״על פניו, יהודי״: דבורה ליס בוחנת זהות יהודית במשכן לאמנות עין חרוד 

יובל: הי דבורה, מה שלומך? קודם כול, מזל טוב על השלמת השיפוץ של האגף לאמנות יהודית במשכן לאמנות עין חרוד ועל התערוכה החדשה, ״על פניו, יהודי״. מאיפה נתחיל?

דבורה: אולי מהתשוקה שלי, שנמשכת כבר הרבה שנים, לשפץ את אגף היודאיקה והאמנות היהודית. המשכן הוא בניין יוצא דופן, שתוכנן על ידי האדריכל שמואל ביקלס, ובעיניי הוא אחד המבנים היפים בארץ. יש בו 14 אולמות נהדרים, ובמשך שנים מוצגות בו תערוכות עכשוויות חשובות ומדוברות. 

יש לי תחושה שמי שמתעניין באמנות מגיע למשכן, עובר בין האולמות – ואז לא תמיד נכנס לאגף היודאיקה והאמנות היהודית. והבנתי למה. התצוגה הייתה מיושנת, הוויטרינות והרמפה מעץ השתייכו לשפה מוזיאלית אחרת, והייתה תחושה שזו תצוגת קבע שכבר ראינו. זה היה חלק במשכן שלא קיבל את תשומת הלב שהגיעה לו.

כבר מ־2010 התחלנו להציג תערוכות עכשוויות שעסקו בנושאים יהודיים לצד אוסף היודאיקה. היו תערוכות מרתקות, אבל החלל עצמו נשאר כמעט כפי שהיה. החלום שלי היה לפתוח אותו, להוריד את כל העץ, לחשוף מחדש את האדריכלות של ביקלס ולהפוך את האגף לאחד החללים החזותיים המרשימים במשכן

יובל: וזה כמובן מעלה את השאלה למה בכלל חלוצי התנועה הקיבוצית אספו יודאיקה? למה החפצים האלה עברו מהבית אל המוזיאון?

דבורה: אני חושבת שזה קשור מאוד לתפיסה האידיאולוגית שלהם. הם ביקשו ליצור חברה שמבוססת על עבודה משותפת, אחריות משותפת ורוח משותפת. בתוך התפיסה הזאת, חפצי יודאיקה – תפילין, טסים לתורה, חנוכיות, פמוטים, כתובות – לא היו רק שרידים של עולם ישן, אלא חלק מזיכרון תרבותי שראוי לשמר במסגרת הקולקטיבית

דבורה: כך המוזיאון נעשה מקום שבו נשמרה התרבות החומרית היהודית – לא כרכוש של אדם אחד בלבד, אלא כמורשת שיש לשמר, לחקור ולפרש יחד

יובל: ומתי את נכנסת לסיפור של היודאיקה? איך התגלגלת לתחום?

דבורה: הרקע שלי הוא בכלל בתולדות האמנות. למדתי בארצות הברית, עליתי לארץ ב־1984 והגעתי לקיבוץ שלוחות, שם התחלתי לעבוד ברפת.

יום אחד אמנית מהקיבוץ הזמינה אותי לבקר במשכן בתערוכה של אברהם אופק. התאהבתי במוזיאון, ומשם התגלגלתי במשך השנים לתפקידים שונים במשכן. אני חושבת שבגלל שהייתי דתייה, גליה בר אור חשבה שאולי יתאים לי להתחיל לעסוק ביודאיקה – למרות שלא היה לי שום רקע בתחום. היא שלחה אותי לשנה של לימודים בקורס עם בצלאל נרקיס, ובמקביל התנדבתי פעם בשבוע במרכז לאמנות יהודית, שם חקרנו חפצים מאוספים שונים ברחבי העולם

יובל: מגניב

איך זהות יהודית מקבלת ביטוי חזותי וחומרי? מה פירוש להיות מזוהה כיהודי במרחב הציבורי? מתי אנחנו בוחרים להראות את הזהות הזאת, מתי להצניע אותה, ומה קורה בתקופה שבה אנטישמיות גוברת הופכת את הנראות היהודית גם לפגיעה יותר?

