זהר צפוני 07: Cecilie Manz

המעצבת התעשייתית ססיליה מנץ (Cecilie Manz) סיימה את לימודי העיצוב באקדמיה המלכותית לאמנות ועיצוב בדנמרק בשנת 1997, ומאז היא מנהלת סטודיו משלה. היא מעדיפה להראות ללקוח סקיצות ידניות ולא ממוחשבות, אוהבת לעבור לקנה מידה 1:1 בהקדם האפשרי, ויש לה אוסף של 70 כפיות שונות מרחבי העולם.
זהר צפוני: הדס זהר מציגה את העיצוב הדני, במיוחד לפורטפוליו

״הסיפור שלי כמעצבת מתחיל מאכזבה: ניסיתי להתקבל ללימודים באקדמיה המלכותית לאמנות בדנמרק, כי תכננתי להיות ציירת. רציתי לצייר ולעבוד בדו-ממד; משטחים, טקסטורות, קומפוזיציות. מישהו שראה את הרישומים שבחרתי לתיק העבודות, הציע לי לגשת דווקא למחלקה לעיצוב, אבל סירבתי. לאחר שלא התקבלתי ללימודי אמנות, החלטתי להגיש מועמדות גם לללימודי עיצוב; שם קיבלו אותי, אבל כעסתי כי זה לא היה מה שרציתי.

״בתום שנת הלימודים הראשונה הייתי צריכה לבחור התמחות והתלבטתי בין עיצוב גרפי, שנראה לי דומה לציור, עיצוב טקסטיל שמאפשר עבודה חומרית, ועיצוב ריהוט שיש בו תלת-מימד. מאחר והורי קרמיקאים אז התחום הזה לא בא בחשבון… החלטתי לנסות לימודי עיצוב רהיטים למשך חודשיים-שלושה, ולפרוש במידה וזה לא ימצא חן בעיני. אהבתי את זה כל-כך שנשארתי״.

״ישר אחרי סיום הלימודים התחלתי לעבוד באופן עצמאי. הייתי בטוחה למדי שאני צריכה להיות מקבלת ההחלטות, אבל בכל זאת רציתי לבדוק איך זה לעבוד כשכירה. הגשתי מועמדות לשני מקומות עבודה בהלסינקי ואחד מהם קיבל אותי (אני מניחה שזה הסיפור שלי…). בעוד שהעיצוב הדני מתאפיין בחמימות ביתית, טקסטורות מחוספסות, פרטים קטנים ומגוון צבעוני, העיצוב הפיני נוקשה ונקי יותר. הם מתעסקים פחות בבולשיט; האנשים קרים ושכלתניים יותר, וזה מתבטא בסגנון. הפינים חזקים בעבודה בעץ, ומתרכזים בסילואטות ובצורות נקיות, כמו לדוגמה בכיסא אלטו שהצורה שלו איקונית, גרפית, כמו מודל אדריכלי.

״העבודה כשכירה בפינלנד היתה חוויה מאוד נחמדה, אבל אחרי חצי שנה הבנתי שהדבר הנכון בעבורי הוא לחזור הביתה ולהקים עסק משלי. החלק המאתגר בניהול הוא כשהאסיסטנטים שלי שואלים אותי משהו או רוצים להתייעץ איתי. אני נשאבת לזה וקשה לי לעשות דברים אחרים. לפעמים אני צריכה להתנתק ולעבור לחלל אחר כדי להצליח לעבוד. אם הייתי רגועה יותר ונותנת להם את הקרדיט שיסתדרו בכוחות עצמם זה בטח היה עוזר, אבל אני גרועה בלשחרר…״.

איך מתנהל תהליך העבודה שלך? 

״שיטת העבודה שלי נובעת מאותה משיכה לציור ולחומר: אני מציירת את הסקיצות בעט על גבי נייר פרגמנט, ומשתמשת בצבעים ובחומר בדרך אל הרעיון. כך עבדנו בבית-הספר וכך עבדו בשנות ה-40 וה-50. זאת גם הסיבה שאני מחזיקה סדנה. הרבה מעצבים מסתדרים בלי זה: הם עובדים במחשב ומעבירים את התוכניות ליצרן, אבל אני אוהבת להרגיש את החומרים מקרוב, אפילו אם מדובר בקרטון.

