דנה אוברזון: הדיסציפלינה שלי היא אף פעם לא רק אדריכלות בלי עיצוב פנים

״אם היו נותנים לי הייתי בוחרת ללקוחות גם את נעלי הבית״. את המשפט הזה אמרה לי האדריכלית דנה אוברזון באחת הפגישות שקיימנו בקיץ האחרון לקראת ערבי השקת הספר החדש שלה (הוצאת ריזולי) שבהם לקחתי חלק. זה קרה כשדיברנו על טשטוש הגבולות בין אדריכלות לעיצוב הפנים, והמנעד הרחב של הפרויקטים שבהם היא מעורבת.

״הדיסציפלינה שלי היא אף פעם לא רק אדריכלות בלי עיצוב פנים״, היא הסבירה. ״יש אדריכלים שגומרים לתכנן את החלל ואז הלקוח יחליט אם הוא רוצה שיש אפור או לבן. אני לא מסוגלת, אני לא יכולה להשאיר אותם ככה. אחד לא יכול לחיות בלי השני‎‎. אני לא יכולה להיות אדריכלית נקודה, ולא מעצבת פנים נקודה. אני רוצה לשלוט בכמה שיותר הבטים של התכנון. הייתי מוותרת על לבחור או לעצב את הכפיות אבל לא על נעלי הבית ולא על הוואזות״.

פעם זה היה ככה, אדריכלים היו אחראים על הכל.

״נכון. העולם עבר ממאסטרים שעשו הכל להגדרות מצומצמות לאנשים שלא יודעים כלום. אני לא מסוגלת להיות ספציפית מספיק בלי לראות את השלם. זה לא מעניין אותי. אני אוהבת את כל התהליך: מלהתחיל בשלד ועד לגמור עם המאפרה. לא לכל אחד זה מתאים״.

אז מה את עונה למי ששואל מה את עושה?

״אני שואלת למה אני צריכה טייטל. בסוף, אדריכל הוא קצת כמו רופא, צריך אותו בשביל לחתום. גם אבא שלי וגם סעדיה מנדל אמרו לי שעיצוב זה עיצוב זה עיצוב. לא משנה מה אתה מתכנן, האופן שבו אתה ניגש למשימה זהה. 

״זה לא תמיד מתאפשר כמובן, אבל אני ניגשת לכל פרויקט עם אותו ארגז כלים ואני מאוד לא אוהבת גבולות. מה את עושה בדיוק? לא יודעת. אני לא ׳רק׳, אני אוהבת ׳גם׳, אני תמיד מעדיפה יותר מפחות ואני הכי שונאת להשתעמם״. 

לא מנסה להתאים למה שקורה בטרנד

כשאוברזון מזכירה את סעדיה מנדל, היא מתייחסת לאדריכל המנוח מתל אביב שאצלו עבדה במשך שבע שנים מ־1995 ועד ל־2002, לאחר שסיימה את הלימודים במחלקה לאדריכלות בצלאל. למנדל היה תפקיד מוביל בשימור ושחזור של תוכניות עירוניות ומבנים לשימור, ועבד על כמה מהפרויקטים השאפתניים ביותר של זמנו, שהשתרעו ברחבי המדינה מיפו ועד ירושלים, מחברון ועד צפת.

כשהיא מזכירה את אביה, הכוונה למעצב האופנה גדעון אוברזון, מהדמויות הבולטות שעיצבו את האופנה הישראלית. שמו של הספר, ״בית אוברזון: מורשת של עיצוב״ (House of Oberson: A Design Legacy), מתייחס להיותה של אוברזון ממשיכה של מורשת עיצובית, בדומה לבתי עיצוב בינלאומיים.

הספר, בן 304 העמודים, מציג 23 פרויקטים נבחרים – בתי מגורים פרטיים, מלונות ואתרי נופש, חללי מסחר, משרדים ומתחמים מעורבי שימוש – של סטודיו אוברזון אדריכלים בהובלת אוברזון ושותפה עודד לויתן, מהמשרדים המובילים בישראל בשנים האחרונות בתחומי האדריכלות ועיצוב הפנים. 

