות. המדינות הבלטיות הן מדינות קתוליות. הייתה לי סבתא שגרה במרכז העיר, וכך היינו קשורים לאליטה התרבותית, ובצד השני היינו יהודים מהשטייטל. בפרסטרויקה הכול התפרק, ואז היה עוד יותר גרוע. אין לי למה להתגעגע. עליתי לארץ בגיל 20 עם אחותי ואמא שלי הגיעה יותר מאוחר״.

נסעת מאז לביקור?

״לא, עדיין לא. עכשיו שיש לי את הילדות (תאומות בנות שנתיים וחצי) אני פתאום חושבת על הדברים היפים שהיו בליטא. אבל זו לא המציאות שם״.

ובארץ? המעבר?

״ההגירה הייתה קשה, עם האינתיפדה בירושלים ועם העבודה בניקיון. אבל התקבלתי לבצלאל והיה לי ראש מחלקה נהדר, חובב רוסים (ג׳וגול)״.

״תמיד הייתי מאוד סקרנית – רוצה לדעת איך אנשים חיים, מהרמה של רכילות ועד לסיפורי חיים שלמים. הציור פתח בפני אפשרות, עבור האדם שאני מציירת זה רגע מאוד מיוחד ועבורי זו זכות – אני כמו מדיום, האמנית שאפשר להיפתח בפניה״

אחרי שחייתה תקופה בירושלים ובתל אביב, נסיבות החיים הובילו אותה לעבור לחיפה, עם בן זוגה (הישראלי), המוזיקאי יונתן כדן. ״כדי שאוכל להרשות לעצמי לצייר במשרה מלאה״, היא מסבירה. ״בחיפה אפשר לחיות ולעסוק באמנות. וכאן גם מאוד מעניין מבחינה אנושית״.

הסקרנות האנושית הזו היא מקור הכוח של התערוכה. ניכר שהיא אוהבת את העיר ואנשיה, היא מציירת אותם בצבעים חיים, בדיוקנאות חמים ומלאי אנרגיה. דווקא האנשים הקטנים, אנשי השוליים והחצרות האחוריות, זוכים ממנה למבט מעמיק, היא רואה אותם.

״בחיפה יש אנשים מכל הסוגים. מבחינתי זו נקודת מוצא – אני מתחילה את העבודה מאבטיפוס, מהיכרות שטחית, וככל שהציור מתקדם אני נכנסת יותר לעומקה של הדמות״.

איך זה עובד, את ציידת?

״אני פוגשת אנשים ופשוט מזמינה אותם להצטייר. אני יושבת עם אדם ספציפי בסטודיו, מציירת אותה או אותו מהתבוננות, לפעמים זה אורך 4 או 8 או 16 שעות״.

16 שעות?

״לפעמים. זה ציור מתמשך ואני מתעניינת באדם, בגורלו, בסיפור שלו, ואני משתדלת שכל המידע הזה ייכנס לציור – שיהיה רובד פסיכולוגי וסוציולוגי, ולא להישאר ברמה הסטריאוטיפית״.

את אוספת אותם כ״טיפוסים״ ובציור את הופכת אותם לאינדווידואלים.

״כן. אין לי ברירה, אני מרגישה צורך שיתקיים קשר קרוב עם האדם שיושב מולי כדי שהציור ייצא טוב, ואז השיחה הולכת לכיוונים מאוד אינטימיים״.

זה תמיד היה ככה?

״כן. תמיד הייתי מאוד סקרנית – רוצה לדעת איך אנשים חיים, מהרמה של רכילות ועד לסיפורי חיים שלמים. הציור פתח בפני אפשרות, עבור האדם שאני מציירת זה רגע מאוד מיוחד ועבורי זו זכות – אני כמו מדיום, האמנית שאפשר להיפתח בפניה״.

birds

זה מקסים.

״כן. זה באמת מקסים, וזו תמיד התרגשות. בדרך כלל אלה אנשים שלא קשורים לעולם האמנות – אני הכי אוהבת לצייר דמויות מהפרולטריון״.

עוד מילה שנשכחה.

״פרולטריון? אני אוהבת את המילה הזו. זה בקושי קיים, אבל דווקא בחיפה יש פועלים. יש אנשים פשוטים. בהדר – איפה שאני מציירת וחיה, זה מקום מאוד מגוון. פה אפשר לראות את האנשים הפשוטים – אלה שבספרות הרוסית נקראו האדם הקטן. ולכל אחד יש סיפור חיים.