״בשלב הבא אני בונה מודלים קטנים או בקנה מידה 1:1. אני יכולה לצייר סקיצה ידנית מדוייקת מאוד באמצעות סרגלים וכלים שונים, אך הכוונון הסופי יעשה במחשב. לפעמים זוהי דרך לארגן את הדברים. אני נוהגת להשתמש במחשב כשצריך מבט קרוב יותר על פרט, התעמקות בנקודה מסויימת, וכמובן כדי להעביר קובץ ליצרן, למרות שכשהתחלתי לעצב נהגנו למסור שרטוטים ידניים בקנה מידה של 1:1״.

״בפגישה הראשונה עם הלקוח אני מעדיפה להראות סקיצות שצוירו ביד, כדי לא לקבע דבר. כשאנשים רואים עיבוד ממוחשב הם נוטים לחשוב שכך תראה התוצאה הסופית, ולכן שופטים עניינים ופרטים שטרם נפתרו. יש מי שמשתמש בזה כדי להראות משכנע, אך העבודה טרם הושלמה, ונדרשים עוד כמה צעדים. לכן אני חושבת שבמידה רבה זוהי דרך לרמות את עצמך; הרי טפשי להשלים את העבודה ורק אז להראות אותה ללקוח, אף אחד לא עובד ככה. דברים משתנים במהלך הדרך״.

״כשאני מעצבת רהיטים אני אוהבת לעבור לקנה מידה 1:1 בהקדם האפשרי על מנת לתת תוקף חזותי לרעיון. חשוב לי לבנות את המודל הראשון בעצמי, אחרת אני מרגישה שזו לא עבודה שלי ורק בהמשך אני נעזרת באסיסטנטים. המודל יכול להיות עשוי מכל חומר שבנמצא, וכלל לא משנה אם הוא נראה נורא. המטרה היא לייצר אשליה ולהראות ללקוח את הכיוון שאליו אני חותרת.

״מעבר לזה הכל יכול להיות שגוי: הצבעים, החומרים, אני עובדת עם מה שיש לי. נדרש מהלקוח רק שמץ דמיון כדי לראות את הכיוון. עם הלקוחות חסרי הדמיון צריך ללכת צעד אחד רחוק יותר: אני מייצרת סקיצה גסה במחשב, או בונה מודל מושקע יותר ומצלמת אותו, תלוי עם מי אני עובדת. המטרה היא לייצר מהתחלה פלטפורמה מוסכמת, אחרת נוכל לעבוד חצי שנה בכיוון הלא נכון, ולא נקבל תשלום לפני שהפריט יהיה בחנויות. אני שונאת לזבזבז זמן!״.

״אחד מכלי העבודה שפיתחנו הוא ׳מכונת הישיבה׳ הזאת, שתכננו על מנת לבחון זוויות ישיבה וגבהים״:

כיצד מתחיל פרוייקט?

״ישנן דרכים שונות להתחיל פרויקט: לפעמים חברה מציעה לי לעצב בעבורה משהו בתחום מסויים ונותנת לי את החופש להחליט מה זה יהיה, ולפעמים הבריף ספציפי מאוד; אני מקבלת לקריאה חוברת הנחיות של 100 עמודים, ומסיקה מסקנות בדרך הקצרה. אני אוהבת את שני האופנים. כרגע אני מעצבת משהו ליריד במילאנו, וקיבלתי את החופש לעשות מה שאני רוצה מבלי להתפשר. 

״לפעמים יש לי רעיונות משלי כמו כיסא הנייר. לקח לי בערך עשר שנים לעצב אותו: חשבתי על הרעיון, ציירתי סקיצות, וכשהוזמנתי להשתתף בתערוכה שהנושא שלה היה עיצוב בצבע לבן, חשבתי שזה הזמן המתאים להוציא את העיצוב לפועל. חיי היומיום לוקחים הרבה זמן, וצריך להקצות זמן מיוחד לדברים שהם מעבר לעבודה השגרתית עם לקוחות. עבודה כזאת תורמת לי באופן אישי, ליצירתיות שלי. לפעמים כל שנדרש זה לקבל החלטה בנידון״.

