כל מה שחשוב ויפה
טריפתיכון במוזיאון ישראל. צילום: עודד אנטמן

אנחנו - הכותבים, האוצרים, המרצים והמורים - מאפשרים לחברה ללמוד את עצמה, להתבונן ולהבין

היכן מצא גיא פינס מחסה בליל חורף קר בברונקס? מה חושבת איה לוריא, האוצרת הראשית והמנהלת החדשה של מוזיאון הרצליה, על הקשר בין מוזיאון לקהילה? איך הופכים חוויה לימודית במוזיאון לחמש יחידות בבגרות? מה הקשר בין שיטוט במוזיאון לשיטוט בבית-קברות? מי מעריץ את המורה ולמה? ומי האמנית שהפכה את הסטודנטים שלה לשחקנים?

את התשובות לכל השאלות האלו אפשר למצוא בגיליון העשירי של פלטפורמה, כתב עת לחינוך מוזיאלי שמוציא אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל. עשרה גליונות הם לא עניין של מה בכך, ולכן ביקשתי מענת ברזילי, רכזת המערכת של כתב העת, שתספר על האתגר בתיווך אמנות לקהלים גדולים, על התפקיד של המוזיאונים במשימה, ועל קהל היעד של כתב העת – ״כל מי שמוזיאונים וחינוך מעניינים אותו״.

רון מיואק. מסכה 2, 2001

רון מיואק. מסכה 2, 2001

Yuval:

הי ענת. מה שלומך?

Anat:

שלומי טוב, ושלומך?

Yuval:

לא רע בכלל. שמח שיש סוף כל סוף קצת חורף

Anat:

גם אותי זה משמח. טיפות גשם ללא הפסקה

Yuval:

אכן! אז לפני שנעבור לפלטפורמה, בואי תספרי כמה מילים על עצמך, מה למדת, איפה, מתי ומה בכלל את עושה, לטובת מי שלא מכיר

Anat:

וואו, במה להתחיל… עד הקיץ האחרון כתבתי את הטור השבועי ״לא רק יין זול״ בערב רב. בחורף של השנה שעברה הצגתי תערוכת יחידה בגלריה Z I Z באוצרות יניב יהודה אייגר – שהיתה עבודת פרפורמנס, סאונד וכתיבה.

בשלוש השנים האחרונות הפקתי – ביחד עם חבריי יוסי למפל, ג׳קי לוי ורועי פביאן – את פסטיבל הפנזינים. אנחנו בשלבי תכנון של הפסטיבל הבא. תוך כדי פתחנו הוצאת פנזינים (תחנת נייר), העברנו סדנאות פנזינים בבתי ספר, והוצאנו אוגדן מניפסטים.

בעשור הקודם למדתי בקמרה אובסקורה ובבית הספר לתיאטרון חזותי, בכל אחד מבתי הספר למדתי שנה. הייתי drop out סידרתית. כשעזבתי את הלימודים יצאתי למסעות בארץ וגם קצת בעולם, למדתי ועבדתי בחקלאות אורגנית ובפרמקלצ׳ר, בקונדיטוריה ובטבחות עד שהחלטתי להתמסר לעשייה אמנותית.

השנה אני מסיימת את התואר הראשון באמנות, במדרשה לאמנות בבית ברל, שם אני עובדת כאסיסטנטית, ובמקביל עורכת ורכזת המערכת של כתב העת ״פלטפורמה״ של מוזיאון ישראל

Yuval:

אז בסוף יהיה לך תואר…

Anat:

מי יודע מה יהיה בסוף? אולי אהיה דוקטור אפילו

Yuval:

יש מצב. בת כמה את?

Anat:

35

Yuval:

יפה. יש עוד זמן… ונעבור לפלטפורמה, שהגליון העשירי שלו יצא לאור ממש בימים אלו. כמה זמן את שם?

Anat:

הצטרפתי לפלטפורמה לפני שנה. ארבעה גליונות

Yuval:

מה את יכולה לספר על המגזין?

Anat:

פלטפורמה הוא כתב עת לחינוך מוזיאלי וחינוך לאמנות שנולד מתוך הצורך לקיים שיח ער בנושאים האלו. אמנות המוצגת במוזיאונים זקוקה לאנשים שיתווכו אותה לקהלים גדולים, וכתב העת נועד לשמש במה לאנשי מקצוע העוסקים בחינוך מוזיאלי, מכל הצדדים, מוזיאונים ובתי ספר.

