The Critical F // הצורה תמיד חשובה יותר מהתוכן
שמפניה ורודה, סמלי סטטוס ושמץ של S&M
הסביבה הקרובה שלי עסוקה מיום שלישי בלילה בספורט האהוב על הצד הזה של המפה הפוליטית – דפיקת הראש בקיר. השאלות נשאלות שוב ושוב ככל שתוצאות הבחירות מתבהרות: איך הם לא רואים את השחיתות? את הלעג? את הפזרנות שבאה על חשבונם? איך הם יכולים לתמוך במי שבז להם בפנים מאופרות? איך הם יכולים לשבת בערים שהופקרו ולתמוך במי ששתה שמפניה ורודה תוך כדי?
אלו שאלות שמדעני מדינה מתקשים להסביר, גם אם מביאים בחשבון שאנשים מצביעים דרך הלב ולא דרך הראש. אבל ייתכן שהתשובה הפשוטה ביותר נעוצה בשאלות עצמן: זה קורה בגלל השחיתות, בגלל הפזרנות ובגלל השמפניה הוורודה. זה קורה בגלל סמלי סטטוס.
אפשר להבין זאת אם חוזרים, לדוגמה, לחצר האצולה של המלך לואי ה־14, שמלך בצרפת בסוף המאה ה־17. כפי שמתאר ההיסטוריון גיורא שטרנברג, הפאר היה חלק בלתי נפרד מחצר האצולה ועוגן בחוקים ובטקסים שונים ומשונים, שכולם נועדו להוציא את העיניים. לא רק משום שמר לואי אהב יוקרה, אלא גם משום שהייתה לכך תכלית פוליטית. ״מה שרואים״, נהג המלך לומר, ״מעיד על מה שלא רואים״. ובהקשר הזה – ״הפזרנות הגדולה עושה רושם גדול על העם״.
לואי ה־14 היה בוודאי מלך שהראה שיש לו יותר מאחרים. הדבר העסיק את האצילים סביבו, שהתחרו זה בזה בניסיון להתקרב אל המלך, וכמובן העסיק גם את העם. בין שאהבו את המלך ובין שסלדו ממנו, ההפגנה וההוכחה שאתה מורם מאחרים מעוררות את מה שמנהיג זקוק לו יותר מכול – שמץ של קנאה והתפעלות מיכולותיו.
כשמתקבעת מערכת היחסים הא־סימטרית הזאת בין תומך (המנהיג) לנתמכים (העם), מתקבעת תלות שקשה מאוד להשתחרר ממנה. וכמו בכל מערכת יחסים שיש בה שמץ של S&M, אסור להתעלם מתחושת ההכרה שהחלש במשוואה מפיק מעצם הפעלת הכוח עליו. עצם ההתנשאות של אדם מפואר ממני היא זו שממכרת.
התשובה לראש הכואב מהדפיקות נעוצה באמירה שמתבררת כנכונה שוב ושוב: הצורה תמיד, אבל תמיד, חשובה יותר מהתוכן.
View this post on Instagram
הבחירות הן גם בחירות של חדר כושר
אני קלישאה אקדמית. המחקר החדש שלי התחיל, כרגיל, כפרויקט קטן (מה קטן, פיצי) שעסק בשתי סוגיות שבמדינת ישראל מתקשים ליישב ביניהן כהלכה, אלא אם הן קשורות להיסטוריה של אתא או משכית: חזות חיצונית ופוליטיקה. אבל דבר מוביל לדבר, ואני מוצא את עצמי מוקף בספרים ובמאמרים וכותב שעות על גבי שעות. תוך כדי אני לא מפסיק לחשוב עד כמה יונתן אוריך, שלא חלק מהמחקר הנוכחי, מגלם בגופו את האמירה המפורסמת של לואי ה־14: ״מה שרואים מעיד על מה שאי אפשר לראות״.
איך עושים פוליטיקה בגוף? השאלה הזאת הפכה לשאלה החשובה ביותר של בחירות 2026. כפי שהיטיב לתאר אייטם שהתפרסם לאחרונה בכאן 11, חדר הכושר והאימונים הגופניים נעשו לחלק בלתי נפרד מהקמפיינים השונים. ביבי מתאמן. בנט עושה שכיבות סמיכה עם מלש״בים. בן גביר בונה לעצמו שרירים במכון – בכל זאת, לשלוט בתנינים זה לא פשוט.
התשובה הקלה לכל פרסומות היוגורט פרו האלה נמצאת, כמובן, במה שלא נאמר בהן במפורש. הידיעות על מצבו הבריאותי של ראש הממשלה מביאות את האחרים להוכיח שהם יכולים לזוז. אבל בעיניי זו רק מחצית התשובה, והיא מחמיצה את המידה שבה מושגים של Wellbeing ושל אורח חיים בריא הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו של דור המסכים. להיות אישיות טלוויזיונית – זה כבר שייך לדור הישן. הדור החדש הוא מי שמסוגל לפעול בעולם האמיתי. פיזית.