״הפרויקטים שעליהם אני עובדת נמשכים בין שנה לשלוש שנים. יש גם מקרים שבהם תהליך העבודה לא מוצלח: כשהתזמון של החברה או הלקוח שגוי, או כשפרויקט קטנטן נמשך מעל ומעבר. לפעמים זה בכלל לא קשור לעיצוב אלא למיליון סיבות אחרות, כמו לשינויים בכח האדם בחברה או שינוי המבנה. גם זה חלק מהעבודה שלנו. מבין עשרה פרוייקטים תמיד יש שניים-שלושה בעייתיים.

״את הרמקול הנייד ל-B‪&‬O השקנו לפני ארבע שנים. במהלך העבודה הכנתי המון סקיצות. אני שומרת אותן משום שאני אספנית, מה שהופך אותי לחביבתן של מחלקות יחסי הציבור. תמיד יש לי סקיצות של כל התהליך והן יכולות להשתמש בזה לפרזנטציות, ולהראות את החשיבה שמאחורי המוצר. לשמירת הסקיצות ישנה גם סיבה תכליתית: במידה ואני מתבקשת לעצב אובייקט נוסף בעבור אותה חברה, אני יכולה להראות להם היכן עברנו, ואם הם מציעים כיוון מסויים, יש לי עדויות לכך שניסינו אותו והוא לא הוכיח את עצמו.

״אם צריך להכין מודל מהיר, אני יכולה להשתמש במשהו שכבר יש לי ולהתקדם בזריזות; כשיש לי רעיון אני עובדת מהר; המודל אולי נראה גרוע, אבל הוא עובד כי הוא מאפשר לי להסיק את המסקנות הנדרשות ולהמשיך מהן הלאה. המודלים מאיצים את התהליך; גם מודלים פשוטים וגסים יכולים להקפיץ אותך הלאה, ובשלב הבא את עוברת לסקיצות מדוייקות יותר״.

״אני נוהגת לארגן קומפוזיציות משילוב של חפצים שאני אוספת; זה מסייע לי להגדיר טקסטורות שנראות טוב ביחד ולבחור חומרים. צירופי האלמנטים הללו יכולים להוות אילוסטרציה של כיסא, למשל, ובשנים האחרונות אני גם מראה אותם ללקוחות כי הם מעניקים תחושה טקטילית בשלבים מוקדמים של העבודה. הצבעוניות חשובה לי וההחלטה לגביה מתקבלת בהתחלה, ולא כתוספת שמגיעה בסוף״.

״אני אוהבת כלי מטבח; יש לי אוסף של 70 כפיות שונות מרחבי העולם, והן משמשות כרפרנס לעבודה שלי. לכלים האלה נתתי שמות מצחיקים: ׳לוויתן׳ ו׳משוט׳ בהתאם לצורה, ו׳חביתה׳ ו׳מקושקשת׳ בהתאם לפעולה שעליהם למלא ביחס לביצה במחבת, אבל לצערי מחלקת יחסי הציבור לא אהבה אותם. למרות שאלו פריטים קטנים, תהליך העבודה עליהם דומה לזה של רהיטים ואובייקטים גדולים״ (מימין לשמאל: ״סנפיר״, ״משוט״, ״חביתה״ ו״מקושקשת״):

״חשוב לי לעצב גם טקסטיל. עיקר העבודה כרוך באריגה, הדוגמה היא החלק הקל. יש לי חולשה למגבות מטבח; אני מחזיקה אוסף ענק שלהן. בפרויקט הזה עשיתי מחקר מקיף משום שאינני מעצבת טקסטיל: השתמשתי באוסף שלי כרפרנס, קראתי ספרות מקצועית, ונפגשתי עם אחת האורגות הטובות בדנמרק. כשהיא הודיעה לאנשי החברה שאין בה שום צורך כי ׳ססיליה יכולה להסתדר מצויין בכוחות עצמה׳, זה היה מאוד מעודד בשבילי״.

״אני אוהבת חומרים ואוביקטים. הם יכולים להיות רכים או קשים, זה לא משנה. פעמים רבות אני בוחנת את האוביקטים על עצמי – בין אם מדובר בכלי מטבח או בשמיעת מוזיקה. נכון להיום אני מעצבת אלקטרוניקה, רהיטים, זכוכית וטקסטיל, וזה מכסה את רוב תחומי העניין שלי. אם הייתי גבר בטח הייתי רוצה לעצב מכונית (אבל אני לא הולכת לעשות את זה)״.