העבודה על כתב העת היא עבודת צוות. חברות המערכת הן ד״ר טלי גביש, אלה רגב וליהיא ספיר. בכל מפגש אנחנו מעלות נושאים וכותבים שמעניינים אותנו וכך אנחנו בונות את הגיליונות

Yuval:

אני רוצה לרגע להתעכב על משפט חשוב שאמרת, שמעסיק אותי לא מעט בשנים האחרונות: ״אמנות המוצגת במוזיאונים זקוקה לאנשים שיתווכו אותה לקהלים גדולים״. אני יודע שמצד אחד זה דיון נפרד אבל מצד שני זה גם עומד, ממה שאני מבין, בבסיס של פלטפורמה. ואני שואל: למה? למה חשוב לאמנות כל כך שיבינו אותה. לממסד האמנותי. לאמנים. והשאלה שאחרי כמובן היא איך עושים את זה

Anat:

זו שאלה גדולה מאד

Yuval:

כן, אני יודע. מצטער…

Anat:

לפני הכל, כתב העת לא רק עוסק באמנות, ושאלת התיווך והחינוך המוזיאלי יכולה להיות גם בהקשר של מוזיאון המדע או מוזיאונים היסטוריים. ולשאלתך, ואני מביאה כאן את דעתי: המוזיאונים מכילים בתוך אולמותיהם הגדולים אוספים ציבוריים. אלו הם האוצרות התרבותיים שיש לנו כחברה. דרך מערכי ההדרכה והחינוך אנחנו – הכותבים, האוצרים, המרצים והמורים – מאפשרים לחברה ללמוד את עצמה, להתבונן ולהבין

Yuval:

מעניין! בואי תתני כמה דוגמאות למאמרים שמופיעים בגליון האחרון שעושים את העבודה הזאת

Anat:

קובי בן-מאיר כותב על מגמת האמנות ״טריפתיכון״ של מוזיאון ישראל, שבה התלמידים לומדים, יוצרים וכותבים בתוך המוזיאון, כשהמוזיאון הוא כספר לימוד פתוח. מיכל טרן כותבת על חווית הטיול, ובשפה המיוחדת שלה, עורכת השוואה בין מוזיאונים ובתי קברות. גיא פינס מתארח בגיליון במדור ״בזווית אישית״ ומספר על החוויה הפיזית לנוכח פסלי ענק של רון מיואק

מיכל טרן

מיכל טרן

Yuval:

אז אני חוזר למה שכתבת קודם – שאתם אוספים נושאים שמעניינים אתכם. מי הקהל שלכם? הקהל הרחב? הקהל המקצועי? גם וגם?

Anat:

הקהל שלנו הוא כל מי שמוזיאונים וחינוך מעניינים אותו. בפועל – אנשי חינוך, מורים בבתי ספר, מרצים לחינוך באקדמיה ואנשי מוזיאונים.

ולגבי הנושאים שמעניינים אותנו: הפעם בגיליון ראיינתי את ד״ר איה לוריא, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה, על תפקידו של מוזיאון בתוך מערך עירוני, כמי שיש באפשרותו לקדם את החינוך בעיר, לקדם אג׳נדות חברתיות, ליצור מרחב תרבותי שיוצא מגבולות המבנה המוזיאלי, לקשרים עם הקהילה המקומית, לפתוח את אוסף המוזיאון ולהציג אותו לקהל ולאפשר לאוסף להיות דבר מרכזי במוזיאון, שהדברים שמתרחשים בו הם לא מנותקים מהאוסף אלא מתייחסים אליו

Yuval:

אם כך, ובהקשר הזה, יש לי שאלה: מה למדת מהשנה הזאת, מארבעת הגליונות האלו, שלא ידעת קודם? או שידעת וזה אישש את מה שחשבת על תיווך ועל הקשר בין מוזיאון וחינוך?

Anat:

כשנכנסתי לפני שנה לתפקיד היו לי מחשבות מופשטות ואישיות. למדתי שלמחשבות האלה יש תוקף תרבותי. היום אני לגמרי עסוקה בתחום מקצועי שהוא עתיר חשיבות, ושהפעולות האפשריות בתוכו עשויות להיות בעלות השפעה היסטורית על תחום התרבות והחינוך. כל המחשבה על אוספי המוזיאונים ועל האופן שבו הם נוצרים מעניינת אותי מאוד. דרך הנושא הזה אפשר ללמוד המון על החברה שאנחנו חיים בה. יכול להיות שדרך כתיבה, הדרכה ותיווך אפשר להציף דברים לתוך השיח אודות אמנות ותרבות ולשנות משהו

Yuval:

אז רק דוגמה אחת – מה למדת על החברה שאנחנו חיים בה? (ושוב מצטער על השאלות הרות הגורל האלו…)

Anat:

אולי זו אני שמבקשת את השאלות האלו…

Yuval:

זה את אמרת…

Anat:

אבל על החברה שאנחנו חיים בה לא למדתי מפלטפורמה 🙂

אכתוב על מה שהייתי רוצה: הייתי רוצה להיות חלק מחברה שמכירה את התרבות שלה, מכירה בערך של להיות בת או בן תרבות, ויכולה לקיים שיח כן ושלם. יכול להיות שדיבור וכתיבה הן הדרכים הכי טובות וישירות להגיע לאנשים. הייתי רוצה שאנחנו כחברה, נלמד לדבר, להקשיב ולהתבונן

Yuval:

איפה חותמים?… משהו חשוב נוסף להגיד על המגזין לפני שמסיימים?‎

Anat:

אני מאוד שמחה על האפשרות לפעול בתוך המערכת, להיות חלק ממקום מכובד כמו מוזיאון ישראל ואגף החינוך שלו‎

Yuval:

יפה!

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden