מיצב הקונכיה במידברן 2026: בית, זיכרון, צמיחה וקתרזיס רגשי

מבנה עץ ענק בהשראת קונכייה, חמישה חללים המתכנסים בהדרגה אל מרכז אינטימי וכ־75 אנשי צוות ומתנדבים שבונים במשך חודשים יצירה שנועדה להישרף – על כל זה אמונים רן שאולי, שמוביל את הקמת הטמפל במידברן, והאדריכלית שלי גביש שרון, שהגתה את הקונספט העיצובי.

יש משהו פרדוקסלי ביצירת אמנות שמושקעים בה חודשים של תכנון, עבודת כפיים ומאות אלפי שקלים, בידיעה שבתוך ימים ספורים היא תעלה באש. זה הרעיון שמאחורי ״הקונכיה״, מבנה עץ גדול ממדים שתוכנן כמרחב להתכנסות, זיכרון ופרידה, ושריפתו היא חלק בלתי נפרד מהיצירה.

את הפרויקט מוביל שאולי (59), שמגיע מעולמות ההייטק והעסקים, ובשנים האחרונות עוסק במלאכות עץ מסורתיות וביצירה ידנית. לצידו פועלים צוות מקצועי ועשרות מתנדבים, שבהם האדריכלית שלי גביש שרון, שהציעה את רעיון הקונכייה ותרגמה אותו למבנה המבוסס על תנועה ספירלית ומעבר הדרגתי בין חללים.

מידברן, שנולד בהשראת Burning Man האמריקאי, הוא אירוע אמנות וקהילה שבמסגרתו מוקמת במדבר עיר זמנית לחמישה ימים. המשתתפים בונים אותה בעצמם, יוצרים מיצבים, מופעים ומרחבים חברתיים, ומעניקים זה לזה חוויות ושירותים ללא תמורה כספית. בניגוד לפסטיבלים מסחריים, הגבול בין היוצרים לקהל מיטשטש. בסיום האירוע העיר מפורקת והשטח מוחזר למצבו המקורי.

שלי גביש שרון: ״הטמפל במידברן, מסורתית, הוא מרחב של שקט, שהייה, התכנסות פנימה ושחרור. אנשים עוצרים, מתחברים לפעמים לעצב ולדברים שרוצים לשחרר״

בלב העיר ניצבים שני מיצבים מרכזיים: האפיג׳י, דמות או מבנה סמלי הנשרף במהלך האירוע, והטמפל – מרחב בעל אופי רוחני וטקסי, אבל לא דתי. המבקרים מוזמנים לשהות בו, לכתוב על קירותיו, להיזכר באנשים שאיבדו, להיפרד מדברים שהם מבקשים לשחרר או פשוט לשבת בשקט. בלילה האחרון לפעילותו נשרף הטמפל, יחד עם המסרים והזיכרונות שנכתבו על קירותיו.

״הרעיון נבט בי כבר במידברן הקודם, בזמן שהייתי בטמפל״, מספר שאולי. ״זה לא היה אירוע הברן הראשון שלי. אני משתתף באירועי ברן (אירועים קהילתיים ברוח הפסטיבל) מאז 2017, ובמשך שמונה שנים גם הובלתי קמפ (מחנה משתתפים היוצר תוכן וחוויות עבור הקהילה). בשנה שעברה הרגשתי שאני בשל לפרויקט גדול כזה, וידעתי איזו חוויה אני רוצה להעניק למבקרים בו״.

את העבודה החל דווקא בשיחות. הוא כינס חברים מגילים ומרקעים שונים, רובם מקהילת מידברן, כדי לבחון מחדש את משמעות הטמפל. יחד סקרו מבנים שהוקמו באירועי ברן בארץ ובעולם, דנו במסורות שהתגבשו סביבם ובחנו מה ראוי לשמר ומה אפשר לשנות.