דבורה: ואז באמת התאהבתי בתחום. מה שמשך אותי במיוחד היה הרעיון של תרבות חומרית: האפשרות להבין חברה, קהילה ואדם דרך הדברים שהם יצרו והשתמשו בהם. כל חפץ באוסף שלנו היה פעם שייך למישהו או לקהילה מסוימת. מישהו החזיק אותו, לבש אותו, התפלל איתו, אכל ממנו או שמר עליו.

אני מרגישה לפעמים קצת כמו בלשית. מתחילים מחפץ, ודרכו אפשר להגיע לסיפור שלם על חיים יהודיים במקום ובזמן מסוים. זה עדיין מרתק אותי

יובל: אז יש אוסף, יש מוזיאון ויש חלל – ואת אומרת: בואו נהיה יותר רלוונטיים. מאיפה מתחילים?

דבורה: בדרך כלל אני מתחילה בחפץ. אני מסתכלת עליו ושואלת מה הוא אומר לי היום.

לדוגמה, בתערוכה ״הא לך כתובתך״ התחלתי מאוסף הכתובות המרשים של המשכן. כתובה אמורה, בין היתר, להגן על זכויותיה של האישה בתוך הנישואין, וזה גרם לי לשאול האם היא אכן מצליחה לעשות זאת? משם הגעתי לעבודות עכשוויות שעוסקות בעגונות ובמסורבות גט, והצגתי אותן לצד הכתובות ההיסטוריות.

אני לא נאיבית – תערוכה במוזיאון לא פותרת בעיה חברתית. אבל היא יכולה להכניס אותה למרחב הציבורי, לגרום לאנשים להסתכל ולדבר עליה. במובן הזה ניסיתי לאורך השנים להיות קצת אוצרת־אקטיביסטית: להשתמש בחפצים ובאמנות כדי לפתוח שאלות שרלוונטיות לחיים שלנו עכשיו

יובל: ואיך זה בא לידי ביטוי בשיפוץ?

דבורה: קודם כול, השיפוץ פתח את המרחב והפך אותו למזמין. נבנו שלוש ויטרינות חדשות, מוארות ומינימליסטיות, והיום יש תחושה שאתה רוצה להיכנס ולראות מה יש שם.

וזה חשוב לי. יכול להיות שמישהו הגיע למשכן כדי לראות תערוכה עכשווית שאבי לובין אצר, ואולי בכלל לשתות קפה בביקלס. אבל בדרך הוא רואה את החלל הזה, מסתקרן ונכנס

כשהחלל נפתח, האור נעשה הרבה יותר מורגש 

יובל: מי תכנן את השיפוץ ומה השתנה?

דבורה: השיפוץ תוכנן על ידי רעות עירון ורפאל כהן. בעבר היה בחלל אולם גדול עם במת עץ ורמפה, ויטרינות ישנות ופרוזדור שהיה מופרד ממנו. הם פתחו את הפרוזדור וחיברו את האזורים לחלל אחד, והכניסו מערכת חדשה של מדרגות, ויטרינות מינימליסטיות ומוארות ושני מעלונים שמאפשרים נגישות בין המפלסים.

תוך כדי התהליך נחשפה מחדש גם דלת הכניסה המקורית של המשכן, וחיברנו לאגף חדר שיעסוק בהיסטוריה האדריכלית של המבנה. יש לזה משמעות מיוחדת משום שאגף היודאיקה היה החלק הראשון של המוזיאון שנבנה, כבר ב־1948.

והאור הטבעי, שהוא חלק כל כך משמעותי באדריכלות של ביקלס, קיבל פתאום נוכחות חזקה יותר. כשהחלל נפתח, האור נעשה הרבה יותר מורגש. יש במקום עכשיו משהו מאוד נקי, שקט וכמעט רוחני

יובל: בואי נחזור לתערוכה החדשה. מה כוללת ״על פניו, יהודי״?

דבורה: התערוכה כולה מבוססת על אוסף המשכן. היה לי חשוב לחגוג את חידוש האגף דווקא דרך האוסף שלנו, וזה היה גם אתגר אוצרותי מרתק.

