״משענת ברזל חלוד״: עדי ט. הופמן מרחיבה את גבולות הציור

גל: עדי, עירית, ברכות על התערוכה. עדי, את אמנית רב־תחומית ועבודותייך עוסקות ביחסים שבין גוף, מרחב וזמן. בתערוכה ״משענת ברזל חלוד״ שאצרה עירית, את עוסקת בגוף הפגוע, ובוחנת איך הוא מתמודד עם אתגרים ומייצר לעצמו מערכות תמיכה שמאפשרות לו להמשיך להתקיים.

התערוכה ממשיכה עיסוק שלך שהחל בתערוכותיך ״בארדו״ (גלריה בנימין) ו״קליניקה״ (גלריה ליטבק) שאצרה הדס גלזר ב־2024. הרקע לשתיהן היה שהיית לצד אביך במחלקת השיקום בבית החולים שיבא, והן כללו ציורים גדולי ממדים ואובייקטים פיסוליים. ב״בארדו״ הוצג גם ספר רישומים ובו דמויות היברידיות – הלחמה של אדם ואביזר שיקום; ״קליניקה״ המשיכה את העיסוק במרחב השיקומי ובדמויות המולחמות.

״משענת ברזל חלוד״ מתמקדת בעבודה אחת – קנבס גדול (210X175 ס״מ) שיצרת לאורך שנים. את הציור את מציבה בחלל. הוא נתמך במוטות של ברזל ועץ, ומוצמדים אליו במגנטים פסי מתכת שממשיכים את הג׳סטות הציוריות. ההצבה הזאת הופכת את הציור לגוף. שם העבודה ״עד שהגוף״ מרמז על זיקה לזמן. במבט לאחור, איך התפתחה עבודת הסטודיו שלך מאז שתי התערוכות הקודמות?

עדי: הי גל, תודה. זאת תערוכה מרגשת במיוחד, ובאמת יש בה התפתחות. הזמן והמרחב מקבלים פה התייחסות חדשה, ולתחושתי התערוכה משקפת שלב חדש שבו אני משתהה רגע להערכת מצב.

מבחינה מעשית, הכנסתי הפעם לסטודיו ברזל, בטון ועץ, הרחקתי את המסגרות מהקיר, וגיליתי את הקנבס כאובייקט תלת־ממדי. מבחינת הרעיון, העבודה ״עד שהגוף״ מדגישה את העניין שיש לי בגוף פגוע ובמרחב. צירפתי גם רישומים מסדרה שביססתי על סריקות תלת־ממדיות שעשיתי בתקופת ״בארדו״, בחדר של אבא שלי בבית החולים כשהיה מאושפז.

אבא שלי כבר לא בחיים. כשעשיתי את הסריקות הוא אמנם היה משועשע מהרעיון שאשתמש בהן, אבל אני עדיין לא מסוגלת להשתמש בהן באופן מפורש. הסריקות הופכות לכתמי אקריליק שחורים. זו התלכדות של דימויים – סריקה של אבא שלי, המיטה שלו והחדר סביבו. התלת־ממד מתכנס לדו־ממד, והופך לצורה סגורה

גל: מרגיש כמו סוד או פרק שלא בשל להיפתח. מזכיר לי את הרישומים שלך מ״בארדו״ ומ״קליניקה״ – הלחמה של אדם ואביזר להיבריד חדש. תוכלי להרחיב על תהליך העבודה?

עדי: ברישומים שהוצגו ב״בארדו״ הייתה תחושה של דחיפות – לתפוס דימויים מהר, לפני שתתרחש קטסטרופה. רשמתי בפרקטיקה של שלוש דקות לרישום, והציורים שנולדו מתוך הרישומים הציגו רגעים של חיים שנמצאים על סף סיום

עדי: ב״משענת ברזל חלוד״ העבודה המרכזית נוצרה לאורך עשר שנים בתהליך של הוספה וגריעה, מחיקות והדבקות. זאת עבודה שמצטברים בה רבדים ורגעים של חיים שנחקקו בגוף לאורך השנים. אני משתהה מולה, ודרך המטען שנצבר בה אני בודקת איך הגוף מתמודד כדי לאפשר לעצמו את האירוע הזה – החיים

עדי ט. הופמן: ״זאת עבודה שמצטברים בה רבדים ורגעים של חיים שנחקקו בגוף לאורך השנים. אני משתהה מולה, ודרך המטען שנצבר בה אני בודקת איך הגוף מתמודד כדי לאפשר לעצמו את האירוע הזה – החיים״

גל: עשר שנים זו תקופה משמעותית. איך התפתח המהלך – להרחיק מהקיר, להוסיף משענת, להפוך ציור לפסל?

עדי: ביוני 2016 ציירתי על קנבס בחצר של הוריי עץ שיקמה בן 400 שנה. הכנסתי אותו לסטודיו, ומאז אני שולפת אותו כל כמה חודשים ומשתמשת בו כמצע לציור חדש שנוצר מהתשתית שמכילה את השכבות הקודמות.

במשך הזמן התרחבה כמות המדיומים שאני משתמשת בהם, והמצע הזה נושא את כולם: רישומים, צבעים, קולאז׳ים, תבניות שרוססו והוצמדו ואז נתלשו ועוד. במסגרת ההתבוננות בקנבס כגוף, היה לי טבעי לנתק אותו מהקיר ולתת לו נוכחות תלת־ממדית. זו לא הייתה החלטה, אלא מהלך ספונטני

פרידה מהקיר

גל: עירית, איך את מתבוננת על המהלך שעדי תיארה?

עירית: כצופה בשתי התערוכות הקודמות וכאוצרת של הנוכחית, אני מקשרת את המהלך להתפתחות בשפה החומרית. עדי מגדירה את עצמה כציירת, נקודת המוצא שלה היא ציור. ב״בארדו״ הברזל היה תוצר לוואי שהופיע באופן מינורי, וב״משענת ברזל חלוד״ הברזל תופס מקום מרכזי.

התפתחות נוספת היא הפרידה מהקיר. זה היה אירוע מתגלגל: בהתחלה הציור נשען על מעקה צמוד לקיר, אחר כך הוא פלש לחלל וההישענות על הקיר הצטמצמה, ובגלגול הנוכחי הוא אובייקט פיסולי וחלק ממיצב

גל: נדמה שאת מתארת התפתחות לא רק מבחינת השפה החומרית, אלא גם מבחינת התפישה של הגוף

עירית: נכון. העבודות ב״בארדו״ היו במידה רבה עדות, תיעוד מחלה של גוף חיצוני. כאן בד הציור – על השכבות, הגלגולים והסימנים שנצברו עליו – מתפקד כשלוחה פיזית של גוף האמנית

גל: זה תיאור חזק שמתחבר לתיאור ששמעתי מעדי – שהיא רואה בציור מרחב שמאפשר ״טיול בין אלמנטים״. ב״בארדו״ התנועה התבטאה בדחיסות ובאלמנטים שיוצרים תחושת קרבה לצופה. עדי, איך תפישת המרחב הזאת משתקפת בתערוכה?

עדי: בציורים אני מנסה לייצר עוגנים במרחב באמצעים ציוריים – צבע, טון, מיקום של דימוי ועוד. אני רוצה שהמתבונן ישוטט בעיניים גם במרווחים. בנוסף למרחב הציורי, התפתחות ההצבה של ״עד שהגוף״ הכניסה את הציור למשחק היחסים בין דימויים ואובייקטים.

ההצבה דרשה ממני לבחור אלמנטים חיצוניים שייצבו את הקנבס, ובמקביל לטפל גם בחלק האחורי ולהתייחס לקשר עם הקירות – והכול בהלימה לשפה הציורית שלי. חלק מהאלמנטים שתמכו בקנבס בהתחלה התנתקו ממנו בהמשך והפכו לאובייקטים עצמאיים במרחב, כאלה שממש אפשר לשוטט ביניהם

עירית בראל בסן: ״לצלילים יכולה להיות השפעה חיובית או שלילית על הגוף, ובתערוכה, צליל הנפילה של החפץ מתכתי לא נעים לאוזן, ואפשר לראות בו ייצוג של מציאות חיצונית מטרידה שחודרת לתוך הבועה הקיומית שלנו״

גל: את מתארת איך אשליה של מרחב הופכת לנוכחות ממשית. מה היו מקורות ההשראה שלך למהלך הזה?

עדי: הצורך לייצב את הקנבס החזיר אותי לעבודה עם חומרים שיש לי זיקה אליהם עוד מהתואר הראשון במכון טכנולוגי חולון. רציתי להרחיב את גוף הציור באופן פיזי, והאתגר היה לחבר את הרכיבים לאובייקט קוהרנטי.

