ליהי דוידוביץ עין גדי // קולות חקוקים

הפרטים הטכניים

״קולות חקוקים – מרחב זיכרון פתוח״, אנדרטה להנצחת חללי מתקפת 7 באוקטובר והמערכות שבאו בעקבותיה, בקמפוס אוניברסיטת תל אביב. האנדרטה נחנכה ב־29 באוקטובר 2026, והיא מיצב קבע במרחב הציבורי של הקמפוס.

מי אני

ליהי דוידוביץ עין גדי, אדריכלית ומתכננת ערים, שותפה במשרד DMR דוידוביץ אדריכלות ותכנון, ומרצה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. בוגרת תואר ראשון ושני באדריכלות מאוניברסיטת תל אביב. עבודתי מתמקדת בתכנון מבני ציבור ומרחבים עירוניים, מתוך עניין בקשר שבין אדריכלות, אנשים וקהילה, וביכולתו של המרחב הפיזי לייצר מפגש, שייכות ומשמעות.

העבודה

כשהתחלתי לתכנן את האנדרטה, השאלה הראשונה שהעסיקה אותי הייתה איך יוצרים מרחב זיכרון לאירוע שעדיין נוכח כל כך בחיינו. רציתי ליצור מקום שמאפשר כאב והתייחדות, אבל גם תקווה והמשכיות. מקום שהזיכרון לא מופרד בו מהחיים, אלא מתקיים לצידם.

רציתי ליצור מקום שמאפשר כאב והתייחדות, אבל גם תקווה והמשכיות. מקום שהזיכרון לא מופרד בו מהחיים, אלא מתקיים לצידם

הקמפוס הוא עבורי מקום מוכר ואישי, שבו למדתי ושבו אני מלמדת כיום, ולכן היה לי חשוב שהאנדרטה תהיה חלק בלתי נפרד ממערכת השבילים ומחיי היומיום שלו. מקום נגיש ומזמין, שאפשר להגיע אליו במיוחד, אבל גם לפגוש בדרך.

בלב האנדרטה נמצא קיר פלדת קורטן, המגדיר מרחב ועוטף את המבקרים בו. על הקיר חקוקים משפטים מתוך מדבקות ההנצחה שהופיעו ברחבי הארץ לאחר 7 באוקטובר. תופעת ההנצחה הספונטנית הזו ריגשה אותי מאוד. משפחות וחברים בחרו מילים שמשקפות את האישיות, הערכים והחיים של האנשים שאיבדנו. מה שנגע בי במיוחד היה שרבים מהמשפטים לא עסקו במוות או באבל, אלא דווקא בחיים – באהבה, בחברות, באומץ, בשמחה ובתקווה.

בחרתי לקחת את המילים מהמדבקות הזמניות והשבריריות ולחקוק אותן בפלדה, כחלק קבוע מהמרחב. על הקיר חקוקים כ־500 משפטים העוטפים את המבקר. לצד האנדרטה הפיזית יצרנו גם ארכיון דיגיטלי של כאלף מדבקות, המאפשר להכיר את הסיפורים שמאחוריהן ולהמשיך בתיעודן.

אני רואה בעבודה הזו המשך ישיר לעיסוק שלי באדריכלות כמרחב שמאפשר לאנשים להרגיש שייכים, ולשאלה כיצד תכנון יכול ליצור תנאים למפגש, לקהילה ולחיים משותפים. באנדרטה השאלה הזו מקבלת ביטוי אחר: איך יוצרים מקום שמכיל ריבוי של קולות וסיפורים אישיים, ובו בזמן מאפשר לכל אדם למצוא את הדרך שלו לזכור? איך שוזרים מקום הנצחה בתוך מארג החיים הקיים?

תעבירו את זה הלאה

דווקא בגלל שהאנדרטה תוכננה למקום מסוים, אני לא בטוחה שהייתי רוצה להעביר אותה למקום אחר. המשמעות שלה קשורה בעיניי לחיי היומיום של הקמפוס – לאנשים שחולפים על פניה, לסטודנטים שעוצרים לקרוא משפט, ולעץ שיגדל וישתנה עם השנים.

אבל הייתי שמחה שהרעיון שמאחוריה יגיע למקומות נוספים: שמרחבי זיכרון לא יהיו רק מקומות שאנחנו מגיעים אליהם בטקסים, אלא גם חלק מהחיים שלנו. מקומות שבהם הזיכרון יכול להמשיך לעורר מחשבה, השראה ותקווה.

פלוס אחד

בחרתי במרכז נינא לתרבות וקהילה, הרצליה, כי למרות ההבדל הגדול בין שני הפרויקטים, אני מוצאת ביניהם חוט מקשר. מרכז נינא תוכנן כמקום שמאפשר מפגש בין אנשים, קהילות וגילים שונים, ומציע מרחב ציבורי פתוח ומזמין.

גם באנדרטה, בקנה מידה אחר ומתוך תוכן שונה לחלוטין, ניסיתי ליצור מקום שמאפשר לכל אדם למצוא את עצמו בתוך מרחב משותף. בשני הפרויקטים, האדריכלות היא לא רק אובייקט להתבוננות, אלא מסגרת לחיים שמתרחשים בתוכה ומסביבה.