Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
כל חברה צריכה שפה - שתחבר אותה לקהילה שלה ותבדל אותה מסביבתה
- ״אמא, לקחנו משרד בתל אביב! תוכלי לבוא מחר לעיר לראות איך לסדר אותו?״. כך נשמעה שיחת הטלפון לפני חמש וחצי שנים, שבעקבותיה מצאתי את עצמי במסע חדש. במהלך השנים האלה עברנו מ־800 מ״ר במגדל מידטאון, לקומה של 1,500 מ״ר בוואלה, שאליה נוספה עוד אחת זהה; ומשם, בפעימות, לשתי קומות של 2,200 מ״ר כל אחת במגדלי לנדמרק, ועד למעבר הנוכחי: שלוש וחצי קומות, גם הן בלנדמרק, שהוכרזו כבית החדש של חברה שצמחה.
Cyera עוסקת בעולמות הסייבר ומתמחה בהגנה על נתונים, גם מול הסכנות שמביאה איתה הבינה המלאכותית. היא הוקמה על ידי יותם שגב, בני הבכור, ושותפיו תמר בר אילן ויונתן איתי. כיום החברה מוערכת בכ־12 מיליארד דולר, עם חברות־בת ברחבי העולם, משרדי הנהלה במנהטן ומאות אנשי ונשות פיתוח במשרדים החדשים בתל אביב, הפרושים על כ־10,000 מ״ר.
עבודה של אסף רודריגז בקומת הכניסה
עבודה של מיכל גבע באזור המשרדים
עבודה של הילה שפיצר בחדר הישיבות
לוגו החברה שעיצב ינאי נבון
- שמי עדית שגב. מעולם לא למדתי עיצוב פנים או אמנות, אבל, כך התברר לי בדיעבד, נגעתי ועסקתי בתחומים האלה כל חיי. גדלתי בבית מוקפד ואסתטי, בית שלא היה בו שפע, ולכן כל פריט ופריט נבחרו בתשומת לב יתרה – שיהיו שימושיים אבל גם יפים לתפיסת אמי, ואמנותיים בעיניו של אבי.
- השילוב בין חומריות, צבעים, שפה טקסטואלית ואמנות התפתח והתעצם עם השנים, כשהיו לי חנויות קראפט בתל אביב ובצפון הארץ, כשייעצתי בעיצוב בתים ועסקים, כשהקמתי יחידת אירוח מתחת לביתי בגליל ואחת נוספת בדירה חיפאית עתיקה. כל אלה הגיעו לשיאם בתפיסת מרחבי העבודה שיצרתי עם אנשי סיארה ועבורם.
-
אני מאמינה שלתרבות, לאסתטיקה, להקפדה על פרטים, ליופי ולאהבת האמנות יש תכונה של חילחול לנפש. מי שנמצא כל היום בסביבת עבודה מסוימת כל כך, עשוי לקחת איתו בסוף היום משהו מהערכים האלה גם הביתה, לזוגיות, למשפחה ולחברה האזרחית
- כל משרדי סייארה עד הבית הנוכחי היו ״בתים של אחרים״ – סאבלט, שאליו נכנסנו והתאמנו, ככל האפשר, את מה שכבר היה קיים לצרכים שלנו. נאלצנו להתפשר. אבל במקביל, השפה הוויזואלית של החברה החלה להתגבש ולהתעצב.
את סיפור מגדל בבל, זוכרים? יוזמה של קובץ אנשים שמתכננים לייצר אחדות באמצעות בניית עיר ובמרכזה מגדל, מתוך ההבנה שפעולה משותפת מייצרת קהילה ומחברת בין אנשים. הדרך היחידה שמוצא האל לעצור אותם היא לבלבל את התקשורת ביניהם, את השפה, זו שבבסיס היכולת שלהם ליצור זהות ושייכות.
כל חברה צריכה שפה שתחבר אותה לקהילה שלה ותבדל אותה מסביבתה. השפה הוויזואלית והעיצובית של Cyera ישראלית מאוד, אקלקטית וצבעונית. במרכזה עומד אוסף של אמנות ישראלית – שופע צבעוניות, טבע ישראלי פראי, אורבניות ומופשטות.
- כבר במשרד הראשון, עם תקציב אפסי, נבחרה עבודת אמנות אחת שכיכבה בכל הפרסומים בעיתוני הכלכלה כרקע ליזמים – עבודת שמן מופשטת גדולת־ממדים של ערן פרטוש, צבעונית ומלאת חיים ותנועה, כמו החברה עצמה. עם הצמיחה האקספוננציאלית והחלפת המשרדים, נוספו קירות ומרחבים שקראו לעוד ועוד עבודות אמנות.
אני מאמינה שהאמנות יכולה להיות חלק משמעותי בתהליך של יצירה ופיתוח. יצירה יכולה לעורר מחשבה, להרחיב את המבט, להציע רגע של הפוגה, או להישאר בזיכרון מבלי שנדע בדיוק מדוע. בעיניי, אלה לא דברים שוליים בסביבת עבודה. הם חלק מהאפשרות ליצור מקום שיש בו גם השראה, יצירתיות ושייכות.
בסייארה, כמו גם בעולם ההייטק בכלל, רוב העובדות והעובדים הם צעירות וצעירים, חריפים, ביקורתיים, בעלי חושים מחודדים ויכולת השתנות. לסביבת העבודה שיצרנו יש בעיניי ערך כפול. מצד אחד, אני מאמינה שיש ערך לאנשים שעובדים כשהם מוקפים באמנות ובעיצוב, בסביבה שמכבדת אותם ויכולה לתרום לתרבות ארגונית מיטיבה.
