אוהבים אמנות. עושים אמנות: לכבוש את היצר, לא את הקרקע

• אמנות

״גן הכובשים הוא אי בתוך היצרים הכי אורבניים שיש״, אומר גיא גולדשטיין על התערוכה ״יצרים כבושים״ שאצר בגן הכובשים בתל אביב במסגרת ״אוהבים אמנות. עושים אמנות 2026״, אירוע הדגל השנתי של המחלקה לאמנויות של עיריית תל־אביב-יפו.

בין שלל פעילויות, אירועי סטודיו פתוח, מפגשים, מופעים וסדנאות שיתקיימו לאורך סוף השבוע הקרוב (11-14.11) ברחבי העיר, תתקיים כמדי שנה תערוכה מרכזית, שמחליפה בכל פעם לוקיישן, אוצר, תמה ומשתתפים. השנה בחרה המחלקה לאמנויות בגולדשטיין – שבפרקטיקה היומיומית שלו הוא אמן, מוזיקאי, מרצה וראש המחלקה לתקשורת חזותית במוסררה. לצידו עבדה על התערוכה אוצרת המשנה מאיה תבור.

גיא גולדשטיין. צילום: אביגיל טלמור

רעיה ברוקנטל. צילומים: מ״ל

גבריאל ושירה קלזמר

טלי רצקר

״אני אמנם לא אוצר וקיבלתי כהתנסות ראשונה חתיכת אתגר, אבל אני אוהב אתגרים״, הוא אומר. ״בשנה שעברה התארחתי ברזידנסי בפיילוט של ת״א תרבות דה וינצ׳י, ונוצר קשר טוב ביני ובין המחלקה לאמנויות שמפעילה אותו. צלילית בן נבט היא זו שפנתה אליי בהצעה לאצור את התערוכה המרכזית הקרובה, מה שבעיניי דרש אומץ מצידה – לפנות לאמן שאין לו ניסיון באוצרות.

״כבר בפנייה שלה היא אמרה שהיא לא רוצה שאגש לזה כאוצר, אלא מתוך הפרקטיקה האמנותית וההתבוננות שלי. ברגע שהתיישבתי על כסא האוצר (המטאפורי), הרגשתי בו הכי בנוח. כאילו כבר היתה בו הצורה שלי״.

הבנתי שאני צריך גם לרסן ולכבוש את היצר שלי כאמן. הציעו לי לשים עבודות שלי בתערוכה וסירבתי. זה בדיוק המקום שבו אני מרסן את היצר – אני בא בזהירות לגינה, לא כובש אותה

המיקום שנבחר השנה לתערוכה הוא גן הכובשים – גן שבמקור הוא גן זיכרון ציבורי, שבמרכזו אנדרטה לזכר מגיני תל אביב וכובשי יפו במלחמת העצמאות. הוא מתפרש על פני שטח של כ־23 דונם, בין מסוף כרמלית, מסגד חסן בק, שוק הכרמל ומלון דיוויד אינטרקונטיננטל.

את הגן תכנן גנן העיר אברהם קרוון והוא נחנך בשנת 1957. מאז עבר שני שיפוצים מרכזיים – הראשון בשנת 2000, על ידי מוריה־סקלי – אדריכלות נוף; והשני בשנת 2022, על ידי 1:1 אדריכלות נוף, בניהולה של אדריכלית הנוף חוי ליבנה (שגם עבדה על שיפוצו הראשון, כשעבדה במשרד של מוריה־סקלי). בנה של ליבנה, עומרי ליבנה, סיים לא מזמן את לימודיו בטכניון, ובפרויקט הגמר שלו עסק בגן הכובשים. במסגרת התערוכה הוא יעביר שני סיורים מודרכים שיעסקו בהיסטוריה של הגן.

היצרים של כולנו בשמיים

לגולדשטיין לא היתה הכרות מוקדמת עם הגן. ״לא נכנסתי אליו שנים, וככה גם רוב האמנים שפניתי אליהם, כולל אלה שגדלו בתל אביב. גם אף פעם לא חשבתי על השם שלו, כי אנחנו אומרים ׳הכובשים׳ (במלעיל) בלי להתעמק בזה.

״השלב הראשון היה לחקור את הגן. הגעתי לסייר בה עם שתי חוקרות שמתעסקות בסיפור של מנשיה (רובע מעורב בצפון יפו, ששטח הגן היה חלק ממנו, ונהרס בחלקו במלחמת העצמאות) שהסבירו לי על ההיסטוריה של המקום. שם התחיל המהלך – העובדה שיש גן לזכר כובשים, וגם שכונה מתחת לדשא שנמחקה.

״הבנתי שכאוצר של תערוכה כזאת אני לא יכול לבוא עם הדעות הפוליטיות שלי, ושיהיו קהלים שונים ומגוונים שיגיעו לתערוכה, לצד גם קהילות שונות שחיות באזור. אבל גם לא רציתי להתעלם מהסיפור ההיסטורי. אנחנו אחרי שלוש שנים קשות, היצרים של כולנו בשמיים, וגם היינו לקראת בחירות. החלטתי שאני לוקח את התערוכה לכיוון של כיבוש היצר ולא כיבוש הקרקע״.

לי ינור

רן סלוין

סיגלית לנדאו

במקביל, מספר גולדשטיין, הוא הבין שהסביבה של הגן מלאה ביצרים: ״שוק הכרמל והאוכל, חוף הים עם הגופים החשופים והתרבות שהוא מביא איתו, בתי המלון, התחבורה הציבורית השוקקת. הגן הוא כמו אי קטן שמתנהלים בתוכו כל מיני יצרים. המונח ׳כיבוש היצר׳ מגיע גם מעולמות היהדות, והוא עוסק ביכולת לרסן את הדחף, לעצור ולבחור איך לפעול. זו היתה נקודת המוצא.

״בנוסף, הבנתי שאני צריך גם לרסן ולכבוש את היצר שלי כאמן. הציעו לי לשים עבודות שלי בתערוכה וסירבתי. זה בדיוק המקום שבו אני מרסן את היצר – אני בא בזהירות לגינה, לא כובש אותה״.

הגן, שמתפרש על פני שטח שהוא יחסית קטן ביחס לתערוכות המרכזיות בשנים הקודמות, שהתקיימו בין השאר בנמל יפו, בפארק החורשות ובשכונת יד אליהו, רווי במונומנטים – מאנדרטת הנצחה גדולה, דרך מתקני כושר, שלושה מתחמי שעשועים, גינת כלבים, מתקנים לקשירת אופניים, סככה של עובדי אגף שפ״ע ועוד.

את הפניות לאמנים החל גולדשטיין בכאלה שהוא זיהה אצלם משהו אינהרנטי בגוף העבודות שעוסק ב״זמן קפוא, החזקה, רגע לפני התפרצות או שינוי, איפוק או ריסון – או בנושא העבודה או בזמן שבה היא מתרחשת. לצידם, פניתי לאמנים ואמניות שהצלחתי לזהות אצלם משהו שיכול להתחבר לאלמנטים ולפסיליטיז של הפארק.

״השיח שלי עם האמנים לא היה בדיוק כזה של אוצר מול אמנים. בגלל שאני אמן נתתי גם אינפוטים של אמן. התייחסתי לעבודת האוצרות קצת כמו שאני מתייחס לעבודות האחרונות שלי שכוללות שולחנות גדולים עם אלמנטים שונים – כמו מגרש משחקים שאני צריך להציב בו עבודות״.

גינה ציבורית היא מקום שהוא מאוד בשליטה. מגדרים אותה, מפרידים בין חלק אחד לשני, הצמחים במקום שמיועד להם, המתקנים במקום שמיועד להם. כל אזור הוא מוגדר, אבל בתוך הדבר הזה אמור להיות חופש

האנדרטה הגדולה שניצבת במרכז הגן, שתוכננה על ידי הפסל מיכאל קארה ובנו האדריכל חיים קארה, הזכירה לגולדשטיין נושאים שבהם עסק בפרויקטים קודמים שלו. ״הרעיון של היהודי החדש, שהופך לסובייטי במנח הגוף האלכסוני שלו, ומחזיק ביד אחת נשק וביד השנייה מגל – הוא הפוך מהיהודי הגלותי שעוסק בלימוד תורה; והוא מסמל את כיבוש הארץ – גם על ידי החקלאות וגם על ידי גירוש הילידים״.

בין העבודות שמנהלות דיאלוג עם האנדרטה תוצב עבודה של רון אסולין, שבו מופיעה דמותו של ״איש המרלבורו״ כשארית של מיתוס גברי מוכר. ״מצד אחד, על האנדרטה, הדימוי של היהודי שבא לגאול את האדמה, ומהצד השני את האדם הלבן שכובש את אדמות אמריקה ומדיר את הילידים האמריקאיים״. בצידה השני של האנדרטה תוצב סדרת צילומים של טלי רצקר, שבה הגוף החי והגוף המת נפגשים בתוך מרחב של תשוקה, גועל וחושניות.

באזור של מתקני הכושר יוצבו מסכים שעליהם עבודות וידיאו של שרון בלבן, שמתייחסת ליצרים שונים – לגוף, לתנועה, לאוכל. העבודות, שנוצרו בתקופות שונות ולקוחות מתוך פרויקטים שונים, לא הוצגו יחד, וגולדשטיין הציע להציג אותן במקביל וכך ליצור ביניהן יחסים חדשים. הן יוצגו על מתקני הכושר, מבלי לפגוע בתפקוד שלהם, קצת כמו מסכי טלוויזיה שמותקנים בחדרי כושר או מסכים שמספקים אינפורמציה אודות הפעילות הגופנית.

בגינת הכלבים (״המקום שבו אפשר לתת ליצר החייתי לצאת משליטה״) יוצבו עבודות של רן סלוין ושי עיד אלוני. ״סלוין יציג וידאו של ארבע דמויות בחשכה שנכנסות לתוך אלומת אור ונובחות. הדמות האנושית היא זו שמאיימת ונובחת, ומעניין לגלות מה תהיה התגובה לזה – גם מצד הכלבים וגם מצד בעלי הכלבים.

״שי עיד אלוני יציג עבודה שמבוססת על ספריות מקלות קהילתיות – בגינות מסוימות, בעיקר בעולם, התחילו להופיע ׳ספריות׳ עם מקלות לזרוק לכלבים, כשבתום השימוש מחזירים אותם למשתמשים הבאים. יהיו שלוש כאלה שיפוזרו ברחבי הגן, כל אחת שונה קצת מהשנייה״.

אופיר ליברמן, מעצב בהכשרתו, יציג עבודות שיכסו את הברזנט מסביב לסככה של עובדי מחלקת שפ״ע בגן. ״הוא יצר למעלה מ־20 דימויים חדשים על בסיס קוד שפיתח, שיודע לפרק דימוי לנקודות בשחור ולבן בלבד. זה נקרא ׳דיטרינג׳ – התוצאה שמתקבלת היא ללא אפורים בכלל. בדימויים הוא מנתח את הגן ואת האלמנטים שנמצאים בו״.

אורי הולבן יצר עבודה שתוצג על המגלשה באחת מגינות השעשועים; הילה טוני נבוק תציג עבודה על מתקני האופניים שבה תציב מנעולים ומפתחות, שמרפררים גם למחוות העירונית של ״מנעולי אהבה״ בערים שונות בעולם, וגם לדימוי המפתח הפלסטיני שאנשים נוהגים לענוד על צווארם – כעדות לבית שנעזב ולכמיהה לחזור אליו.

עדינה נגה לביאל (כתריאל)

ניר אלוני, כפר שמעון

״גינה ציבורית היא מקום שהוא מאוד בשליטה. מגדרים אותה, מפרידים בין חלק אחד לשני, הצמחים במקום שמיועד להם, המתקנים במקום שמיועד להם. כל אזור הוא מוגדר, אבל בתוך הדבר הזה אמור להיות חופש״. החופש הזה בא לידי ביטוי בין השאר בעבודות פרפורמנס שיתקיימו לאורך סוף השבוע במסגרת התערוכה, במועדים ספציפיים – חלקם יותירו אחריהן עדות שתפעל כעבודה גם אחרי שהפעולה תסתיים.

״שחר מרקוס יקיים מיצג שבמרכזו יהיה שולחן אוכל וסביבו אנשים שמפוררים לחם. הוא בעצמו ייצור אובייקטים מבצק, ובמהלך המיצג יאפה אותם על ראשם של האנשים באמצעות ברנר. אחרי שתסתיים הפעולה, השאריות של הבצק והלחם יישארו במקום כדי שיונים יאכלו אותם.

״אניסה אשקר תציג גם היא פרפורמנס שבו היא תרחוץ מישהו עם קפה, ותוך כדי תספר סיפורים בעברית ובערבית. היא ׳תשחיר׳ את הבנאדם על ידי הקפה, אבל במקביל גם תייצר דשן לגינה שיישאר שם״.

ההיסטוריה של הגן תהיה נוכחת בתערוכה גם היא, בין השאר בעבודה של רונן אידלמן, שממשיכה עבודה שיצר לפני 20 שנה בגן צ׳רלס קלור. ״בעבודה המקורית הוא מיפה את שכונת מנשיה וסימן בסיד על הדשא של צ׳רלס קלור את שמות הרחובות בערבית. אנחנו נציב עמוד של שילוט רחובות עירוני, בפינה שבה הצטלבו שני רחובות, רק עם השמות המקוריים שלהם בערבית״.

במסגרת התערוכה המרכזית יוצגו גם שני פרויקטים מחוץ לגבולות גן הכובשים: הראשון הוא התערוכה ״מניעים שקטים״ שתוצג בסדנאות האמנים הסמוכות – תערוכה של אמני סדנת הציור בכפר שמעון – כפר לדיירים בגירים עם אוטיזם בעמק. ״יש שם אנשים שמציירים יום יום כבר כמה עשרות שנים. זה כמו נשימה או אכילה עבורם. בתור אמן, שכל הזמן בוחן מה המוטיבציה שלו לעסוק בנושאים מסוימים, לקום בבוקר, להכנס לסטודיו ולהציג – מאוד עניין אותי לשאול מה מניע אותם לשבת ולעבוד כל יום״.

עבודה נוספת תוצג באלשיך – בית תל אביבי למוזיקת עולם, שנמצא מרחק הליכה של כמה דקות מהגן. ״לקונן ולקנן״, עבודת וידיאו של עדינה נוגה לביאל (כתריאל), שמגיעה מעולמות הקולנוע הדוקומנטרי, שבה היא מחברת שתי תנועות קיומיות הפוכות לכאורה – אֵבֶל על מות אמה ומולו ניסיון ליצור חיים חדשים. היא שוזרת שירי קינה ושירי יולדת מתוך מסורות קוליות תימניות עם תנועות מעולמות הקראטה.

החיבור בין כלל העבודות בגן היה גם הוא אתגר, בין השאר בגלל העובדה שאין אליו כניסות ספציפיות, ואפשר להכנס אליו מכל צד. ״לא יכולתי לבנות מסלול או מסלולים אופציונליים שאני רוצה להוליך בהם את הקהל, כי אנחנו לוקחים בחשבון שכל אחד ייכנס מכיוון אחר.

״לא יצרתי מהלך שלפיו יראו קודם עבודה מסוימת ואז את זו שאחריה, אבל גם שחררתי מהניסיון לעשות את זה. בכל מקום שממנו ייכנסו יש משהו מזמין ואפשרות לחוות משהו אחר. יש לתערוכה המון נרטיבים – בדיוק כמו שלגן ולמקום יש המון נרטיבים״.

יצרים כבושים
אוצר: גיא גולדשטיין
התערוכה המרכזית של אירועי אוהבים אמנות. עושים אמנות
11-14.11, גן הכובשים, תל אביב
משתתפים.ות: אופיר ליברמן, אורי הולבן, אניסה אשקר, גבריאל קלזמר ושירה קלזמר, גיא גוטמן, דניאל קיצ׳לס, הילה טוני נבוק, זהר אלעזר, זוהר גוטסמן, טלי רצקר, אמני כפר שמעון, לאה אביטל, לי ינור, מתן גולן, סיגלית לנדאו, עדינה נוגה לביאל (כתריאל), עודד עזר, עופר רומנו, קרן גלר, רון אסולין, רונן אידלמן, רן סלוין, רעיה ברוקנטל, שחר מרקוס, שי עיד אלוני, שרון בלבן