כל מה שחשוב ויפה

יש השראה ויש ״השראה״. על כנס ״השראה באופנה עכשווית״ של שבוע האופנה חולון

היה רגע אחד במהלך הכנס, שהתקיים במדיטק בשבוע שעבר כחלק משבוע האופנה חולון, שבו שאלתי את עצמי מה אני עושה בכנס על אופנה.

זה קרה ממש בתחילת הפאנל שכותרתו הייתה ״העתקה היא ההשראה החדשה״, שביקש לעסוק בשאלה ״האם אין יותר חדשנות רעיונית והגאונות העיצובית באה לידי ביטוי באת מי בוחרים לצטט?״ (כך במקור). אחת המשתתפות הכריזה כבר בראשית דבריה ״אני לא מבינה כלום באופנה״. האמת, זה היה לי קצת מוזר. האם מארגני הפאנל לא בדקו קודם עם הדוברים אם הם מבינים באופנה? או שהם יצאו מתוך נקודת הנחה שזה ברור מאליו. תהיתי גם האם היו מזמינים מישהו שלא מבין בכימיה לפאנל כימאים? והאם מי שלא מבינה כלום בשירה הייתה מדברת בכנס משוררים?

ובכל זאת, ההנחה המובלעת בהצהרה הזו היא שלמרות שמישהו יכול להצהיר על עצמו שהוא לא מבין באופנה, לכאורה כולנו מבינים באופנה. אחרי הכל, כולנו קמים בכל בוקר ומתלבשים, בוחרים את הג׳ינס הזה או את המכנסים ההם, את החולצה הזאת או את הטישירט ההיא. ובין אם אנחנו מקדישים לכך בדיוק שניה או שעה שלמה, יש פה תהליך בחירה כלשהו שמחייב תשומת לב כזאת או אחרת.

ועדין, האמירה הזאת גרמה לי לתהות האם אני מבין באופנה. או אולי, ליתר דיוק, כמה אני מבין באופנה. אחרי הכל אני מעצב בהשכלתי, ותחומי הסיקור שלי נושקים לתחום, אבל מה (או איך) אני יכול לכתוב על כנס אופנה מבלי ליפול לבור שהרגע כריתי לעצמי.

פאנל ״העתקה היא ההשראה החדשה״

פאנל ״העתקה היא ההשראה החדשה״

הכותרת של שבוע האופנה חולון, שהתקיים השנה בפעם השביעית, הייתה ״השראה באופנה עכשווית״. את הכנס פתחה חנה הרצמן, מנכ״לית עיריית חולון, שציטטה את אלבר אלבז שאמר ״בגדים אפשר להעתיק, לא מחשבות״. במילים אחרות: יש השראה ויש ״השראה״.

ככלל, תמיד חשבתי שהמילה השראה היא מילה בעייתית. כשאני קורא ראיונות עם מעצבים פעמים רבות מגיע השלב הזה שבו הם נשאלים איפה הם מוצאים את מקורות ההשראה. וכמו כל קלישאה, גם התשובות הן בדרך כלל קלישאתיות. זו בדיוק הסיבה שזו שאלה שאני לא אוהב לשאול את המרואיינים שלי, כי התשובות הן תמיד – חי היום יום, הטבע, הרחוב, המשפחה וכן הלאה. וגם אם נניח שהן לא קלישאתיות, נו אז מה? מה אני יכול ללמוד מכך שמקור ההשראה של הקולקציה הזו היה החיים האורבנים של האשה המודרנית? או משהו כזה.

״אני בתחושה שהכל נורא משעמם. הכל חוזר על עצמו, לפני שהתחילה העונה אין מה להגיד עליה״, פתח מנחה הפאנל את דבריו, מה שרק סימן את המשך הדברים שנאמרו על הבמה: החל מ״מקורות ההשראה הולכים ומדלדלים״, ״אפשר לקבל השראה מכל דבר״, ״המחיר הפך לחזות הכל״ ו״צריך להפריד בין הדיון על רשתות האופנה לבין הדיון על המעצבים״.

כאילו שאפשר באמת להפריד בין השניים.

