שימו ווליום: הבינה לא הורגת את היצירה - היא מגבירה אותה

אני יקי ואני מזל מאזניים, אבל אני גם אדם מאוד דעתן, מה שאומר שיש לי אמירה מאוד ברורה על העובדה שלא החלטתי מה דעתי. וזה לא רק עניין של אסטרולוגיה, כי בכנות, אני לא יודע איך אקום מחר בבוקר.

יש בקרים שאני קם עם רעיון, רץ למחשב ומתחיל לשחק איתו, והדופמין עושה את שלו. יש לי תזמורת פילהרמונית בסלון שבאה לנגן איתי בשעות הבוקר (הי סונו), סט צילומים הוליוודי בכל פעם שאני מדמיין ויזואל, ושיחות בוקר עם קלוד, 20 דקות בהליכה למשרד, שמסדרות לי את הראש יותר מכל בריינסטורם. אני יוצר פי כמה ממה שיצרתי פעם, מנגן וחושב יותר, ואפילו כותב יותר בעיפרון.

ויש בקרים אחרים, שבהם אני קם לעוד פוסט של עוד מומחה AI (יש מלא, והם אחלה) שמספר לי על פיצ׳ר שהושק אתמול, ואז האדרנלין מתחיל לזרום, האמיגדלה נדלקת וכל מה שאני רוצה זה לברוח. כי זה באמת נראה כמו סוף: עוד מודל הושק (היוש Seedance), ומפרומפט של שתי שורות יוצאת סצנת קרב בין טום קרוז לבראד פיט שמכניסה את הוליווד לפאניקה; בפרסום מעל 80% מהמנהלים כבר משלבים AI בקריאייטיב; ובפלטפורמות המוזיקה עשרות אחוזים מהשירים החדשים נוצרו בבינה (נדב רביד כתב על זה כאן). במאים, צלמים, קריינים ומוזיקאים מרגישים את הקרקע זזה, והיא באמת זזה, הרבה ומהר.

אבל זו לא רעידת אדמה שמגיעה, הורסת ונגמרת, זה יותר כמו לחיות על הפלטה הרוטטת הזו שאנשים משום מה עושים עליה אימוני כושר – הכל זז, כל הזמן, וזה עושה קצת בחילה ואתה תוהה כמה זמן אפשר בכלל לעמוד עליה, והאבסורד הוא שהיא נועדה בדיוק לזה, לחזק לנו את השרירים.

בינה מלאכותית היא לא הגיטריסט, היא מגבר שלוקח את מה שיש לך, את הכישרון, את הטעם ואת האופי, ומגביר אותו. אם אתה בינוני תהיה בינוני בסקייל גבוה, ואם יש לך צליל ומשהו להגיד, היא תיקח אותך למקומות שפעם לא היית מגיע אליהם בחיים

אני עומד על הפלטה הזו כבר תקופה, מנסה להבין איפה זה מותח אותי כיוצר. עליתי על הבמה יותר מ־100 פעמים עם הרצאה־מופע שבה אני מנגן, מדבר ומשתף ניסויים שאני עושה עם בינה מלאכותית, מנגינה עם אמנים מתים ועד ניגון על הקהל בווייב קודינג (כן, באמת). כמעט בכל הופעה אני קצת מתבייש, כי מה שהצגתי לפני חצי שנה כבר נראה עתיק, הכלי שהדהים את הקהל בכנס הקודם כבר לא מרשים אותי, ומתיישנות גם הדעות שלי (מאזניים, כבר אמרתי?).

אחרי כמעט כל הופעה מישהו ניגש אליי, לפעמים בסקרנות ולפעמים בחרדה, ושואל: ״אז מה נשאר לנו?״ התשובה שלי היום היא שנשאר הכל, רק שהמחיר עלה. כי על הפלטה הזו גם המילה ״יצירה״ מתנדנדת: מי יצר את השיר – מי שכתב את הפרומפט, מי שבחר מתוך 100 גרסאות, או המכונה? ויש את הקלות הבלתי נסבלת של זה שכל אחד הוא פתאום אמן. זה מדהים שכל אחד יכול סוף סוף להוציא את השיר שהיה לו בראש, אבל כשכולם אמנים המילה ״אמן״ מפסיקה להגיד משהו, ולהתבלט נהיה קשה פי כמה.

בגלל זה, אגב, אני שונא את הצירוף ״אמן AI״, גם כשקוראים לי ככה. אף אחד לא קרא לביטלס ״אמני אולפן״ או למעצבת ענקית ״אמנית פוטושופ״. אתה מוזיקאי או במאי, צייר, עורך או כותב, ו־AI הוא כלי שאתה משתמש בו טוב או פחות טוב. ואם הוא כלי, השאלה המעניינת באמת היא מה הוא עושה למי שמחזיק בו.

אז ה־AI הופך את כולם לאמנים? לא. אני אנסה לענות על זה ככה: אני מנגן על גיטרה, בבית ועל במות, אבל רחוק מלהגדיר את עצמי גיטריסט. הסולואים שלי בינוניים, וזה לא ישתנה גם אם אתחבר לעשרים מגברים על הבמה בקיסריה, כי זה פשוט יהיה בינוני בווליום הרבה יותר גבוה.

ככה אני חושב על בינה מלאכותית. היא לא הגיטריסט, היא מגבר שלוקח את מה שיש לך, את הכישרון, את הטעם ואת האופי, ומגביר אותו. אם אתה בינוני, תהיה בינוני בסקייל גבוה ואם יש לך צליל ומשהו להגיד, היא תיקח אותך למקומות שפעם לא היית מגיע אליהם בחיים. כך שהפער בין יוצרים רק הולך וגדל.

לקחת את הכלי לקצה

הבעיה היא שהתרגלנו להסתפק ב־80%: מג׳נרטים, מקבלים תוצר, עושים כמה טוויקים, וזה מוכן. בביזנס זה מדהים, ויש שיגידו (אני ביניהם) שיצירה זה יצירה זה יצירה, בין אם זה שקף במצגת, תערוכה במוזיאון או שיר על הבמה. אבל באמנות, 80% זה בדיוק מה שכולם כבר יכולים לייצר.

את זה אני רואה הכי ברור מאחורי הקלעים. כשאנחנו בונים כנס חדש של ״הכל מבינה״, אנחנו שוברים את הראש מה להביא, ובסוף תמיד מגיעים לקצה. לא עוד דמו של פיצ׳ר שכולם כבר ראו בלינקדאין, אלא מוזיקאים, במאים ויוצרים שמוציאים מה־AI משהו שהמודל לבד לא היה מציע. אלה הרגעים שהקהל זוכר, ובדרך כלל הכלים שלהם הם בדיוק אותם כלים שיש לכולנו. הם פשוט לא עוצרים ב־80.

מי שהבין את זה לפני כולם הוא דווקא אדם שלא יודע לנגן. ריק רובין, מהמפיקים הגדולים בתולדות הרוק וההיפ־הופ, ישב מול אנדרסון קופר ב״60 דקות״ והודה שהוא בקושי מנגן ולא יודע להפעיל קונסולה. כשקופר שאל על מה בעצם משלמים לו, רובין ענה שעל הביטחון שלו בטעם שלו ועל היכולת שלו להביע את מה שהוא מרגיש.

כמה שנים אחר כך הוא כבר פרסם ספר שלם על וייב קודינג וקרא לזה ה״פאנק רוק של התוכנה״, כי פעם היית צריך שנים בקונסרבטוריון כדי לנגן בתזמורת, ואז בא הפאנק, למדת שלושה אקורדים ביום ופתאום היו מלא להקות.והוא סיכם במשפט שאני הכי אוהב: ״כלים באים והולכים. רק הווייב קודר נשאר״.