״היה לי חשוב שבסיעור המוחות יהיו נקודות מבט שונות משלי״. מתוך הדיונים צמח רעיון הקונכייה, שהציעה גביש שרון, משתתפת ותיקה באירועים. הקונכיה היא לא רק מקור השראה צורני. עבור הצוות היא הפכה לדימוי של בית, זיכרון וצמיחה. היא נוצרת יחד עם הרכיכה, שכבה אחר שכבה, ונושאת על פניה את סימני הזמן. ״העבר לא נעלם, אלא נשמר בתוך המבנה״. הקונכיה נושאת גם משמעויות טקסיות בתרבויות שונות, כסמל להתכנסות, להקשבה ולמעבר בין עולמות.

גביש שרון ביקשה לתרגם את הרעיון לחוויה אדריכלית. ״הטמפל במידברן, מסורתית, הוא מרחב של שקט, שהייה, התכנסות פנימה ושחרור״, היא מסבירה. ״אנשים עוצרים, מתחברים לפעמים לעצב ולדברים שרוצים לשחרר. לאורך הימים, הקירות מתמלאים בטקסטים על אנשים שאינם יותר. הכל עולה בלהבות בסוף ויש גם קתרזיס רגשי״.

כל אחד ומה שהוא צריך

האתגר מבחינתה היה המעבר בין שני מצבי תודעה מנוגדים: מידברן הוא מרחב עמוס בגירויים, מוזיקה ותנועה, ואילו הטמפל מבקש לייצר האטה. ״מתוך ההבנה שלמיינד קשה לעבור במהירות ממצב של רעש ועומס למצב של שקט והאטה, רציתי ליצור מבנה שיתמוך בתהליך ההתכנסות והשהייה שרצינו שתיווצר. מבנה שיאפשר עצירה הדרגתית מעצם צורתו והתנועה בו״.

התוצאה היא מבנה בהשראת קונכייה חתוכה, המורכב מחמישה חללים עוקבים. הכניסה מתחילה בחלל גדול ופתוח, וממנו מתקדמים במסלול מפותל אל חללים שהולכים ונעשים צרים יותר, בעוד הקירות מתרוממים לגובה. בקצה המסלול נמצא חלל דמוי חרוט, שבמרכזו מזבח סמלי המיועד להתבוננות ולהתכנסות.

״אי אפשר פשוט ללכת בקו ישר מהר״, אומרת גביש שרון. התנועה האיטית והמפותלת היא חלק מהחוויה, ולא רק פתרון אדריכלי. התכנון נשען גם על עקרונות גיאומטריים המזוהים עם ספירלת פיבונאצ׳י ויחס הזהב, בניסיון ליצור הרמוניה המזכירה צורות אורגניות בטבע.

קירות המבנה עשויים לוחות עץ טבעי במראה גולמי ופראי, המזכיר ענפים, קנים ועצי סחף. חלק מקצות הלוחות נחרכו מראש, כך שסימני השריפה העתידית נוכחים כבר במבנה השלם. לדבריה, המטרה היא להנכיח את הסוף הצפוי עוד כשהמבנה קיים, ולאפשר למבקרים להתרגל לרעיון השריפה ולהתקרב אליו.

הטמפל תוכנן כמקום שאפשר לשהות בו לאורך זמן. ספסלי עץ רחבים המשולבים בקונסטרוקציה מאפשרים לשבת, לשכב או להתכנס בקבוצות קטנות. כריות פזורות בחללים, ובין קירות העץ משולבת תאורת לד נסתרת. לצידה חמישה גופי תאורה פיסוליים העשויים שלדי ברזל המצופים נייר עדין. צורתם מזכירה אצבעות שבוקעות מהקרקע או אלמוגים, והאור החמים שבוקע מהם מדמה מדורות קטנות.

גם הפרטים שאינם אדריכליים נועדו להעמיק את החוויה. בכניסה יקבלו את פני המבקרים מתנדבים בגלימות הנושאות את סמל הטמפל. לצידם יוצב דוכן שמנים ארומטיים שהכינה אחת המתנדבות, הרבליסטית במקצועה. המבקרים יוכלו לבחור בין ארבע תערובות ריח המיועדות למצבים שונים, בהם קרקוע, שחרור, צמיחה והתעוררות. במהלך האירוע מתוכננות גם סדנאות, ושני זוגות אפילו ביקשו לקיים במבנה טקסי נישואים.