– – –

ועדין, כמעצב (שאמנם כמעט וכבר לא מעצב), אני לא יכול להתכחש לקיומה של אותה השראה. וגם לא לקושי של לחפש ולמצוא השראה, שלא רק בחיפוש פשוט בגוגל אימג׳ס. זה, אגב, היה נושא הפאנל השני שהתקיים בכנס, תחת הכותרת Be your own google. או במילים אחרות – איך אפשר להשתחרר מהנוחות שמאפשרת ענקית החיפושים המקוונת, ומהתוצאות הצפויות והדומות שכל מי שיחפש יקבל.

הבעיה היא שגם כאן אין פתרונות קסם וגם פה קשה היה להימלט מאמירות צפויות כמו ״גוגל הוא כלי, מאד נחמד ויעיל, ואני לא חושבת שהשראה יכולה להתחיל בגוגל או בפינטרסט. היא צריכה להתחיל במשהו יותר מוחשי, משהו שנגעת בו, מקום שהיית בו״. בשלב הזה של הכנס כבר הבנתי שהבעיה בכלל טמונה בנושא הכנס. ״השראה״. מין מילה כללית שכזאת, כותרת שיכולה להכיל כמעט כל דבר, כל נושא, כל דובר. מה זה לא השראה?

קיוויתי שדמיאן וויטמור, יועץ לבית האופנה פראדה ומומחה למיתוג מוזיאונים, יספק את הסחורה, אבל תקוותי התבדו. מי ששימש במשך למעלה מעשור כאיש השיווק והמיתוג הבכיר של המוזיאונים הגדולים בלונדון ה-TATE וויקטוריה ואלברט, וכיום משמש יועץ לפראדה לבניית מוזיאון חדש, הסתפק באמירות כלליות ולא סיפק תובנות מחכימות שבוודאי יש לו על הקשר שבין אופנה למוזיאונים. או בין אופנה לתערוכות. או בין אופנה למיתוג. או בין אופנה למשהו.

דיוויד גרייבס

דיוויד גרייבס

ובכל זאת, ההרצאה הראשונה שהתקיימה בכנס, של ד״ר דייויד גרייבס, מרצה בכיר בתחום פילוסופיה של האמנות, סיפקה כמה תשובות מעניינות תוך סריקה היסטורית של התחום. כך למדתי שהגישה הקלאסית ראתה במוזה סוג של רוח אישית שמלווה את האדם כל ימיו. הדבר בא לידי ביטוי במשפטים כמו נחה עליו המוזה או נכנס בו השד. בלטינית, in spiritus = הרוח נכנסה בו, ומכאן – השראה, inspiration. נכנס בו השד = ingenious – ומכאן – גאוני. (גאוני!).

בימי הביניים הרוח האישית הפכה לרוח הקודש, ומכאן אומרים על אנשים שנכנסה בהם רוח הקודש. אז הגיעה התקופה המודרנית שביקשה לסלק את האמונות הטפלות של ימי הביניים. המודרניות דגלה במונחים מדעיים, ברציונל, ולא ברוחות רפאים. את ההשראה היצירתית ואת הגאונות האמנותית המודרניות לא חיפשה במקור חיצוני עלום, אלא באינטלטקט של האדם, ברציו. מצד שני, כנגד הגישה השכלתנית שניסתה להסביר את עולם באופן מדעי, ולא תמיד הצליחה, קמו הרומנטיקנים שהכניסו את האלמנט המיסתורי, את מה שמבעבע בנשמתו של האדם.

אולם, כפי שהסביר גרייבס, בסופו של דבר המודרניזם הצמיח את הריאליסטים, את האימפרסיוניסטים, שהסתכלו על המציאות, התחילו לעבוד, וגילו שעבודה טובה דורשת עבודה ללא ליאות. ״מוזה, שמוזה, לך תעבוד״, אמר גרייבס בחיוך. ״תצייר, תיצור, זאת מלאכה, זאת עבודה. זה לא משהו מסתורי. לעבוד, לעבוד ולעבוד – ודרך שם להבין את ההגיון שאתה מנסה להציג לעולם. רק אז נרגיש שזה עובד״.

