״מפתן״: טל שושן מרימה קול צעקה

״הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא לייצר אובייקט שהוא קריאה לצעקה; אובייקט שיכול לקלוט מה קורה בפנים ולהוציא אותו החוצה״, אומרת טל שושן. בתערוכת היחיד ״מפתן״, שהיא מציגה בימים אלה בבית האמנים תל אביב (אוצר: ניר הרמט), האובייקט המרכזי הוא דמוי פיה של כלי נשיפה שנפתחת אל החלל ומשמיעה קריאה. בצידו השני הופך האובייקט מוארך וצר, מתחבר ונתלה על קונסטרוקציה אדריכלית.

את התערוכה מציגה שושן בעקבות זכייתה בפרס אן וארי רוזנבלט לאמנות חזותית, שמוענק מדי שנה. שושן, ילידת 1969, היא בוגרת תואר שני בבית הספר לאמנות ווימבלדון בלונדון, ותואר ראשון במחלקה לצורפות ואביזרי לבוש בבצלאל. היא עמדה בראש תחום לבוש ואביזרים בחוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים וממשיכה ללמד במקום גם היום, במחלקות שונות.

בשנים האחרונות היא עובדת בעיקר בטכניקה ספציפית שפיתחה בעצמה: היא אוספת פריטי טקסטיל משומשים – חולצות, סוודרים, מגבות, שמיכות ועוד, מפרקת אותם לסיבים ומשתמשת בהם בתור חומר הגלם לפסלים שלה. את הסיבים היא מכניסה בשלב ראשון בין שתי פיסות נייר, ובמכונת תפירה מחברת ביניהם לכדי אובייקטים פיסוליים גדולי־ממדים.

״יש נייר מלמעלה ונייר מלמטה, ואני תופרת ׳סנדוויצ׳ים׳. הטקסטיל הפרום מעורבב עם נייר ואחר כך עובר הרטבה והשרייה שמתחילה לפרק את החומר. אני יכולה להחליט איך אני מפרקת אותו – לשפשף, להטיח, לשייף עם פצירות ועוד״.

בעבר האמנותי שלה עבודה בחומרים שונים, וגם צילום, פרפורמנס, אנימציה ועוד. ״הייתי מייצרת חומרים אחרים לכל פרויקט, לפי מה שהעסיק אותי. אבל החומר הזה והטכניקה הזאת שמלווים אותי מאז הקורונה – הפכו גם להיות שפה״. הפעם הראשונה שעבדה בטכניקה היתה לקראת תערוכת יחיד שהציגה במוזיאון פתח תקווה, ״קחי אותי מכאן״, בשנת 2021.

״הכל התחיל מחולצה של הבן שלי, שהיה כתוב עליה ׳לאבשלום באהבה מנעמ״ת׳. הוא גדל, והחולצה נשארה בארון, והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו שישמר גם את הזיכרון מהחולצה אבל גם את הזיכרון ממנו בגיל הזה, משהו שייצג את האבל על זה שהוא הולך וגדל. לכן הלכתי לכיוון של פעולה שמראה את ההתפרקות ואת הבלייה שגורם הזמן.

הרצון ליצור קריאה או צעקה החזיר אותי להפגנות, לחצוצרות ולכלי הנשיפה שהשתמשנו בהם. הצבע שאיתו התחלתי לעבוד היה צהוב, צבע של אש. ידעתי שאני רוצה שתהיה אווירה של אש ועשן בתערוכה, כי אלה החוויות שחווינו בתקופה הזו

״הנחתי על החולצה נייר, תפרתי עליה במכונת תפירה, ואז שפשתי ופירקתי את מה שנוצר. אחר כך עשיתי פעולה דומה על בגדים נוספים מהארון, שמיכות ופריטי טקסטיל שונים. בכל פעם חיברתי טקסטיל בין שכבות של נייר ואז הפעלתי עליהם את הבלייה הזאת. רציתי לאמן את התודעה שלי להכיר בזה שהזמן עושה את שלו, ושהדברים מתפרקים״.

לפני שנתיים וחצי, ב־2024, הציגה בגלריה שלוש את התערוכה ״חניית לילה״, שגם עבורה יצרה סדרה של עבודות באותה הטכניקה. העבודה הגדולה בתערוכה היתה מיצב של אוהל, שבו השתמשה גם במגבות כחומר הגלם ההתחלתי. ״רציתי שייראו את הפירוק כמה שיותר. פירקתי את המגבות לסיבים בודדים, מתולתלים, ואותם איגדתי באותו האופן בין שתי יריעות נייר וארגתי אותן מחדש באמצעות מכונת התפירה. זה הרגיש לי קצת כמו לצייר אותם. המגבות והפירוק שלהן לסיבים התחברו לי גם למקום של הארעיות שמייצג האוהל, ושהייתה גם כל כך רלוונטית לאותה התקופה, תוך כדי מלחמה״.

כל מה שהיא עושה בשנים האלה מבוסס על הרעיון של טקסטיל – אריג או סריג שי בו סדר וארגון, בין אם בצורת שתי וערב או בצורת הדגם הסרוג. ״הפעולות שלי באות להתנגד. הן מפרקות, פורעות את הסדר הקיים, ומייצרות אפשרות להרכיב מחדש – מתוך רצון להתבונן מחדש על הדברים. זה הבסיס לכל העבודות שלי בשנים האחרונות, והוא ממשיך ומתפתח״.