רן שאולי: ״למה שבן אדם יקום בשבת בבוקר בשעה שבע, ייסע שעה לכל כיוון, יעבוד בשמש, ינסר, יסדר, ידביק, ילחים? למסתכל מהצד זה נראה מוזר. אבל מי שחווה את זה פעם אחת מבין. זה מרחיב את הלב״

שאולי לא ממהר להכניס את הפרויקט תחת הקטגוריה של אדריכלות, אמנות או מיצב פיסולי. ״פחות חשוב לי להגדיר. יותר חשוב לי שמי שייכנס למיצב יעבור חוויה. איזו חוויה? כל אחד ומה שהוא צריך״.

מאחורי החזות הפואטית של הקונכייה עומד מבצע הנדסי ולוגיסטי מורכב. כחצי שנה לפני האירוע מפרסמת עמותת מידברן קול קורא לתכנון הטמפל. המועמדים נדרשים להציג לא רק חזון אמנותי, אלא גם תוכניות בנייה, פתרונות קונסטרוקטיביים, חישובי חומרים, תכנון תאורה וחשמל, תקציב ולוחות זמנים. השנה הוגשו חמש הצעות, והצעתו של שאולי נבחרה.

״הצוות בוחן גם את הפן האמנותי אבל גם את הפן הפרקטי. הם מבקשים להיות בטוחים שמי שעומד מולם מבין את גודל הפרויקט ואכן מסוגל לבצע דבר בסדר גודל כזה ובלוחות זמנים כאלה״.

בצוות המקצועי חברים גביש שרון, הנגר איציק לוי, ענבר פרטר, בת זוגו של שאולי, אמנית ומעצבת, ואנשי קונסטרוקציה, תאורה, חשמל, אמנות ולוגיסטיקה. לצידם פועלים כ־70 מתנדבים, רבים מהם ללא ניסיון קודם בבנייה. ״רובם לא אנשי מקצוע, לא נגרים ולא בנאים, ומעולם לא החזיקו מסור. אני צריך לדאוג שבסוף יום עבודה כולם יחזרו הביתה בשלום״.

העבודה מתחילה חודשים לפני ההגעה למדבר, במפגשי סוף שבוע המוקדשים להכנת חלקי המבנה. מבחינת שאולי, האתגר לא מסתכם בתיאום עבודות ובניהול לוחות זמנים, אלא גם בגיבוש קבוצה של אנשים שעובדים ללא שכר. ״אני נדרש גם לדעת לגייס את האנשים הנכונים למקומות הנכונים. לייצר קבוצה. שכולם ירגישו חיבור רגשי לפרויקט, שירגישו שהם חלק מהדבר, חלק משמעותי״.

עלות הקמתו של מבנה כזה עשויה להגיע לכ־200 אלף שקל, בעוד התמיכה שמקבל הפרויקט מעמותת מידברן עומדת על 80 אלף שקל בלבד. את יתרת הסכום נדרש הצוות להשיג באמצעות תרומות, ציוד, עבודה בהתנדבות ואירועי גיוס כספים.

״אני לא מפיק מקצועי. בחישוב ראשון חשבנו שניקח משאית של שישה מטרים, ארבעה טון. תוך כדי עבודה הבנו שאנחנו צריכים משאית של 12 טון ומנוף. גם הקונכייה המקורית עברה תהליך של צמצום ופישוט, כדי להתאים את החזון למשאבים ולזמן העומדים לרשות הצוות. אלא שדווקא בתוך הקשיים מתרחש אחד הדברים המשמעותיים ביותר בפרויקט: היווצרותה של קהילה.

