״נוף פעור״: דורון עובד מצלמת ועורכת שוב ושוב את נוף חייה

חגית: הי דורון, ברכות לתערוכה ״נוף פעור״ בגלריה המקרר. מה שלומך?

דורון: אני בטוב, ימים של הרבה עיסוק סביב התערוכה, וגם סוף ותחילת שנה, אפילו קצת גשם היה היום וקשת 🌈

חגית: 😊התערוכה מוגדרת כתערוכת יחיד והיא גם מארחת עבודות של אחרים – תסבירי?

דורון: נכון, היה לי חשוב לאפשר לקולות של תושבי חניתה להישמע, לצד נקודת המבט שלי. התערוכה מארחת מקבץ סרטי וידאו שנוצרו במסגרת סדנת תיעוד ״הדרך לחניתה״ שהנחתה הדוקומנטריסטית רותי פרנסדורף בשנה שעברה

חגית: והאוצרת היא ריטה כץ, שאוצרת במשך שנים את התערוכות בגלריה גבול שבקיבוץ חניתה. איך ומתי החלטתן על התערוכה?

דורון: לפני מספר חודשים, גלריה המקרר בתל אביב הציעה לגלריה גבול מחניתה להתארח אצלה. באותה התקופה הצגתי עם האמנית ומשקמת היערות אפרת קאדי, בגלריה הקוביה בירושלים, את התערוכה ״עין חור״. התערוכה עסקה באזור מיוער וקדום בחניתה, ובמקור היא הוצגה בגלריה על שם אפטר ברר במעלות (אצרו ריטה כץ ומיטל קילמניק).

וגם הפעם, מכיוון שמדובר בפרוייקט גלריה מארחת, בהתחלה חשבנו ״להביא את היער של חניתה לתל אביב״. אבל אז חשבנו להרחיב את היריעה, ולהתחיל מ״עבר קרוב״ תערוכה שהצגתי בגלריה גבול בשנת 2018, ולשלב בין הדימויים משתי התערוכות הקודמות עם חומרים מהשנים האחרונות.

יש בתערוכה דימויים חדשים, שצולמו ממש לאחרונה, ודימויים ישנים שחלקם לא הוצגו אף פעם, בין אם זה מתקופת הלימודים שלי בתואר הראשון בויצו חיפה ואפילו מתקופת התיכון בקיבוץ עברון, כשהייתי במגמת אמנות. כך שהעבודות בתערוכה הן מהשנים שבין 1997/8 ל־2026

חגית: את בת קיבוץ חניתה? ואיפה את גרה היום? ספרי קצת על עצמך

דורון: כן, אני בת הקיבוץ. סבא שלי היה בגרעין המקימים ״שימרון״ וסבתא  שלי הגיעה מעט אחריו. הוריי, אחותי, דודים ובני דודים גרים עד היום בחניתה. אני גרה כיום ברמת גן 😊

אני צלמת סטילס וידאו, עורכת ומרצה. בת 46, נשואה למוזיקאי עופר פריאון. לצד העבודה על האמנות שלי אני עובדת גם עם אמנים ואמניות בפרוייקטים שלהם, בצילום סטילס, וידאו ועריכה, וגם עושה עבודות מסחריות או תיעודיות לעסקים קטנים ובינוניים

חגית: ואיפה היו בני המשפחה שלך מהקיבוץ בשנתיים שלוש האחרונות?

דורון: בתקופת הפינוי חניתה התפזרה למקומות רבים. בני המשפחה שלי – בין ניר דוד, עין חרוד, תל אביב, פתח תקווה, לוחמי הגטאות, כברי…

התמונה של הבית השתנתה. החלום היה שלום. ועכשיו עצים זזים, ממ״דים נבנים. בשבילי חניתה היא תמיד הבית, השבילים, הסלעים, העצים, האוויר. עכשיו היא גם געגוע למה שהיא הייתה וגם כאב על הניגוד בין היופי של המקום והטבע, למציאות של ישוב על הגבול

חגית: אני שואלת, כי יש לי תחושה שמאז שהאנשים חזרו לצפון יש כל הזמן איזו בדיקת דופק של תחושת הבית ואיזו אי־ודאות. תוכלי לתאר איך את מרגישה כלפי חניתה? ואיך זה נותר הנושא העיקרי של האמנות שלך?

דורון: זה נכון, יש משהו בבדיקה ובאי־ודאות שהפך לנוכח בשנים האחרונות. התמונה של הבית השתנתה, התמונה בכללותה השתנתה. החלום היה שלום. ועכשיו עצים זזים, ממ״דים נבנים. כל התקופה הזאת, זה היה מאוד מאתגר בשבילי, לחזור לעסוק במה שעסקתי קודם. אני חושבת שזו הייתה הדרך שלי להיות חלק גם כשאני מרחוק.

בשבילי חניתה היא תמיד הבית, השבילים, הסלעים, העצים, האוויר. עכשיו כשאני הולכת בה היא גם געגוע למה שהיא הייתה וגם כאב על הניגוד הזה, בין היופי של המקום והטבע, למציאות הממשית של ישוב על הגבול

חגית: מה רואים בעבודות?

דורון: בעבודות רואים אלמנטים שונים של שהיה ליד גבול, ובעיניי גם את המתח הקיים בין הטבע לבטון, והשכבות שכל הזמן משתנות ונוספות. רואים מסדרון של מקלט; חזית קיר עץ של יציקת ממד בתהליך; נוף משתנה כתוצאה מפעולות של הצבא; בניית ממד, שמסתירה את אחד הצריפים הראשונים של הקיבוץ; קוביות בטון, כביש יציאה, כביש מערכת, גדר מערכת, סלע ביער, שביל ביער

חגית: בסופו של דבר את מציגה בתערוכה עבודות כמעט מ־20 שנה. מעין יומן אישי שלך מול הנוף…

דורון: נכון, יש בזה מן היומן האישי, השינוי הזה שמתקיים מול העיניים נוגע לי עמוק בלב. בשבילי יש משהו במקום ששמור לילדות שאני לא רוצה שהוא ישתנה לגמרי. כשמשהו נשאר דומה לאורך זמן, כאילו הזמן נעצר ויש מקום לכל הזיכרונות שהיו בו, להמשיך ולהתקיים כפי שהיו לנצח. וזה יפה שמשהו יכול להתקיים לנצח או לאורך שנים רבות, כמו עץ עתיק.

אולי זה קשור לחוויה של קרקע ויציבות, אולי גם כי הטבע מאוד נוכח בחניתה, ומשרה איזושהי נוכחות ושלווה מסויימת, שיש כאן ״מקום להיות״. ופתאום, כשהמקום משתנה או תופס תפנית לכיוון שלא דמיינו, פתאום גדלים. פתאום המקום נראה אחר ומקבל משמעויות נוספות

חגית: ספרי קצת על תהליך העבודה עם ריטה – זו לא התערוכה הראשונה שלכן יחד?

דורון: נכון, זו התערוכה השלישית שלנו יחד, וזה מעניין לעבוד כך, ליצור ולהיות בדיאלוג עם אוצרת לאורך זמן. אני מאוד אוהבת את העבודה עם ריטה ומרגישה שהיא קוראת את העבודות ומבטאת אותן במילים בצורה שהיא כל כך קרובה לכוונה שלי, שזה כאילו אנחנו מרגישות וחושבות אותו הדבר.

בתערוכה הנוכחית, בשונה מתערוכות קודמות, עבדנו גם עם חומרים שהוצגו בעבר והם נתנו לנו איזושהי נקודת התחלה להצבה. כשהגענו לפגישה בחלל המקרר והסתכלנו על הקירות, הבנו שאנחנו חייבות לתת מקום למה שקורה עכשיו, וגם פתאום מושג הזמן נכנס באופן חדש לשיחה בינינו. כך הורדנו הרבה מהעבודות והתחלנו לעבור על חומרים מהארכיון, ואני המשכתי ליצור חומרים חדשים.

שני העמודים שנמצאים בחלל הגלריה נתנו את ההשראה להגדלת הצילום של קיר היציקה של הממ״ד. חשבנו שזאת תהיה דרך מעניינת להתייחס אל החלל והעמודים הפכו מאילוץ ליתרון. זו עבודה גדולה, שמגיעה לגובה 2.60 מטר. עוד צילום גדול ממדים של דרך ביער, היה לנו חשוב להביא את החוויה הפיזית של המקום, שהצופה שמתבונן ירגיש את עצמו ניצב מול קיר או עומד מול שביל ביער, או נמצא במסדרון מקלט, מתבונן על כביש יציאה. לצד העבודות הגדולות ישנן גם עבודות קטנות, שמבקשות מהצופים להתקרב אליהן. המבט הוא פעיל לא סטטי

חגית: מי הן האורחות שלך בתערוכה?

דורון: אלו נשים מהקיבוץ, שהשתתפו בסדנה תיעודית עם החזרה לחניתה. לא כולן חזרו, אבל כולן מחניתה: אורלי סולנה קדוש, אסתי בן דוד, דורה סולנה, עינבל ויסמן וטניה קרינגולד. כל אחת בדרכה משתפת את הסיפור שלה על הפינוי, המרחק מחניתה והחזרה. אלו עבודות אישיות ורגישות, שמבטאות את התקופה דרך סיפורים אישיים מנקודות מבט שונות

חגית: ומה הן מציגות?

דורון: הן מציגות  סרטים קצרים בין 5 ל־12 דקות. כל סרט שונה לחלוטין ונעשה מנקודת מבט מאוד אישית, יש יומן וידאו, יש אנימציה, יש עבודת טקסט ווייס אובר – דרך החומר הן מבטאות את החוויות שהן עברו בתקופת הפינוי, המלחמה והחזרה

חגית: לסיום – מה תאחלי לך או לכולנו לשנה החדשה?

דורון: אני מאחלת שנדע ימים יפים יותר, של צמיחה ושלווה, של שלום מבפנים ומבחוץ

חגית: תודה ושנה טובה

---

דורון עובד | נוף פעור
אוצרת: ריטה כץ
גלריית המקרר, החשמונאים 90, תל אביב
נעילה: 2.10
מציגות אורחות: אורלי סולנה קדוש, אסתי בן דוד, דורה סולנה, טניה קריינגולד ועינבל ויסמן, מתוך הסדנה ״הדרך לחניתה״ עם הדוקומנטריסטית רותי פרנסדורף