״אני מחפשת חזות חזקה, אין טקסט, אני צריכה שהכול יהיה כתוב על הפרצוף. אצל אנשים עניים, קשי יום, אנשים פשוטים, כל הטראומות כתובות על פניהם, שלא כמו הבורגנים והעשירים יותר – שיש להם איפור ומסכות.

״פה אפשר לראות כמה האיש שתה או מה עברה האישה בחיים. בסיטואציה של הסטודיו מהר מאוד גם הפילטרים המילוליים והחברתיים נעלמים, והפתיחות מאוד גדולה. לפעמים הם נפתחים יותר ממה שהייתי מצפה, יוצאות גם דעות שלא תמיד קל לי לשמוע. הרבה גזענות״.

״אני מחפשת חזות חזקה, אין טקסט, אני צריכה שהכול יהיה כתוב על הפרצוף. אצל אנשים עניים, קשי יום, אנשים פשוטים, כל הטראומות כתובות על פניהם, שלא כמו הבורגנים והעשירים יותר – שיש להם איפור ומסכות״

ובשעת הציור את בצד שלהם? יש משהו לא שיפוטי בציור.

״בדיוק. אסור לי לשפוט! למשך הכמה שעות האלה אני חייבת להכיל אותם, כי אחרת הקשר הזה יתנתק״.

וכשאת מציירת ציור מהיר או דיוקן מוזמן, זו הרגשה אחרת?

״ברור. פה אני מחוייבת יותר לז׳אנר הדיוקן הקלאסי וזה יותר קשה. דווקא הסיטואציה של הציור של הטיפוסים יותר מעניינת מהבחינה הזו – כי יש בזה אמירה חברתית. בתערוכה אלה הבחירות של האוצר, וברור שיש עוד הרבה דמויות שהוא השאיר מאחור, בסטודיו״.

מי למשל?

״בעיקר את הדיוקנאות של החברים. שהם יפים, חלקם ציורים מאוד טובים ויש להם גם ערך סנטימנטלי, אבל הם פחות מעניינים בהקשר של התערוכה״.

התחלת עם מטרה ידועה?

״בהחלט, זה מה שמעניין אותי, זה מה שאני אוהבת, גם בקולנוע וגם בספרות – הריאליזם הפסיכולוגי (כמו בספרות של טולסטוי, למשל). יש שם את השאלות הגדולות של החיים אבל יחד עם זאת תמיד יורדים לרזולוציות מאוד עמוקות של האדם הספציפי. זה מה שעניין אותי באמנות, אני לא מציירת מהראש, לא מהמדיה, רק את האדם שמולי״.

רגע, זה לא כל העיקרון שלכן, קבוצת הברביזון החדש, של ציור מהתבוננות?

״לא לגמרי. זויה (צ׳רקסקי) לדוגמה, באה עם רעיון ומציירת לפי הרעיון – לפעמים היא מביימת את הסצנה לצורך התבוננות. אפשר לומר שגם בקבוצה שלנו, זה התפקיד שלקחתי לי. אם יצאנו לצייר באזור מסויים, בזמן שכולן ציירו את הנוף, את הכיכר או האלמנטים שסביב, אני מתבוננת באנשים״.

את לא נתקלת בהתנגדות?

״אני זיקית. אני משתלבת בכל סביבה ומקבלת את הצבע של החברה שבה אני מתבוננת – ציירתי אלכוהוליסטים, וואנאבי־פושעים, אנשים לא לגמרי יציבים. אני מסתדרת בכל מצב״.

זה לא מפחיד?

״לפעמים זה קצת מלחיץ, ואז אני מנסה ליצור סיטואציה אחרת – מזמינה חברה שתצייר איתי, או תלמיד בשיעור״.

התחלת את הסדרה הזו עם המעבר לחיפה?

״כן, וזה היה במקביל לתחילת הציור שלי. אני מציירת בסך הכול 10 שנים, קודם הייתי מעצבת גרפית. ושיניתי את כל אורח החיים שלי – הייתי צריכה להשלים המון שעות ציור, כי הייתי בקבוצה מלחיצה – של ציירות מנוסות ומעולות״.

אולי תספרי בהזדמנות זו איך נוצרה הקבוצה?