מעניין לחשוב על כך גם בהקשר של השינויים העמוקים שמחוללות רשתות כמו אינסטגרם וטיקטוק בשאלות מה נחשב גברי וכיצד גברים צריכים להיראות. גופים אידיאליים, עצות לחיטוב והאשטגים כמו ברומקסינג מתכנסים כולם לאותה מסקנה: חדר כושר ושרירים כבר לא מותרות; הם חלק בלתי נפרד מהקיום. ובכלל, כניסתו של יונתן שלו, צעיר כל כך וחטוב כל כך, היא איום פסיכי על גבריות שלכאורה לא מתפקדת.
כבר ברומא העתיקה הכירו בכוחו של הגוף. מספרים שמועמדים לשירות הציבורי נהגו להסתובב בלי טוניקות, כדי שצלקות המלחמה שעל גופם ייראו לעין. מדהים לחשוב על כך במונחים האלה, אבל הבחירות השנה הן גם בחירות של חדר כושר. און, מסתבר, הוא ממש באופנה.
View this post on Instagram
איך אני מצטלם?
רואים אותם בכל מקום, את הגברים האלה. אני מודה שבהתחלה הייתי קצת חשדן. יש כל כך הרבה מגמות טיקטוק שהתקשורת נשבעת שהן בכל מקום, ואיכשהו, כאשר יוצאים לעולם הפיזי, לא מוצאים להן שום עדות ממשית. מה שקורה על המסך לא קורה ״באמת״. אבל פה מדובר במשהו אחר. נדמה – אם אפשר לדבר בהיסחפות מוגזמת – שמאז ימי יוון ורומא העתיקות לא היה עיסוק כל כך עיקש בגוף הגברי. או יותר נכון, איך לעצב אותו, להציג אותו ומה לשים עליו.
הניו יורק מגזין הקדיש מאמר שלם לישבן הגברי. או יותר נכון, לעניין ההולך וגובר של סטרייטים בעיצוב הישבן שלהם. זוהי זווית אחת, וצרה למדי, לעניין רחב יותר שעניינו גבריות והשאלה איך נראית גבריות ראויה. יש שקוראים לזה לוקסמקסינג. יש שמנסים לקשור את זה לזרמים של פוליטיקה מיזוגנית. אני מעדיף להצביע על הקשר שבין מדיה לחברה. בעולם שבו יש כמעט לכל אחד מצלמה, הדמיון שלנו עובר באופן טבעי מהשאלה ״איך אחרים רואים אותי?״ לשאלה ״איך אני מצטלם?״.
בחדרי הכושר; בחופים ובמודעות הפרסומת; תזונה, אימונים וקוסמטיקה. מול סטודיו הפילאטיס שלי יש מכון יופי לגברים. הוא שוקק כמו כוורת, עם מגוון רחב כל כך של גברים שעסוקים בשיער שלהם, בפנים שלהם, בבטן שלהם ובקמטים סוררים.
כל זה לא באמת עניין חדש. כבר במאה ה־15, לדוגמה, היה עניין גובר בהדגשת הישבן באמצעות מכנסיים הדוקים מאוד. רגליים וישבן מפותחים הם עדות לאבירות או לכך שאתה רוכב על סוסים. במילים אחרות, גברים תמיד התעסקו בגוף שלהם. אז מה בעצם השתנה?
הלגיטימיות לדבר על זה באופן מופגן. מאז התקופה שאותה כינה הפסיכואנליטיקאי קרל פלוגל ״הנסיגה הגברית הגדולה במאה ה־18״, שבמהלכה הפאר במלתחה עבר מגברים לנשים, גברים נדרשו להצניע עיסוק ביופי. בהקשר הזה, הרשת החברתית של היום מאפשרת משהו שלא היה קיים אז: לכונן קהילות בינלאומיות של אנשים בעלי תחום עניין דומה. במילים אחרות, גברים שמתעניינים בטיפוח הגוף שלהם יכולים לא להרגיש לבד. ולזה יש הרבה מאוד כוח.
View this post on Instagram
הבינה המלאכותית לא יכולה לרקוד במקומנו
משהו קורה עם מוזיקת דאנס (או, אם תרצו, EDM). זו אמנם קיימת (בגרסתה האנלוגית) מאז ימי מעגלי הריקוד השבטיים, אבל הנוכחות שלה גוברת לאחרונה בסצנת הפופ. בשבוע שעבר שחרר טרוי סיוון את הסינגל Party, שמלבד השם כולל גם סימפול מפורש מתוך השיר Music של מדונה.
בסמיכות שלא מקרית, מדונה שחררה את Confessions 2 מוקדם יותר השנה – טור דה פורס של הפקת דאנס מהוקצעת ושוברת מצעדים (שזכתה, ובצדק, גם בגראמי). ולמרות שיש דוגמות נוספות (הסינגל החדש של קוואבו נקרא, בלי סאבטקסט, House Music), אפשר לסגור את הרשימה הקטנה הזו עם האלבום האחרון של מיילי (סיירוס), שבתרגום חופשי מכונה ״הבאס משכנע״.