מצד אחר, אני מאמינה שלתרבות, לאסתטיקה, להקפדה על פרטים, ליופי ולאהבת האמנות יש תכונה של חילחול לנפש. מי שנמצא כל היום בסביבת עבודה מסוימת כל כך, עשוי לקחת איתו בסוף היום משהו מהערכים האלה גם הביתה, לזוגיות, למשפחה ולחברה האזרחית.
לכל פינה אופי משלה
- משרדי החברה, שתוכננו על ידי משרדו של ערן נעים, ER, בנויים כמו האות מ׳ סופית. במרכז הגרעין נמצאים משרדיהם של מנהלי הקבוצות, וסביבם אופן־ספייס רחב ידיים, ללא מחיצות. בפינות הבניין מוקמו הנהלה בכירה, חדרי ישיבות, חדרי 1:1 ועוד. עמודי התמך של הבניין, שמפרידים בין שולחנות העבודה במרחב הפתוח, הפכו לעוגנים. כל אחד מהם קיבל עבודת אמנות או מראה מגניבה, ולמרגלותיהם נוצרו פינות רביצה והתרגעות. לכל פינה אופי משלה.
האמנות נכנסה גם לחדרים, ואפילו לחדרי השירותים. הרעיון היה לייצר תחושה של ביתיות, נוחות וחום, ולהרבות בצמחייה ירוקה ובתחושת טבע. הטבע נכנס גם לחלק ניכר מעבודות האמנות: טבע ארצישראלי שממלא שטח עצום במשרד הייטקי, במגדל זכוכית מעוצב.
הקפיטריה
עבודה של ענת רוזנסון בן חור בקפיטריה
עבודות של חנן שפיר ואורה בריל במשרדים
המטבח הראשי
כמו מגדל בבל, גם תכנון העיצוב של המשרדים לא התחיל מאפס, אלא דווקא מכל החפצים, הרהיטים, האמנות והשפה שנוסחו במשרדים הקודמים. עם זאת, היה צורך עז לחדש, להפתיע, לגוון, וגם להטמיע את כל הנכסים שנצברו עד כה. איך עושים מעבר כזה? איך מעבירים שתי קומות גדושות ומעוצבות לשלוש וחצי קומות חדשות?
ההחלטות שהתקבלו היו פשוטות יחסית: ליצור ערבוב בין מה שכבר ברשותנו לבין הרכש החדש, לשלב עיצוב חדש ומודרני עם פריטי וינטג׳ ספוגי זכרונות, ולבחור צבע מוביל לכל אחת מהקומות, מעין סימון פנימי למעצבת ולמבקרים. היה ברור שהאמנות והדרישות המשתנות לא יאפשרו למונוכרומטיות להתקיים, וטוב שכך.
הקומה הראשונה שנפתחה, קומה 8, אופיינה בגווני לבן ושמנת, בצבעי אוויר. למרות זאת, הספה שמקבלת את פני הבאים בוהקת בצהוב מול אניצי החציר בעבודתו של אסף רודריגז, שנבחרה לקבל את הבאים, לצד פסל קיר דיגיטלי ופיזי בצורת הלוגו של החברה, פרי מוחו הקודח של ינאי נבון.
בצד אחד של קומה 9 מקבל את פני העובדות והעובדים קפה סייארה, שבו שילבנו אריחים מרוקאיים, בר תעשייתי מעשה ידיו של יואב דגן, נייר קיר רווי דקלים ונמרים שכאילו נלקח מהסדרה ״הלוטוס הלבן״, וכורסאות קטיפה צבעוניות שיובאו מאנתרופולוג׳י. בניגוד לבית הקפה, יתרת הקומה אופיינה בכתומים, חרדליים וחומים – צבעים חמים ואדמתיים.
בקומה 10, על שטח של פאת מגדל שלמה, הוחלט ליצור את הקפיטריה הגדולה, שאופיינה בצבעי לבן, בירוק של סוקולנטים וצברים ובעץ. חומרים טבעיים ומקומיים מול בניין הבימה הנשקף מהחלונות. במבואה ניצבת ספה בהירה עם מבנה עץ, ששואבת השראה מרהיטי שנות ה־60, ומול הכניסה עבודה של ענת רוזנסון בן חור, המתארת ארוחה משפחתית סביב שולחן שבמרכזו ביצת עין ענקית ונוטפת.
אם בשעות היום נפגשים החבר׳ה בבית הקפה, את היום הם מסיימים בבר שבקומה 11, שם הוחלף הריצוף האפור של כל הקומות באריחים דמויי פרקט עץ חבוט, ומתקן פליז תלוי מעל האי השופע בקבוקי אלכוהול לדרינק של סוף היום. במרחב הזה נתלו שני פורטרטים של נשים, אחת מהן היא מדוזה שמפתה ספנים מדרכם – עבודת שמן על פאנל עץ, פרי מכחולה של המקעקעת והאמנית אדית בן גידה.
אוסף האמנות הוא לא רק קבוצה של יצירות. הוא נבנה מתוך רצון ליצור סביבה שיש בה ריבוי קולות, חומריות, מחשבה והפתעה. אני אוהבת את האפשרות שיצירות שונות יחיו זו לצד זו, ושלא כולן יבקשו מאיתנו את אותו הדבר. יש עבודות שמושכות את העין מיד, ויש כאלה שהמשמעות שלהן מתגלה רק לאחר זמן. יש יצירות שמזמינות שיחה, ויש כאלה שמאפשרות רגע של התבוננות. המפגש הזה, בעיניי, הוא חלק מהערך של האוסף, מהשיח הרחב של העיצוב ומהשפה הארגונית של סייארה.
עדית שגב היא אוצרת סביבות עבודה
