המרתון של ויצו חיפה: הרגע לפני

במסגרת העבודה שלי ככתב עיצוב אני נתקל די הרבה בסטודנטים. לרוב כשזה קורה אני אומר לעצמי שלא הייתי מתחלף איתם. לא שאני מרחם עליהם, גם אני הייתי פעם סטודנט, אבל אני יודע כמה שזה לא פשוט הלחץ הלא אפשרי הזה. לעתים נדירות המפגש הזה גורם לי משהו אחר, ויוצר את הרצון להיות עוד פעם סטודנט.

זה מה שקרה ביום שישי האחרון, כשביקרתי בוויצו חיפה. במשך שלושה ימים כל הסטודנטים של שנה ד’ במחלקה לתקשורת חזותית נשארו לישון בבית הספר, כמו בטיול שנתי או במחנה קיץ של הצופים.

שניה לפני שהם גומרים את הלימודים, שניה לפני תערוכת סוף שנה וההגשות של פרויקט הגמר.

אם פעם לא לכל אחד היה מחשב וכתוצאה מכך הייתה נוצרת אחווה של עבודה בחלל משותף בחדרי המחשבים, היום, כשלכל אחד יש מחשב – וכל סטודנט בוויצו מקבל מחשב נייד של אפל בשנה ב’ – העבודה על הפרויקטים הופכת להיות משהו שאתה עושה לבד. ופתאום, 40 סטודנטים יושבים בחלל אחד סביב שולחנות שמסודרים בצורת האות “ח”, עובדים על פרויקט הגמר שלהם ומקבלים הערות מהסגל ומהאורחים שכללו בין השאר את טרי שרויאר – ראש המחלקה, ירון שין (ג’ובוי), עדה ורדי (שגם צילמה את התמונה למעלה), שמעון זנדהאוז (ג’וגול), גיא שגיא, גיל לי אלון קוריאל, רונן אידלמן, אורי סוכרי, שי גולן, מירב שחם ועוד. ברגע שנכנסתי לאולם הצטערתי שאין לי משהו להראות ושאני לא יכול לשבת כמו כל הסטודנטים…

העבודה על פרויקט הגמר לא הייתה העניין היחיד, ובמשך סוף השבוע הסטודנטים קיבלו גם הרצאות אורח על דברים שלא קשורים בהכרח לתהליך הפדגוגי. לילה קודם למשל ב-12 בלילה העבירה לילך מדר לסטודנטים הרצאה על מגזין פורנו. ביום שישי, קצת אחרי שהגעתי, העבירה טליה זליגמן מאנטייטלד הרצאה על טכנולוגיה ורגש, שלאחריה עלו כולם למרפסת שפונה לים לארוחת הערב. גם פה הייתה הפתעה – לא משלוח של פיצות, לא חומוס ופיתות: עשרות מאכלים ביתיים שהביאו הסטודנטים מהבית.

אחרי ארוחת הערב זכו הסטודנטים להופעה של יהוא ירון (!!!): הוא, הגיטרה, ומירב שחם, בת הזוג (הבאמת מולטי טאלנט) שלו, שעבדה עם הסטודנטים, ובהופעה ניגנה בחליל והייתה אחראית על קולות הרקע. האמת, זה היה קצת הזוי, ולא במובן השלילי. משהו כמו 50 איש באולם ההרצאות של ויצו חיפה, יושבים על הרצפה או על כסאות הפלסטיק מסביב, וזוכים לצפות בגרסאות מיוחדות של השירים של יהוא ירון ביום שישי בערב כאילו זה הדבר הכי ברור מאליו (ואף מילה על ההופעה שהייתה פשוט מעולה וסופר מרגשת, זה לא הנושא).

אחרי זה הייתה מסיבה, אבל אז כבר פרשתי וחזרתי לתל אביב.

כשסיפרו לי על התוכניות של סוף השבוע הזה היה לי קשה לדמיין איך זה ייראה ואם זה יצליח. אם לפני שהגעתי לרגע היה נדמה כאילו מדובר במשהו פורמלי ונוקשה – ההפך הוא הנכון. לאווירה הלא פורמלית תרמה גם הבירה החופשית (היה חם בסופשבוע…), והתחושה שכל מי שנמצא שם לא נמצא כי הוא חייב אלא כי הוא רוצה.

אין לי מושג מה היה הערך הפדגוגי של סוף השבוע, למרות שגם אין לי ספק שזה בדיוק הדבר הנכון לעשות כדי להרגיע את הלחץ וכדי להשיג פריצות דרך שלא היו יכולות לקרות בדרכים אחרות. אני גם לא בטוח אם הצלחתי להעביר את כל החוויה ולהסביר אותה במילים, אבל בכל השעות ששהיתי שם (כאורח בלבד אגב, לא באתי לתת ביקורות ולא היה לי שם שום תפקיד רשמי), דגדגה בי התחושה הזו, שאוף, כמה היה נחמד אם הייתי יכול להיות עוד פעם סטודנט.