במהלך העבודה חקרתי מנגנונים שיוצרים ארבוריסטים – מערכות תמיכה שמאפשרות לעץ פגוע להמשיך להתקיים למרות הפגיעה. זה התחבר לעיסוק שלי בגוף הפגוע: מנגנון שנועד להתמודד עם פגיעה ולהבטיח המשכיות נעשה עם הזמן חלק מהגוף. לפעמים הגבול ביניהם מיטשטש, ומה שהתחיל כמנגנון הישרדות הופך למנגנון שיש בו אופציה של ריפוי

גל: עירית, אשמח לשמוע מעט על העבודה עם עדי ועל ההחלטות האוצרותיות

עירית: עדי ואני חברות בגלריה בנימין ומכירות די טוב את צורת החשיבה האמנותית האחת של השנייה, כך שהעבודה האוצרותית לא מתחילה מקו האפס. הממדים המצומצמים של החלל היו אתגר משמעותי, והיה לנו חשוב להפוך את המגבלה ליתרון על ידי הפיכת המרחב האינטימי למעטפת שמגלמת בעצמה את מוטיב התמיכה. החלל לא משמש רק תשתית תומכת, אלא גם מהדהד את עבודת הסאונד שבתערוכה, שהיא צליל פתאומי של נפילת חפץ מתכתי שמפר את השקט ומשפיע על הצופה באופן ישיר ומיידי

גל: מתבקש להתייחס לשם התערוכה. השם יצוק בתבנית הביטוי ״משענת קנה רצוץ״ אבל מוסיף לו רכיבים של יציבות ושל זמן. איך נולד השם? האם הוא מהדהד את המציאות שלנו?

עירית: השם נולד מתוך דיאלוג עם עדי. הכוונה הייתה לבטא את פעולת הזמן והסביבה על אובייקט או על גוף, ולהעלות שאלה לגבי מהות המשענת, דרך הניגוד בין הברזל שמשדר חוזק לחלודה שמבטאת פגיעות.

המציאות נוכחת בתערוכה בעקיפין – בסימנים בקנבס, שהוא שלוחה של הגוף, ובצורך בתמיכות. באופן מובהק יותר, המציאות נוכחת בעבודת הסאונד. לצלילים יכולה להיות השפעה חיובית או שלילית על הגוף, ובתערוכה, צליל הנפילה של החפץ מתכתי לא נעים לאוזן, ואפשר לראות בו ייצוג של מציאות חיצונית מטרידה שחודרת לתוך הבועה הקיומית שלנו

גל: השאלה האחרונה מתייחסת למשפט ״חלקיות מתוקנת היא חלקיות מתקנת״ ששמעתי מעדי באחת השיחות שלנו. עדי, מה משמעות המשפט בעבורך, ואיך הוא מתבטא בעבודות שלך?

עדי: שמעתי את המשפט בהרצאה על תורת ימימה אביטל. הרעיון שגם תיקון חלקי יכול לחולל תיקון רחב יותר הוא נפלא בעיניי, אולי כי הוא מערער על הנטייה שלי לחשוב ששינוי אמיתי מחייב פתרון מושלם.

מבחינת הרלוונטיות לאמנות, בעבודות שלי יש תמיד תהליך של הרס ובנייה מחדש. אני מציירת מתוך טריגר שלעיתים הוא רק תירוץ שמפעיל אותי. אני לא מתכננת, ולא יודעת איך תיגמר העבודה. למדתי לאהוב את ההפתעה. באיזשהו שלב אני מסתבכת על הקנבס וצריכה למצוא פתרון.

אני לא מתיימרת לתקן הכול אלא שומרת את הקיים, ובוחרת איפה לייצר שינוי נקודתי. כמעט תמיד מתוך פעולת התיקון צומח משהו קוהרנטי, עשיר ושלם יותר, וגם מעניין יותר. לפעמים דווקא התיקון החלקי נעשה לכוח המארגן, למשענת שמחזיקה את העבודה

*
גל קוסטוריצה היא משוררת, סופרת ועורכת, בוגרת לימודי אוצרות ומוזיאולוגיה בבית לאמנות ישראלית

---

עדי ט. הופמן | משענת ברזל חלוד
אוצרות: עירית בראל בסן
קוביה 6, שביל המרץ 6, תל אביב
נעילה: 21.11