התערוכה עוסקת בשאלות של נראות יהודית: איך זהות יהודית מקבלת ביטוי חזותי וחומרי? מה פירוש להיות מזוהה כיהודי במרחב הציבורי? מתי אנחנו בוחרים להראות את הזהות הזאת, מתי להצניע אותה, ומה קורה בתקופה שבה אנטישמיות גוברת הופכת את הנראות היהודית גם לפגיעה יותר?

בלב התערוכה שלוש ויטרינות של חפצי יודאיקה, המחולקות לשלוש זירות: הגוף, הבית והמרחב המשותף. אלה חפצים שנוצרו לשימוש ממשי בחיים היהודיים – טלית ותפילין, חנוכיות ופמוטים, כתובות, כתרי תורה ורימונים.

לצדם מוצגות יצירות אמנות מן המאה ה־19 ועד היום, שבהן הזהות היהודית מופיעה לעיתים באופן פחות ישיר: גבר שמניח תפילין, דמות בשטריימל, ראש מכוסה, זרוע כרוכה ברצועות. לפעמים הסימן היהודי עומד במרכז היצירה ולפעמים הוא כמעט שולי. התערוכה בוחנת את הדרכים השונות שבהן זהות יהודית נעשית נראית – דרך חפצים, דרך הגוף ודרך דימויים

יובל: תוכלי לתת כמה דוגמאות לעבודות שממחישות את זה?

דבורה: כן, לדוגמה העבודה של לאופולד גוטליב, ״דיוקן שלום אש״, מ־1911. ברקע הדיוקן מופיע, כמעט בהיחבא, הפסוק ממגילת איכה: ״ישב בדד וידם כי נטל עליו״. הצגנו את העבודה בעבר, אבל הפעם עניין אותי לשאול מדוע גוטליב הרגיש צורך להוסיף את הפסוק – כאילו ביקש לתת לדיוקן גושפנקה יהודית נוספת, מעבר לזהותו של שלום אש עצמו.

אריק אליהו בוקובזה לוקח ב־״פטריארך 1״ (מ־2001) דימוי של הרצל ומערבב בתוכו סימני זהות שונים: תפילין, כאפייה שמזכירה גם טלית, ודמות שיכולה להיקרא בו־זמנית כיהודית, ערבית ונוצרית. העבודה מערערת בדיוק על הרצון שלנו לזהות אדם מיד באמצעות סימנים חזותיים.

יוליוס אובסט ב־״יהודי מתפלל צעיר״ (1902–1905 בקירוב) מציג גוף צעיר וכמעט עירום, ללא לבוש שמסמן מוצא, מעמד או השתייכות, ורק התפילין של יד ושל ראש מזהות אותו בבירור כיהודי. דווקא על הגוף החשוף, התפילין הופכות לסימן זהות חד ומכוון.

ומיכאל דרוקס, ב־״Play-Box״ מ־1975, קושר אל גופו מצלמות לצד רצועות תפילין, ומפגיש בין שני אופנים של זיכרון. התפילין נועדו להזכיר לאדם מדי יום את הברית ואת דברי התורה, והמצלמה מקפיאה רגע ושומרת אותו כזיכרון; אצל דרוקס שני הדברים נפגשים ממש על הגוף

יובל: יפה. משהו שחשוב לך לומר לסיום?

דבורה: בסופו של דבר הייתי רוצה שהמבקר יפגוש בתערוכה לא רק חפצים ויצירות אמנות, אלא גם שאלה אישית פתוחה: מהי הזהות היהודית שלי? מה מתוך המורשת הקולקטיבית הזאת אני עצמי ירשתי? מה אני לוקח איתי, מה אני מעביר הלאה, ואיך אני רוצה שהזהות הזאת תיראה?

אני חושבת שאלו שאלות קריטיות לכל יהודי, בכל מקום שבו הוא חי. הן מקבלות פן אחר אם אתה יושב בניו יורק או בלונדון, אבל הן מדברות גם לכל אחד שחי במדינה הקטנה והמאוימת שלנו