ימי התום: המאיירת אוה איצקוביץ וספריית עופר במוזיאון ישראל

תערוכה חדשה בספריית האיור, אגף הנוער והחינוך לאמנות מוזיאון ישראל, תפתח ב-25 לינואר.

התערוכה קושרת לראשונה את שמה של המאיירת אוה איצקוביץ עם אוצר יצירתה. כשני עשורים, משנת 1957 עד 1975, איירה איצקוביץ עשרות ספרי ילדים בשיתוף פעולה עם “ספריית עופר” ועם מייסד ההוצאה והמוציא לאור עד היום, שלמה אלוף. כאן מוצגים בפעם הראשונה מבחר מאיוריה המקוריים שנשמרו עד היום בהוצאה.

איצקוביץ נולדה בחבל סקסוניה שבגרמניה בשנת 1922. ב-1939 נאלצה לעזוב את מולדתה, עברה ליוון, ולמדה ציור דיוקנאות באקדמיה של אתונה. ב-1945 עלתה לארץ-ישראל. איוריה מלווים את ספריהם של אוריאל אופק, דוד פאר, ימימה שרון וסופרים רבים אחרים. המוּכּר שבספרים הוא “שמלת השבת של חנה’לה” שכתב יצחק דמיאל בשנת 1957, המודפס עד היום. דמותה של חנה’לה זהובת השיער הלובשת שמלה לבנה זרועת כוכבים נחקקה בזיכרונם של רבים ומייצגת את דיוקן הילדוֹת והילדים הייחודי שטוותה איצקוביץ.

שלא כמו “שמלת השבת של חנה’לה” המתאר התרחשות פלאית, רוב הספרים שאיירה איצקוביץ מתארים את חיי היום-יום ומבארים בשפה פשוטה את המתרחש בעולמם של הגדולים. מהו אפוא סוד קסמם המעורר געגוע ומעלה בקורא רגש נוסטלגי? נראה שזו תמונת העולם הברורה, הצבעונית והאופטימית המצטיירת מהם. במרכזו של עולם זה ניצבת דמות הילד או הילדה, והמסגרת המשפחתית המקיפה אותם מעניקה יציבות, ביטחון ודגמים לחיקוי בדמויות המבוגרים. סגנון האיור של איצקוביץ, המתעדת מציאות חומרית אותנטית, מגלה גם רצון פשוט לייצר תמונת חיים אידילית והרמונית שיש לשאוף אליה.

ההתבוננות באיוריה ממרחק כחמישים שנה ממחישה את מקומו של ספר הילדים המאויר כמסמך תרבותי המשקף את הערכים והנורמות שעמדו אז ביסוד חינוך הילדים. לקורא ביקורתי בן ימינו יבלטו תפקידי המגדר הנבדלים וההערצה לסמלי הלאום שהשתנו עם השנים. למרות פער הזמנים, האיורים נוגעים בלב הכמיהה העכשווית לגונן על התום הילדי ולשמר אותו זמן רב ככל האפשר. כמיהה זו מתגלמת בסמל ההוצאה שציירה ועיצבה איצקוביץ לפני יוֹבל: במרכזו ילדה קוראת, מאחוריה עופר איילים ושניהם מייצגים תום נצחי.