בין הפרויקטים הבולטים המופיעים בספר, אפשר למצוא את בית הפטיו (Patio House) בנווה צדק, המציע פרשנות עכשווית לבית עירוני היסטורי מסוף המאה ה־19, באמצעות התערבות רגישה ברקמה האורבנית ושימור איכויותיו המקוריות, לצד התאמתו לצורכי מגורים עכשוויים ולחיי משפחה בני זמננו.

לצידו מופיעים פרויקטים כמו Collector’s Villa, בית מגורים שהוסב לחלל בעל איכויות מוזיאליות; מתחם Herzliya Hills, המשלב מגורים, משרדים ומסחר; חלל התצוגה של Einstein Collection בתל אביב; משרדי חברת גינדי ובוטיק גדעון אוברזון – פרויקט בעל משמעות אישית מיוחדת, המחבר בין שני דורות של יצירה. 

לפי אוברזון, הגישה של אביה לחומר, למבנה, לפרופורציה ולקומפוזיציה השפיעה עליה לא פחות מכל לימוד אקדמי; וההבחנה בין אופנה לאדריכלות מעולם לא הייתה חד־משמעית: שתיהן עוסקות בחומר, בקנה מידה, בתנועה וביצירת חוויה אנושית.

אני ניגשת לכל פרויקט עם אותו ארגז כלים ואני מאוד לא אוהבת גבולות. מה את עושה בדיוק? לא יודעת. אני לא ״רק״, אני אוהבת ״גם״, אני תמיד מעדיפה יותר מפחות ואני הכי שונאת להשתעמם

״את האקלקטיות, הצבע, בחירת החומרים – קיבלתי מאבא, כמו גם את השאיפה להוציא הכי טוב שאני יכולה מעצמי; לדחוף את הלקוח מעבר לגבולות, להוציא אותו אחרת ממה שהוא חשב להיות. את ההבחנה בין אופנה לאופנתי״.

למה הכוונה?

״לבוש זה מה שאתה יוצא מהבית שלא יהיה לך קר או חם, זה הפרקטיקה. אתה יכול לישון ולהתקלח בכל בית, האם זה אדריכלות? לא. כמו שאתה יכול להיכנס לכל מכנס, וכל חולצה אתה יכול ללבוש שלא ישרף לך גב.

״אני לא מנסה להתאים את עצמי למה שקורה בטרנד. אני מנסה לעשות משהו על־זמני, שיודע להתיישן, רלוונטי, שיש בו מינון נכון של אלמנטים רב שכבתיים, מתקופות שונות. היה ברור לי שאני רוצה להכניס לספר את הקונטקסט המשפחתי, את העובדה שאבא שלי התחיל ליצור לפני 70 שנה״.

כך, לאורך הספר שזורים גם זיכרונות אישיים, מחשבות על יצירה ותובנות שנאספו במהלך שנות עבודתה של אוברזון. אלה מעניקים רובד אנושי לסיפור המקצועי ומציגים את האדריכלות לא רק כמקצוע, אלא כדרך התבוננות בעולם, כזו המחברת בין תרבות, זיכרון, חומר וחוויה.

היה ברור לי מה אני לא רוצה לעשות

כשהחלה לעבוד על הספר, אוברזון מספרת שהיא ידעה שהיא לא רוצה ספר שמציג פרויקטים שלמים. כשהיא מסתכלת על ספרים של מעצבים אחרים, היא אוהבת לראות איך הם חשבו, לא לאיזה תוצאה הם הגיעו; ״היה ברור לי מה אני לא רוצה לעשות״. כך היא התחילה לחשוב על הנרטיבים שמשותפים לפרויקטים של המשרד ולחלק אותם לפרקים. 

פרק אחד עוסק בפרויקטים שעוסקים בחסר, בהפחתה, שמה שמשותף להם הוא הרצון ליצור חלל מאוד שקט (״אבל לא במובן המודרניסטי״). פרק נוסף מציג פרויקטים שהנרטיב שלהם חומרי, שההתחלה שלהם בחומר, לא בחלל; פרק אחר עוסק באקס פקטור – פרויקטים שיש בהם אלמנט מחולל שהכל קורה סביבו, כמו גרם מדרגות או פאטיו; ויש את הפרק שנדמה שהוא בבסיס הדי.אן.איי האוברזוני, הפרק שעוסק בפרויקטים שכבתיים ומרובדים (״הם קצת ה׳קליים־טו־פיים׳ של המשרד״) עשירים באוביקטים, בעבודות אמנות והרבה שכבות. 

