איזה יופי: ספר חדש על אוצר־העל יונה פישר
הדבר הראשון שתפס את עיני בספר החדש לכבוד יונה פישר, הוא שמו היפה: ״יו.פי.*״. הכוכבית מתבהרת עד מהרה, בכותרת המשנה ״יונה פישר. לידתה של האוצרות בישראל״. יו.פי. הוא משחק בראשי תיבות – זהו שם העט שאימץ לעצמו פישר ועימו חתם על הערכים שכתב לאנציקלופדיה העברית בין השנים 1968-1981. כבר בשלב הכריכה למדתי משהו 😊.
והיופי ממשיך: ״לידתה של האוצרות בישראל״ היא כותרת כמעט מתבקשת, לאיש שעשה את צעדיו הראשונים בתחום יד ביד עם מוזיאון ישראל, ובהמשך הפך לבכיר האוצרים בישראל, היה אוצר ראשי של מוזיאון תל אביב ונציג ישראל בשלל ביאנלות. הכותרת מזכירה כהד את התערוכה היפה ״שנות ה־60, לידת העכשיו״ שאצר פישר בשנת השישים למדינה, במוזיאון אשדוד, שהיה ״המוזיאון האחרון שלו״. הספר יצא לאור לאחרונה, בהוצאת מוזיאון אשדוד והוצאת אסיה, והוא צנוע וחכם ורחב אופקים, כמו האיש שהיה פישר. ממשיכי דרכו, האוצרים יובל ביטון ורוני כהן בנימיני שעבדו לצידו במוזיאון אשדוד, הם עורכי הספר יחד עם משה ניניו ומיכאל גורדון.

עטיפת הספר. יונה פישר בהקמת התערוכה מבוך, 1967. צילום: ארכיון מוזיאון ישראל

אביגדור אריכא, דיוקן יונה פישר מאזין למוזיקה קאמרית. צילום: אוסף מוזיאון ישראל
באותה תערוכה, שהייתה חלק מפרויקט מרהיב – שש תערוכות לשישה עשורים, שחילקו ביניהם שישה מוזיאונים ברחבי הארץ – חזר פישר 40 שנה לאחור, והתבונן בשנות ה־60 באמנות הישראלית. אלה היו שנות ההתהוות שלו כאוצר ושל האמנים בני זמנו, שהפכו לחבריו הקרובים ובני טיפוחיו. בראיון שערכתי עימו (אז ככתבת האמנות של גלובס) שאלתי אותו לפשר הכותרת ״לידת העכשיו״, ובתשובה אמר לי משפט בלתי נשכח: ״בשנות ה־60 המציאו את האמנות העכשווית, והיא נמשכת עד היום. עד אז לכל תקופה היה שם, ולכל סגנון הייתה תקופה, מאז אנחנו כל הזמן באמנות עכשווית. עוד לא המציאו שמות חדשים״.
את ההווה המתמשך הזה אפשר לראות היטב בקטגוריות של בתי המכירות הפומביות, למשל, אך לא רק שם. בחלוקת התכנים המתודית של עולם האמנות, יש אולד מסטרס, יש אמנות אימפרסיוניסטית ומודרנית, ואז מגיע ״אחרי המלחמה״ (Post War) – העשור שאחרי מלחמת העולם השנייה והריאקציות שצמחו בעולם האמנות – המופשט האקספרסיבי, הפופ ארט ועוד.
תור הזהב של העכשווי, הפוסט מודרני והמשתנה כל העת, הוא זמנו של פישר, בשיא הקריירה שלו. ולשם הביט כששחזר חלקים מתערוכות שהוא עצמו אצר ואצרו אחרים בשנות ה־60. בספר החדש מופיעה שיחה מלאת חוכמת חיים ותבונת אוצרים שלו עם האוצרת שהייתה שותפתו לעבודה בתערוכה זו, תמר מנור־פרידמן: ״אני לא שוכח ששנות ה־60 ולפחות המחצית הראשונה של שנות ה־70 הן השנים ׳שלי׳; השנים שבהן עקבתי אחר אמנים בתחילת דרכם, שהסתמנו כאמנים משמעותיים.
יונה פישר נולד בתל אביב ב־20 בנובמבר, 1932. פישר החל את דרכו כאוצר עוד לפני שמלאו לו 30 ועשה. במדינה הצעירה, המבט הצעיר והבוטח שלו, הגישה שלו לאוצרות, והכתיבה שלו על אמנות, היו רבות השפעה
״הראייה שלי לאחור היא, מצד אחד, שבויה מעט על־ידי בחירות שעשיתי אז, ומצד שני אני ער לעובדה שכדי לדבר היום על האמנות של אז, צריך להיות שייך לדור של היום. כיום אנחנו חייבים לבחון את מכלול ההקשרים, שחלקם יכול להסתבר רק כעבור זמן: באיזו מידה היו צעירי התקופה, כאינדיווידואליסטים יותר ויותר, מודעים להקשר הרחב שהם עובדים בו, ויכלו להגדיר אותו לעצמם?
שהרי הם עבדו במקביל או בשוליים של העולם המערבי, האמריקאי והאירופי, אך לא בתוכו. ברור שהצעירים שהתחילו לפעול מיד אחרי ׳אופקים חדשים׳, ביקשו להתעניין במה שקורה ממש ברגע זה. כלומר, המודעות ל׳עכשווי׳ נולדה והתחדדה במהלך השנים, אך לא תמיד היו בידם הכלים לדעת מה קורה״.
בניסיון למצוא את הקשר בין האמנות לתקופתה, ואת שדה האמנות כסמן ומגדיר של רוח הזמן, הוא אומר: ״צריכה לעניין אותנו גם השאלה, בראייה של היום, מדוע ב־1962 עבודה מסוימת זכתה לתשומת לב? למה חשבו אותה לחשובה או למעניינת או למסקרנת? ומדוע נעלמה, או נאלמה, מתישהו, לפעמים כבר לפני תום העשור?״.