״זה קרה הכי בטבעיות. לא יכולנו שלא למצוא אחת את השנייה – אנחנו באותו גיל בערך, מאותו רקע ואותן אכזבות״, היא מחייכת. ״באותה תקופה, בסביבות 2011, בשיחות בינינו החלטנו להפסיק להתבייש ביכולות הציוריות – הרבה פעמים הרגשנו שהציור שלנו גרוע בכוונה. פחדנו מהתיוג של ציור אקדמיסטי או של איור. כאילו היה אסור לצייר טוב״.

״בסביבות 2011, בשיחות בינינו החלטנו להפסיק להתבייש ביכולות הציוריות – הרבה פעמים הרגשנו שהציור שלנו גרוע בכוונה. פחדנו מהתיוג של ציור אקדמיסטי או של איור. כאילו היה אסור לצייר טוב״

למה?

״כי זה מודרניסטי ולא פוסט מודרני. אני מצאתי את עצמי מנסה לצייר בכוונה פחות טוב. ואז אמרנו מספיק. בואו ננסה. ובאמת בהתחלה הייתה לנו תחושה שזה לא מתקבל – שחשבו שזו קפריזה וזה יעבור לנו. ואז עשינו פרויקט של העתקות ביריד צבע טרי, וחקרנו את מאטיס, סזאן, פיקאסו ועוד. ואני חושבת שמאז נכנס בטבעיות הצבע העז הזה – שמייחד את כל הקבוצה וגם הסגנון – הפשטה ודיוק – על זה אנחנו מדברות כל הזמן. אני מרגישה שבציור שלי אני צריכה למצוא את ההפשטה הנכונה, בצבעוניות למשל, ואת הדיוק הפסיכולוגי״.

בגלל הצבעוניות, והקו שהוא גם ביקורתי, קצת גרוטסקי, יש מי שחושב שכולכן מציירות אותו הדבר.

״יש עקרונות משותפים. אבל התוצאה מאוד שונה אצל כל אחת״.

הזיהוי שלך כחלק מקבוצה עובד לטובתך או דווקא לפעמים מוחק ומציב אותך בצד?

״לפעמים זה באמת מוחק קצת את האישי. ומהבחינה הזו תערוכת יחיד מוזיאלית, והקטלוג שלצידה – זו נקודה חשובה בקריירה שלי״.

האווירה האינטימית והחושפנית שנוצרת בסטודיו עוברת בלי פילטרים לחלל התערוכה. אחרי שוטטות קצרה, בין כמה דיוקנאות שהם ציורי מחווה לאמנים שהיא אוהבת (בעיקר מודרניסטים מתחילת המאה שעברה), אפשר לדמיין איך נפגוש את הדמויות המככבות כאן בפינת הרחוב.

הטיפוסים המצוירים הגיעו לתערוכה?

״כן, חלקם הגיעו לפתיחה והיו מאוד מאושרים. בשבילם זה רגע התהילה – אלה ה־15 דקות שלהם – שהם יצאו מהרוטינה הקשה של חיי היומיום. שמישהו רואה אותם, שהם מוצגים במוזיאון.

״החיים שלהם כל כך מרוחקים ומנותקים מאמנות ותרבות. ברחוב פה כולם שקועים בבינוניות, ואף אחד לא מצפה לרמה גבוהה של אמנות. הם אפילו הופתעו כשהבינו שהם עובדים עם אמנית טובה ושזה מיועד להצגה במוזיאון״.

מי הפייבוריטים שלך?

״עכשיו, עם המלחמה באוקראינה, אני חושבת הרבה על סרגיי. הוא מגיע מדנבאס, זה האזור שממנו התחיל הסכסוך (הנוכחי). זה אזור מאוד קשה והוא בעצמו מגיע מדורות של פושעים. יש בו משהו מהנפש הרוסית הזו, שגרמה לזה לקרות – פאטליזם והרס עצמי. הוא טיפוס שגר באוטו ומתגלגל בין בתי כלא ומלחמות – ככה לפחות הוא מספר, ואת לא יודעת מה מזה אמת ומה שקר. לשבת איתו זה כמו לקרוא ספר של דוסטוייבסקי״.

יש בדיוקנאות שלך גם עקיצה חברתית.

״יש בזה גם מלנכוליה ועצב וגם סאטירה – קצת ביקורת חברתית, כן. יש פה כאלה משוגעים בחיפה, פריקים, ואני מוצאת השראה אצל ברויגל – הדר היא כמו עיר ימי ביניים כזו. המציאות פה היא אבסורדית ויש לי חומר אינסופי – אני פטורה מהצורך לחפש מה לצייר״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden