לקרוא את המחאה: רומי קלמרו - זוכת פרס רה־לבנט למיתוג

״זוהי קהילה של נשים שמרגישות רגשות דומים, אבל לא בדיוק אותם הרגשות – כמו שהמטפחות נראות דומות, מאותה משפחה, אבל כל אחת היא יחידה מסוגה״, אומרת רומי קלמרו, בוגרת טרייה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל והזוכה הראשונה בפרס רה־לבנט לפרויקט גמר מצטיין במיתוג.

הפרס, שהושק השנה לראשונה על ידי סטודיו המיתוג והעיצוב רה־לבנט, מיועד לבוגרות ובוגרים טריים של המחלקות לתקשורת חזותית, שפרויקט הגמר שלהם כולל תוצר מותגי משמעותי. 26 בוגרים ובוגרות מכלל המחלקות והמסלולים לתקשורת חזותית הגישו מועמדות, מתוכם בחרו צוות השופטים את הפרויקט של קלמרו.

צוות השופטים בפרס כלל את את אמנון אילוז, מנכ״ל ובעלי רה־לבנט; הילה בן נבט, בעלת סטודיו School; מעין פרוינד, מייסד סוכנות המיתוג Awesome וכיום יזם המתמחה במיתוג ואסטרטגיה; וספיר דוד, מעצבת ובוגרת התואר השני Beyond Branding ב־ELISAVA בברצלונה ולשעבר מעצבת ברה־לבנט.

הפרויקט שהגישה, ״זיר / אנדר״ (בהנחיית אורי סוכרי ואלי מגזינר), הוא פרויקט טקסטיל־אקטיביסטי, שעוסק בחוויותיהן של נשים איראניות החיות מחוץ לאיראן, סביב המאבק על האוטונומיה של הגוף. הוא מבוסס על מערכת גנרטיבית שלוקחת שאלון רגשי־אישי ומתרגמת חוויות ומצבים רגשיים לדפוסים על גבי בדי טקסטיל מודולריים.

הבדים יכולים לשמש כפריטי לבוש שונים, ובכך הופכים את הלבוש לשפה חזותית של רגשות, אוטונומיה, מחאה וסולידריות. הפרויקט מעלה שאלות על מי מחליטה מה ייראה, מה יוסתר, ואיך הגוף מופיע במרחב.

לי אישית גם היה קושי עם העובדה שאני, כאישה ישראלית, מתעסקת בנושא הזה. עד הרגע האחרון שאלתי את עצמי מה קשר שלי לנושא. אבל תוך כדי הבנתי שאני מרגישה קשר כי אני גרה פה

בנימוקי השופטים לזכייתה בפרס נכתב: ״הפרויקט מצטיין בבניית מערכת גרפית עשירה ומקיפה, המתרגמת נתונים אישיים, סיפורי חיים ורגשות לשפה חזותית, ומעניקה להם ביטוי חומרי בפריטי לבוש. החיבור בין תהליכים דיגיטליים לחומריות בעלת אופי ידני מעמיק את הקשר בין המידע המופשט לגוף הנושא אותו.

​״מתוך עיסוק אקטואלי באוטונומיה של נשים באיראן, הפרויקט פותח מרחב להתבוננות גם במקומו של כיסוי הראש ביהדות ובמציאות הישראלית, ומייצר זיקה תרבותית בין הקשרים שונים של גוף, אמונה וחירות. היקף הפיתוח, העומק הרעיוני והעקביות במעבר בין המסך, הדימוי והבגד מעידים על תפיסה בשלה של מיתוג כמערכת תרבותית, ועל שימוש בעיצוב ליצירת סולידריות ולהרחבת מרחב הבחירה״. 

החיבור של קלמרו לנושא קרה במקרה. ״באחד הקורסים בשנה א׳ קיבלנו תרגיל שבו כל אחד היה צריך ליצור פוסטר על בסיס מילה רנדומלית שקיבל. אני קיבלתי את המילה איראן. באותה שנה התקיימה באיראן מחאת החיג׳אב, וזו היתה האסוציאציה הראשונה שלי. בנוסף, נושאים כמו נשיות ופמיניזם העסיקו אותי עוד לפני התואר, ובלטו גם בתיק העבודות שהגשתי לטובתו. באותו פוסטר ראשון ציירתי אישה שתלויה מהשיער שלה – לבושה בצ׳אדור (לבוש מסורתי שמכסה את כל הגוף)״.

בשנה ג׳ יצאה קלמרו לחילופי סטודנטים בגרמניה, שם הכירה את סאנה, איראנית שהגיעה לגרמניה בשנת 2009. אחרי שחזרה ארצה וחיפשה נושא לפרויקט הגמר, החליטה שהיא חוזרת אליה. ״הרגשתי דימיון בין המציאות שלי כאישה בישראל לבין הסיפורים ששמעתי ממנה על איראן. מדובר אמנם בהשוואה קיצונית, אבל זו גם היתה התקופה שהחשש והדיבור של כולם היה ׳רק שלא נהפוך לאיראן׳״.

היא ראיינה את סאנה על החוויות שלה כילדה ונערה באיראן, כזו שרוב משפחתה עדיין חיה שם. ״ניגשתי לפרויקט בהנחה שהוא יעסוק במחאת החיג׳אב, אבל הדברים שהיא אמרה ברעיון גרמו לי להסתכל על דברים אחרת, ניפצו לי איזו בועה.

״היא סיפרה, לדוגמה, שהיא מגדירה את עצמה כדתייה ולא מתנגדת לכיסוי ראש, ואפילו היתה רוצה ללבוש כיסוי ראש בגרמניה – אבל מרגישה לא בנוח עם זה, כי הרבה פעמים זה גורם לכך שמקטלגים אותה כבעד המשטר האיראני. היא הסבירה שהקשר שלה לדת לא שווה תמיכה במשטר האיראני, מה שגרם לי להבין שהמורכבות היא הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי.

״החלטתי שהפרויקט יעסוק ביכולת של כל אישה לבחור בעצמה מה היא לובשת בלי שיגידו לה, משהו שגם כאישה שחיה בישראל אני יכולה להתחבר אליו״.

דרך סאנה, מכרים והרשתות החברתיות הגיעה קלמרו לחמש נשים נוספות שעזבו את איראן – שתיים מהן ישראליות. חלקן עזבו לפני שנים רבות, אחרי המהפכה ב־1979, והאחרונה מביניהם עזבה ב־2022. ״זהו רצף של נשים שחוו את איראן בצורה מאוד שונה, בגילים שונים ובתקופות שונות. ניסחתי שאלון שבו שאלתי אותן על החיים שלהם, המשפחה שלהן, הזיכרונות שלהן מאיראן ועוד״.

את התשובות היא תרגמה לשפת סימנים שיצרה, שמופיעים על גבי המטפחות – חמישה פרמטרים מרכזיים שהם חמש השכבות של המטפחת: הזהות האישית; הקשר לקהילה והזהות שלה כאישה איראנית; הקשר למשפחה באיראן; האוטונומיה על הגוף כשהיא עוד חיה באיראן; והרגשות שהיא חווה ביחס לאיראן היום.

״בניתי שפה גרפית, שפת סימנים: כל פרמטר – כל תשובה שהן ענו, תורגמה לסימן על גבי המטפחת. לדוגמה, ככל שהיא מרגישה יותר חלק מהקהילה, ככה הגריד יהיה יותר צפוף. הסימנים עצמם פשוטים – משולש, עיגול, ריבוע – וצומחים מתוך הצורות שנוצרות בתוך הגריד״.

לא מעצבת בשבילן – מעצבת איתן

ההשראה העיצובית מגיעה בין השאר ממגילות טופקאפי, מגילות עתיקות מהמאות ה־15 וה־16 באיראן, שלאורך השנים מופיעות בהרבה קישוטים אדריכליים. ״הסימנים שמופיעים בחלק העליון והתחתון של המטפחת, בשפה שאני המצאתי, מתארים דברים יותר מוחשיים – כמו לדוגמה כמה זמן כל אחת חיה באיראן.

״מבחינה עיצובית היה חשוב לי להשאיר דברים פתוחים לבחירת האישה, כמו הפלטה הצבעונית. בפרויקט הגמר אני בחרתי לכל אחת את הצבעוניות, אבל המטרה היא שבהמשך כל אחת תוכל לבחור אותה בעצמה״.

גם השם מספר את הסיפור הכפול: אנדר – (ובפרסית ״זיר״), מגיע מהמילה מתחת וגם מתקשר ל־Under Cover, תחת הסוואה, וגם לאנדרגראונד – המקום שממנו צומחת מחאת הנשים. ״כל הפרויקט התחיל גם קצת מתוך רעיון לייצר מחאה שקטה, של קהילה של נשים שיכולות לדבר אחת עם השנייה ללא מילים. באמצעות הסימנים שעל המטפחת אני יכולה להבין מה האישה מרגישה, אני יכולה לקרוא את המחאה שלה״.

היו לא מעט אתגרים בדרך. ״לא כולן שיתפו פעולה בהתחלה, וגם קיבלתי כמה ׳לא׳ מנשים שפחדו להשתתף. אבל הרוב הגדול ממש התרגשו. לי אישית גם היה קושי עם העובדה שאני, כאישה ישראלית, מתעסקת בנושא הזה. עד הרגע האחרון שאלתי את עצמי מה קשר שלי לנושא. אבל תוך כדי הבנתי שאני מרגישה קשר כי אני גרה פה. הבנתי שאני לא מעצבת בשבילן – אני מעצבת איתן. נתתי לעצמי את הלגיטימציה״.

את המטפחות יצרה קלמרו דיגיטלית ואז הדפיסה אותם, קיימה צילומים בפורמט של קמפיין אופנה ובנתה אתר למותג. ״השאיפה היא שהמותג יהיה רלוונטי לכל קהל יעד שיכול לתמוך במאבק. גם נשים שהן אני או את יכולות לרכוש מטפחות שמישהי אחרת עיצבה. הארכיון באתר מרכז את כל המטפחות שהמערכת יצרה עד כה – כל אחת נולדה מתשובות שונות לשאלון, ואין שתיים זהות״.

המטפחות עוצבו במידות של חיג׳אב איראני, וקלמרו החליטה לקחת לעצמה גם את החופש להפוך את המטפחת לחצאית או חולצה, כדי לאפשר מודולריות. נכון לעכשיו האתר פעיל – אפשר לבצע בו הזמנה, אבל האתגר בימים אלה הוא להפוך את הייצור לפשוט ונגיש יותר, כדי להמנע ממורכבויות כלכליות.

פרס רה־לבנט שבו זכתה, היא מקווה, יאפשר לה חלק מהפיתוח המתוכנן. במקביל, הפרויקט נכנס גם לרשימת המועמדים הסופיים בתחרות הבינלאומית International Creative Awards, בקטגוריית Good Cause. הזוכים בפרס יוכרזו במסגרת כנס שיתקיים ב־13.11 בסקוטלנד, שאליו גם תגיע בעצמה, בסופו של טיול אחרי תואר במזרח הרחוק – שבמהלכו גם התבשרה על המועמדות ועל הזכייה.