מימין: משה גרשוני ויונה פישר בהקמת התערוכה שנות ה-60: לידת העכשיו, מוזיאון אשדוד. צילום: יכין הירש

יונה פישר עם האמן ז’אן רנו. צילום: ארכיון מוזיאון ישראל
השיחה בין פישר למנור פרידמן הופיעה במקור בקטלג התערוכה ״שנות ה־60: לידת העכשיו״, והיא חלק מליבת הספר, המבוססת על סקירת התערוכות שאצר פישר, ומלווה בתיעוד מצולם וטקסטים שכתב. פרקים נפרדים מוקדשים ליחסיו עם שלושה ציירים – אביגדור אריכא, אריה ארוך ומשה קופפרמן – שביחס אליהם התעצבה מחשבת הציור שלו שלאחר המודרניזם. מקבץ שיחות וראיונות מציגים את השתנות מבטו על אמנות, ואת מושא התשוקה הגדול שלו – מוזיקה, אהבה שחלק עם רפי לביא.
מרתק ויפה במיוחד בספר הפרק ״נעורי יונה״, המוקדש לקורות חייו וסיפורו האישי. פישר נולד בתל אביב ב־20 בנובמבר, 1932, בבית החולים הפרטי של ד״ר פליקס דנציגר (שהיה, במקרה, אביו של האמן יצחק דנציגר). אביו היה אינטלקטואל ציוני רב פעלים, איש ספר ומוזיקה (בצעירותו שקל להיות פסנתרן מקצועי) שעלה לארץ מאנטוורפן.
האב היה פעיל בשירות הביון הישראלי והצרפתי בלבנון בתקופת מלחמת העולם השנייה, ולימים התמנה לשגריר ישראל הראשון בפריז. יונה הנער חי זמן קצר בביירות והתבגר בצרפת, והפך את הלשון והתרבות הצרפתית לביתו השני. שם, בפריז, בגיל 16, פגש באביגדור אריכא, אז אמן צעיר בראשית דרכו, ומשם צמחה ידידות נפש, אישית ומקצועית.
פישר החל את דרכו כאוצר עוד לפני שמלאו לו 30. במדינה הצעירה, המבט הצעיר והבוטח שלו, הגישה שלו לאוצרות, וכמוה גם הכתיבה שלו על אמנות, היו רבות השפעה. ״בשנות ה־60 וה־70, בשיא פעילותו במוזיאון ישראל, חולל פישר כאוצר מזן חדש, בליץ של תצוגות ואירועים פורצי גדר, רבים מהם בביתן בילי רוז, שהפך תחת ידיו לטריטוריה כמו־אוטונומית: מגרש משחקים לאמני האוונגרד״, כותבים עורכי הספר. בשנות ה־70 ייסד וערך את ״קו״ – כתב העת הראשון מסוגו בארץ.
במקביל לעבודה עם האמנים הישראלים – ממשה גרשוני ועד יהודית סספורטס, מקופפרמן ואריה ארוך ועד פסח סלבוסקי, יהושוע נוישטיין ואביטל גבע – אצר בארץ תערוכות לאמנים בינלאומיים גדולים, כמו סול לויט, סופי קאל, ברוס נאומן ודניאל בורן.
כמי שהיה עמוד תווך בשדה האמנות הישראלית לאורך שבעה עשורים, פישר הותיר חותם עמוק וזיכרונות חמים. הוא פעל ״בלב הממסד, כנגדו, מתוכו ומחוצה לו״, כותבים העורכים. דרכו כאוצר צעיר החלה באמצע שנות ה־50 בבית הנכות הלאומי בצלאל בירושלים, שלימים, ב־1965, הפך למוזיאון ישראל. ב־1977 זכה פישר בפרס ישראל לאמנות (יחד עם האוצרת הבכירה דאז אלישבע כהן). זה מקרה נדיר למדי, ורק ב־2020 זכתה בפרס ישראל גם האוצרת שרה ברייטברג סמל, מי שטבעה את המונח ״דלות החומר באמנות הישראלית״.

מנשה קדישמן, יער, 1975. צילום: ארכיון מוזיאון ישראל

מתוך הספר, צילומים: יותם פרום, הוצאת אסיה ומוזיאון אשדוד
בתחילת שנות ה־2000 נרתם פישר להקמת מוזיאון אשדוד לאמנות, מתוך אמונה בחשיבות והחיוניות של מוזיאונים בפריפריה ״כתומכי־זהות לקהילות המקום״. יחסיו העמוקים עם הפריפריה שלחו זרועות גם לצפון, כמי שאצר מרחוק את עזבונו של משה קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות. הוא ייעץ למוסדות ואוספים רבים והיה שותף מוביל לניסוח פרקים משמעותיים באמנות המקומית. בערוב ימיו, עבד עם עידית עמיחי על התוכנית ללימודי אוצרות בבית לאמנות ישראלית, שנקראת על שמו.
לא במקרה הוא זכה למעמד של ״זקן השבט״. בחוכמתו, פישר ידע גם מתי לפנות מקום ולהכניס תחת כנפו אנשים צעירים ומוכשרים. ״אוצֶר של אמנות עכשווית צריך להיות קרוב לדור היוצרים, אולי קצת מבוגר מהם, אבל לא בהרבה. אחרת הוא לא באמת מבין את עולמם, לא דובר אותה שפה״, אמר לי באותו ראיון.
ועם זאת, גם כשפרש באופן רשמי, נותר מחוייב בכל ליבו לעולם האמנות הישראלי, ומעורב ביוזמות ותערוכות. וממש כמו שהיה האיש בחייו, הספר החדש הוא שילוב של סיפור חיים ועבודה. יש בו מחקר וריכוז אקדמי של חומרי הגלם; תמלילי שיחות המייצגים את פישר ״בקולו״ שלו; צילומים תיעודיים־נוסטלגיים של עבודות אמנות והצבות בתערוכות, וטקסטים שנעים בין הסיפורי לפילוסופי. אך יותר מכל הוא ערוך ביד רגישה ובמבט אוהב.
״יו.פי.*, יונה פישר. לידתה של האוצרות בישראל״
עורכים: משה ניניו, מיכאל גורדון, יובל ביטון, רוני כהן־בנימיני
519 עמ׳, כריכה רכה עם דשים, 180 ₪
מוזיאון אשדוד לאמנות, הוצאת אסיה