״אתה פוגש ועובד עם אנשים שאולי לעולם לא היית פוגש. מרקע תרבותי שונה, גילים שונים. יש פה חברים שיכלו להיות ההורים של חלק מהאחרים, אבל כולם מגיעים ברצון ליצור. נוצרות שיחות, חברויות, זו אווירה מאוד מיוחדת והיא הקסם.

״למה שבן אדם יקום בשבת בבוקר בשעה שבע, ייסע שעה לכל כיוון, יעבוד בשמש, ינסר, יסדר, ידביק, ילחים? למסתכל מהצד זה נראה מוזר. אבל מי שחווה את זה פעם אחת מבין. זה מרחיב את הלב״.

עבור שאולי, בניית הטמפל היא גם שלב נוסף במסע אישי. אחרי שנים בהייטק ובעסק המשפחתי – סוכנות רכב טויוטה, הגיע לעולם היצירה דרך סדנה לבניית גלשנים בשיטות מסורתיות. ״התאהבתי בעבודה המסורתית, הידנית, האיטית והלפעמים סיזיפית״. בהמשך למד גילוף בעץ ירוק, קליעת סלים ונגרות כפרית ואמנותית. ״כשאני יוצר אני בעולם שלי, כלום לא מעניין אותי ואני שקוע כולי בדבר״.

אל מידברן הגיע ב־2017 בעקבות חבר, וכבר באירוע הראשון השתתף בבניית מיצב בשם ״הקובייה״. בהמשך הוביל את קמפ שנ״צ, מרחב שהוקדש למנוחה, עד שהרגיש שהוא מבקש להרחיב את העשייה שלו.

אלא שהעבודה על מבנה שנועד להישרף הציבה בפניו גם קושי רעיוני. ״האמת שעד הפעם הזו ממש לא התחברתי לעניין של השריפה. זה היה לי מוזר שבאירוע שכל כך מקפיד על איכות הסביבה יש אקט כל כך מזהם. אבל השנה, תוך כדי ההתעסקות, הבנתי את המשמעות של התהליך הרגשי, הפרידה״.

הידיעה שהמבנה עתיד להיעלם מכתיבה גם את הבחירה בחומרים. הקונסטרוקציה העיקרית עשויה עץ, והחומרים הנלווים נבחרים מתוך מחשבה על אופיו הזמני של המיצב ועל שריפתו. העובדה שאין צורך לתכנן מבנה שיעמוד במשך שנים מעניקה גם חופש עיצובי. ״זה מגביל מבחינת החומר. אבל יש בזה גם משהו משחרר. זה לא צריך לשרוד הרבה זמן. זה מאפשר סוג של חופש מסוים״.

הפרויקט לא מסתיים בשריפה. אחריה נדרשים המתנדבים לאסוף מהמדבר את שאריות האפר, המסמרים וכל חומר שלא שייך לסביבה הטבעית. בקהילת הברן מכנים זאת חשל״ש, ראשי תיבות של ״חומר שאינו שייך״. רק לאחר פינוי השאריות והשבת השטח למצבו המקורי – מסתיימת העבודה.

אחד המאפיינים שמייחדים את מידברן כמרחב אמנותי הוא טשטוש הגבולות בין האמן לצופה. בניגוד לגלריה או למוזיאון, שבהם האמן מציג והקהל מתבונן, כאן המשתתפים הם גם היוצרים, והיצירה ממשיכה להשתנות באמצעות השימוש בה.

״המרחב הזה מאוד מאפשר. גם אנשים שהם לא אמנים יכולים להביא מעצמם. אף אחד לא שופט אותם. הכל מתקבל באהבה. אין ביקורת. בעצם, אין פה אמנים וקהל. הקהל הוא גם היוצר״.

שאולי גם לא מוטרד מתיעוד, צילומים או שרידים חומריים. ״הייתי רוצה שתישאר החוויה. בסופו של דבר, הזיכרון הוא משהו שאנחנו נושאים איתנו בפנים, ולא צריך קיום פיזי בשבילו. זה נחמד שיש תמונה מאדם או מאירוע, אבל מה שנשאר בלב תמיד משמעותי יותר״.