מבנה יציב ומבנים מפורקים

את ההודעה על כך שזכתה בפרס רוזנבלט קיבלה בסוף חודש פברואר האחרון, יומיים לפני שהתחילה המלחמה האחרונה עם איראן. ״עוד לפני פינו אותי מהמקלט שהשתמשתי בו כסטודיו, אבל ידעתי שהולכת להיות לי תערוכה והייתי צריכה מקום לעבוד.

״החלטתי לעבוד בחצר של הבניין – חצר גדולה עם שולחנות גדולים שעליהם פשוט עבדתי ברצף לאורך כל החודש וקצת של המלחמה והכנתי את כל חומרי הגלם. את התערוכה כולה יצרתי בשבעה חודשים, שזה זמן שיא מבחינתי – כל הפרויקטים האחרונים לקחו לי בין שנתיים לשלוש״.

האובייקט הגדול, דמוי החצוצרה, הוא זה שאיתו התחילה. ״הרצון ליצור קריאה או צעקה החזיר אותי להפגנות, לחצוצרות ולכלי הנשיפה שהשתמשנו בהם. הצבע שאיתו התחלתי לעבוד היה צהוב, צבע של אש. ידעתי שאני רוצה שתהיה אווירה של אש ועשן בתערוכה, כי אלה החוויות שחווינו בתקופה הזו״.

לתערוכה קראה ״מפתן״, כי היא עוסקת ביחסים בין פנים לחוץ. ״יש בה ארכיטקטורה שכוללת מבנה יציב ומבנים מפורקים. פירוק שמצד אחד הוא שברירי, ומצד שני יש לו המון כוח״. המבנה היציב הוא כזה שאליו מתחבר החלק הצר של ה״חצוצרה״ – הוא בנוי מקורות עץ דקות, גיאומטריות ומסותתות. הוא מרגיש כמו רישום בחלל, ומייצר ניגוד ויזואלי לאובייקטים הטקסטיליים, האמורפיים והגמישים.

בין קורות העץ המשורטטות הטמיעה שושן אובייקטים טקסטיליים נוספים – חלקם נובעים מהם כמו צמחים מטפסים. בחזית המבנה מוצג מעין שער – עבודה שנוצרה במקור במסגרת פרויקט ״אינטליגנציה חומרית״, שיתוף פעולה בין ת״א תרבות קרית המלאכה ובעלי מלאכה בקריה, שהוצג בבית בנימיני בשנה שעברה. שושן יצרה במסגרתו שתי עבודות בד ונייר ובמרכזן סריגת פטנט המסמנת מפתחים בבגדים, שנוצרה בבית המלאכה הוותיק סריגי פילטקס.

״המבנה האדריכלי הוא לא בהכרח חלל של בית. הוא יכול להיות עיר, הוא יכול להיות ארץ, הוא יכול להיות כל מבנה שמגדיר פנים וחוץ. אליו נכנס גם מוט ארוך שבקצהו דגל שחור, שמתחבר לתקופה של המחאה שנוכחת בתערוכה כולה. תוך כדי עבודה נזכרתי שלפני המלחמה ולפני המהפכה המשטרית – הייתה תקופה שבה כל סוף שבוע היינו עומדים בצמתים ועל גשרים עם דגלים שחורים.

״היה לי חשוב להראות איך ההפרעות הן תמיד מבחוץ פנימה או מבפנים החוצה. גם האובייקט המרכזי, החצוצרה, הוא כזה ששומע הכל, אבל יכול גם לפלוט החוצה. כל אדם הוא צעקה, וצעקה היא יציאה החוצה״.

למרות הצעקה, אומרת שושן, יש כאלה שרואים באובייקטים גם משהו עוטף או מחבק. ״בטקסטיל יש רמז פיזי ותחושתי לאנושות. יש אנשים שאומרים שהחלק הפתוח בחצוצרה, זה שמייצר את הצעקה, גורם להם גם לרצות להשתבלל בתוכו – לייצר מנוחה בתוך הקריאה. הוא גם רך וגם תוקפני״.

כל זה מתאפשר לה באמצעות עבודה עם טקסטיל והחומריות שיש בו. גם כמרצה במגוון מחלקות בסמינר הקיבוצים, היא מנסה להעביר לסטודנטים והסטודנטיות את הוורסטיליות של שימוש בחומרים ויצירה של דברים חדשים באמצעותם. ״אני מביאה ליצירה שלי חומרים שהם מקוריים ויש להם היגדים רעיוניים נוספים. אני מנסה להעביר הלאה את העבודה שאם אתה משתמש בבד – אתה לא חייב לקנות אותו בנחלת בנימין, לדוגמה. זה משחרר ברגים בראש להבין שאפשר לעבוד עם חומרים אחרת.

״העבודה בטקסטיל היא השפה שלי, אבל היא הרבה פעמים גם מה שמניע אותי. החומר הוא מאוד נוכח אבל הוא גם לא לגמרי מפוענח – וחשוב לי שהוא יישאר כזה. זה חידד לי את ההבנה של התגובה שמתרחשת כשהגוף נפגש עם טקסטיל, עם הפראיות שלו. זה מפגש בלתי אמצעי שמציע יצירת אמנות שיכולה לספר סיפור ולייצג רעיונות חשובים, אבל גם מתעסקת בפיזיות של הדבר״.

---

טל שושן | מפתן
אוצר: ניר הרמט
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
נעילה: 28.11