רובין הוכיח שאפשר להיות יוצר ענק בלי לדעת להחזיק גיטרה, אבל אי אפשר להיות כזה בלי לדעת מה אתה רוצה להגיד. לאמנים יש בדרך כלל מה להגיד, ואם אין מה להגיד וזה סתם משהו יפה (עזבו יפה, מדהים!) – זה עדיין משהו מדהים וחולף.

ברגע היצירה המכונה יכולה לנצח אותנו בקלות. ההבדל מתחיל אחרי, כשמתברר שליצירה אנושית יש מישהו מאחוריה, עם ביוגרפיה, שהחליט לשים משהו על השולחן ולעמוד מאחוריו, ואת זה זוכרים הרבה אחרי שהדמעה התייבשה.

כל יוצר מכיר את הדף הלבן, את המנגינה שלא מגיעה ואת השבועות שבהם המוזה לא עונה לטלפון. עכשיו, לראשונה, הדף כבר לא חייב להיות לבן, כי שואלים ומקבלים עשר טיוטות בעשר שניות. זה נשמע כמו גאולה, אבל דווקא ברגעים שבהם ״לא בא״ המוח עובד הכי קשה: הוא נתקע, מפרק ומחפש דרך שעוד לא הייתה.

אם אתן למגבר לבחור בשבילי גם את התווים, אני כבר לא גיטריסט אלא מפעיל הגברה. לתת למכונה לבצע זה שחרור, אבל לתת לה להחליט מה טוב ומה שווה להגיד – זה לוותר על הדבר היחיד שמבדל אותי. אז אני משתמש ב־AI כפרטנר לוויכוח, ולפעמים כמבקר שמותר לי לצעוק עליו: הוא זורק כיוון, אני אומר ״לא, זה לא זה״, והוא זורק עוד אחד, ובדרך כלל דווקא מתוך ה״לא זה״ שלי יוצא הרעיון שבאמת שלי.

כשפוטושופ הגיע, כל אחד עם מחשב יכול היה פתאום לעצב פוסטר. העולם התמלא בגרפיקה, ואת רובה אף אחד לא זוכר. את המעצבות והמעצבים שכן זכרנו, אלה שהגדירו שפה חדשה, לא כינינו ״אמני פוטושופ״, אלא קראנו להם בשמם, כי הם לקחו את הכלי עד הקצה והביאו איתו משהו שלא היה שם קודם.

זה בדיוק מה שקורה עכשיו, רק מהר יותר ובכל התחומים בבת אחת. בעידן שבו כל רובוט הוא יוצר וכל אחד יכול להיות ״אמן״, לייצר כבר לא שווה הרבה. מה ששווה זה להביא משהו אחר, משמעותי ומעניין מספיק כדי שירצו לחזור אליו גם מחר, וגם בעוד עשר שנים.

אז לשאלה ששואלים אותי אחרי ההופעות, התשובה שלי היא שנשאר לנו לקחת את זה לקצה: לשאול את השאלה שאף פרומפט לא ישאל, להעז ולעמוד מאחורי הבחירה, גם אם זה אומר לסבול קצת בחילה על הפלטה הרוטטת. המגבר כבר דולק, ומה שייצא ממנו תלוי רק במה שננגן.

***
יקי גני הוא שותף־מייסד של סדרת כנסי ״הכל מבינה״, יזם ושותף בחברת הייעוץ STUFF, מוזיקאי וחבר בלהקת רוקפור, ומרצה בעולמות הבינה המלאכותית (אבל לא אמן AI)

---

כנס הכל מבינה 8 יתקיים ב־11.11 במוזיאון ארץ ישראל. הכנס יעסוק ביצירה ובאנושיות בעידן הבינה המלאכותית, ויכלול מסלול השראה ומסלול מקצועי ליוצרי וידאו