״אלו הפרויקטים שאני הכי אוהבת באופן אישי, אבל מאוד קשה לעשות כאלו פרויקטים אצל אנשים שהעולם התרבותי שלהם לא קיים. לייצר שכבות מאפס לבית שאין לו עבר זה מאוד קשה, זה עובד רק עם לקוחות שיש להם מטען תרבותי, כמו לבנות סוג של אוסף״.

הבית שלך הוא לגמרי כזה.

״כן. שכבתיות ואקלקטיות מעניינות אותי לא רק בפרויקטים שלי – גם אצל מעצבים אחרים. השאיפה שלי בחיים היא שיהיו לי יותר קירות. אני בן אדם מאוד ממושמע יחסית אבל בכל הקשור לאמנות, אם יש לי שקל בארנק אני אקנה עבודה בשני שקלים.

״זה שאין לי בתים מודרנים מודרנים זה לא במקרה, זה לא אני, זה לא עושה לי את זה. האם אני בן אדם שמעז בצבע וחומר? כן, תמיד. בטח יחסית לשוק המקומי, בטח בתקופה של מודרניזם, אני לא זורמת עם הפלואו״.

שכבתיות ואקלקטיות מעניינות אותי לא רק בפרויקטים שלי – גם אצל מעצבים אחרים. השאיפה שלי בחיים היא שיהיו לי יותר קירות. אני בן אדם מאוד ממושמע יחסית אבל בכל הקשור לאמנות, אם יש לי שקל בארנק אני אקנה עבודה בשני שקלים

וכשאת מסתכלת מסביב מה את רואה בהקשר הזה? 

״אני רואה עבודות של הרבה מעצבים צעירים, עם המטבח הארוך הגדול המונוכרומטי; זה לא עושה לי את זה, זה לא מענין אותי – לא לראות ולא לתכנן. אני יכולה לראות בתים ולהגיד שהם יפים, אבל זה לא מניע אותי רגשית. 

״מקומות אקלקטיים שיש בהם עולם פנימי עושים לי את זה; מישהו אחר יגיד מה זה הקשקוש הזה. דווקא ככל שאנחנו מתרחקים מהאנושיות, עם הרובוטים והצ׳אט, אנשים מחפשים את הדבר הזה שמעורר רגש. בתי בטון מהממים במטבחים של ששה מטר בלבן אולי מעוררים רגש אצל אנשים אחרים, לא אצלי. אני לא עושה houses אלא homes. זה קצת קלישאתי אבל לבית יש אנרגיה, יש בתים יפהפיים שלא הייתי חיה בהם חמש דקות״.

ובכל זאת, את עובדת (ומלמדת) בישראל.

״חלק ממה שאני עושה, שקורה על הדרך, הוא קצת לחנך. אני אוהבת שאני מזיזה את הלקוחות שלי מעבר לקומפורט־זון שלהם, יש משהו ממלא בלהביא מישהו למקום הלא נודע של עצמו״. 

והתגובות שאת מקבלת?

״לפעמים זה מאוד קשה לאנשים. היו לי לקוחות שאמרו ׳וואו, זה הבית הכי יפה שראינו אבל אנחנו לא יכולים לחיות בכזה בית׳. הייתה לקוחה שאמרה לי ׳אני מבועתת, באמת חשבתי שיהיה לי בית בז׳, אני מוכנה להעז אבל אני חושבת שלקחת אותי קצת רחוק מדי׳.

״בסוף אנשים בארץ נורא שמרנים. באנגליה לא משנה איפה, בגלל שיש להם מעט אור, תמיד יש שם צבע; זה בחינוך. למי נעים לשבת בבתים שהכל בהם ויטרינות? איך מתכננים בתים בלי קירות? איך בית יכול להיות בלי קיר? זה הורג אותי״.

---

בית אוברזון: מורשת של עיצוב
House of Oberson: A Design Legacy
הוצאת ריזולי, 304 עמודים