מוזיקת דאנס לא שווה יותר מדי אם לא זזים איתה. ולמרות שמחקרים מהעת האחרונה מצביעים על כך שדור הזד מתקשה עם כל דבר הקשור לעולם החיצון, אפשר לקרוא את העניין הגובר בהפקות שפונות לרחבת הריקודים כדרך נוספת להתמודד עם עולם מהונדס בידי בינה מלאכותית. אני מדבר על הנושא הזה בהרצאה שלי לשרוף את הכול: אותנטיות בעידן ה־AI (18 בנובמבר בחיפה), אבל נדמה שעם ההתלהבות ממה שהצ׳ט יכול לעשות, אנחנו פונים לברר עם עצמנו מהם הדברים שהוא לא יכול לעשות.
הוא אולי יכול לחולל תמונה, לערוך טקסט, לדבר איתנו או למצוא טיסות זולות, אבל למרבה המזל הוא לא מסוגל לזוז במקומנו. הפעולה האנושית של התנועעות בקצב עם אחרים – פעולה שיש לה ממדים דתיים, חברתיים ושבטיים כל כך – היא משהו שרק אנחנו יכולים לעשות בגוף.
אחרי שהכרנו רעיונות כמו דיטוקס דיגיטלי (קרי, מרחבים שלא מכניסים אליהם סלולרי ושות׳), תיק אנלוגי (תיק שיש בו רק מחברת ועטים) או מעגלי מדיטציה, לא מפתיע שאנחנו מוכנים לשלב הבא: מרחבים שבהם השימוש בבינה מלאכותית אסור. ריקוד בהחלט יכול להיות השלב הראשון בתהליך כזה. אני, ללא ספק, הייתי מנסה את זה.
View this post on Instagram
איש הולך ברחוב
יש משהו מבאס בכך שצריך להשוות, כאילו יצירה אחת לא עומדת בזכות עצמה, אבל נדמה לי שהפעם אי אפשר להימנע מכך. בשבוע שעבר התקיימה הקרנת הבכורה הישראלית של הסרט ״איש הולך ברחוב״, והאמת היא שקשה לכתוב עליו בלי להזכיר את הבלוקבאסטר ״עצמאות״, שעלה לאקרנים בחודש ספטמבר.
נכון, שניהם סרטים על גייז (זה כשלעצמו לא מספיק כדי להשוות). שניהם גם סרטים ישראליים (גם לא מספיק). אבל מה שהופך את ההשוואה לבלתי נמנעת נעוץ במה שהם באים לספר: שני הסרטים עוסקים בנרטיב־על דומה שעניינו החותם שהותירה בנו היציאה המסיבית מהארון בשנות ה־80 וה־90 בישראל. בהקשר הזה, שניהם סרטים דוריים מאוד, שנעשו על ידי מי שהתבגרו כשכל זה קרה, המביטים לאחור כדי להבין איזה מחיר, בסופו של דבר, דרש כל השחרור הגדול הזה.
אבל בכך נגמר בעצם הדמיון. ״עצמאות״ הוא סרט פומפוזי מאוד, שניגש לנושא דרך פירוטכניקה הומואית המזכירה לפרקים מופעי דראג לסטרייטים; ״איש הולך ברחוב״ לעומת זאת, הוא סרט מעודן בהרבה, שלא רק שהוא כתוב היטב – וכולל אתנחתות קומיות מדויקות – אלא הוא גם משוחק נפלא.
עלילת המסגרת מגוללת את סיפורו של רענן, שחוזר לארץ מהולנד כדי למכור את דירת אימו המנוחה, ועל הדרך פותח תיבת פנדורה של זיכרונות שהובילו אותו לברוח מכל מה ומכל מי שאהב. השחקנים הראשיים, החל מאנחל בונני ואורי בנאי ועד ליותם רוטשטיין וגילי בלום, שופעים אינטליגנציה רגשית כזו, שניבט מהסרט איזה רוך אנושי אמיתי.
מבלי לספר יותר מדי, אני יכול לסכם שבהרבה מובנים, זהו סרט על זמן, ועל עד כמה הזמן רחוק מלהיות לינארי. הדורות השונים בסרט, שמגלמים את הזמן הזה, נשזרים זה בזה, משפיעים זה על זה, ומוכיחים שהתפתחות אף פעם לא קורית בקו ישר. גם כשדברים זזים קדימה, יש שנשאר מאחור, ותמיד חוזרים אליו.
אני אדם שמתקשה להתרגש באמת מסרטים; האקדמיה עושה אותנו קהים; אבל במקרה הזה לא הפסקתי להתייפח. כי איך כתבה את זה יונה וולך בזמנו? ״פתאום והכל חוף; ויש צדפים לאסוף; וחיות; וצריך לחזור מהנסיגה ולאסוף״.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