כלומר, גרייבס מגדיר את המוזה כהיגיון פנימי של המערכת. יש סיבה, יש נימוק, יש הצדקה: היא אינה מדעית, היא שום דבר טבעי – אנחנו אולי לא מבינים למה צייר צייר ככה, אבל אנחנו רואים את זה בעיניים. אפשר לזהות לוק קוביסטי בכל מקום שהוא מופיע, גם אם אנחנו לא מבינים אותו. זה משהו שרואים בעיניים והמשהו הזה זה ההגיון הפנימי של המערכת.

ואותו דבר עובד יפה מאד גם בעולם האופנה בפרט ובעולם העיצוב ככלל.

מעצבים מנסים לעבוד לפי הגיון פנימי, גם אם הם לא יכולים להסביר את זה מבחינה רציונלית. הם ואנחנו רואים את זה בעיניים, ואם זה לא עובד, נמציא משהו עם הגיון פנימי אחר, בהתאם למה שאנחנו רוצים לומר – היגיון שאי אפשר להסביר או לנסח אלא להראות . יש הצהרה, יש אמירה, היא אינה ניתנת במושגים אלא בחומרים. המעצב משתמש בחומר כדי לספר לעולם את מה שיש לו להגיד.

״אני לא יכול להגיד לך, אני אראה לך״, וכשאנחנו רואים אנחנו מתלהבים. אנחנו רואים ואומרים ״זה זה״. המילים נעתקות לנו. אנחנו רואים את זה בעיניים. למשהו הלא רציונלי אפשר גם לקרוא הכרה אינטואיטיבית. אינטואיציה, לפי גרייבס, היא כבר לא מילה גסה. זו היכולת להבין מתוך משהו שאני מרגיש. כשאני פועל באופן אינטואיטיבי אני יודע דברים שאני לא יודע לכמת, להסביר או לנתח. אני יודע כי חשתי בזה.

והשאלה – חשת במה? והתשובה – חשתי בהגיון של הדבר.

– – –

אז ניסיתי לחפש את ההגיון הפנימי של עולם האופנה, באמת, אבל בשביל זה צריך דוברים יותר רהוטים (ופחות קלישאות). בשלב מאוחר יותר של הכנס אמר יוג׳ין רבקין, המייסד והעורך של מגזין StyleZeitgeist, ש״הקולנגלומרטים ניצחו, הפוסטמודרניזם ניצח, הצרכנות ניצחה, האופנה המהירה ניצחה. הכל אופנה היום. אין חלוקה בין אופנה עילית לאופנת רחוב. כל המשמעות נהרסה״. ניסיתי לחשוב אם כך מה המעצבים הצעירים והסטודנטים שישבו באולם מרגישים. מה המסר שעולה מזה? מה המוטיבציה שלהם לעסוק בתחום?

מי שבכל הציגה נקודת מבט יוצאת דופן ומעוררת השראה (אפרופו…) על עולם האופנה הייתה אניה ארונובסקי קרונברג, המייסדת והעורכת של מגזין​ Vestoj. הגליון הראשון של המגזין יצא לאור ב-2009 ומידי שנה יוצא לאור גיליון אחד, כל גיליון עוסק בנושא אחר: זכרונות, אשמה, כוח או קסם.

״רוב מגזיני האופנה לא עוסקים באופנה אלא בסגנון חיים״, אמרה קרונברג. ״לרוב, היצוג של אופנה בתקשורת בא לידי ביטוי בעיקר דרך דימויים, ואילו אני רציתי להשתמש במילים כדי לדבר על אופנה, ליצור פלטפורמה שמאפשרת לחשוב על אופנה בצורה ביקורתית, בדרך מזמינה, נגישה ולא אקדמית. בלי פרסום, בלי להרגיש מחוייבות לשלם חובות. אנחנו בוחנים כל הזמן את הרלוונטיות של טקסט מול דימוי, בשאיפה לא להעדיף אחד על השני״. איפה חותמים, חשבתי לעצמי…

– – –

בדרך הביתה התמלאתי קצת בדכדוך. בזהירות המתבקשת אספר שלא קיבלתי הרבה השראה באותו יום. אבל אז הופיעה בשמיים קשת יפה והכל נשכח. אין מה לעשות, הזכרתי לעצמי, לפעמים קלישאות בכל זאת עובדות.

10431833_743048212410674_836721227_n

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden