לחם עבודה // יולי מרוז

 מי אני?

יולי מרוז, 32, מעצבת מוצר, בעלת המותג O peel העוסק בפיתוח חומרים חיים מהטבע ופחת מתעשיית המזון. אני חוקרת את הפוטנציאל שבהם כחומר גלם חדש דרך שיתופי פעולה, תערוכות וסדנאות ויוצרת פרטי אמנות ועיצוב.

בשנה האחרונה העברתי את הסטודיו שלי מתל אביב לעמק חפר וכיום אני בבית הראשונים – מרכז לתרבות ואמנות.
אינסטגרם

מה אני עושה?

העבודה עם חומרים ״חיים״ התחילה לפני חמש־שש שנים, כשהייתי סטודנטית בבצלאל במחלקה לעיצוב תעשייתי. כשעבדתי על פרויקט הגמר שלי ידעתי שאני רוצה לעבוד עם חומר טבעי, מקומי שהוא תוצר לוואי של תעשייה ושאני מוצאת אליו חיבור.

באותה תקופה קיימתי אורך חיים השואף לאפס פסולת (Zero Waste) ונכנסתי לזה חזק: אם זה להפסיק לקנות מזון שבא באריזה, לייצר מוצרים מאפס (ממשחת שיניים ועד פסטה), להסתובב תמיד עם כוס רב פעמית כי חד״פ זאת לא אופציה ולהפסיק לאכול חיות כי שמתחילים להעמיק באיך התעשייה עובדת מבינים שזה יוצר הרס מטורף לאדמה ולסביבת המחיה – זה אולי נשמע הרבה אבל לי זה דווקא עשה הרבה סדר אז.

המודעות הסביבתית הזאת הגיעה מהבית שלי. נולדתי בירושלים, אבל רוב הילדות שלי הייתה בהרצליה. בשונה מאופי השכונה, הבית שלנו הוא מין מעבדה אקולוגית עם כל מיני פיתוחים חדשניים שאבא שלי תכנן ויצר בכישרון רב.

בתור ילדה הייתה לי הרבה התנגדות לכל הקטע האקולוגי הזה ששינה לנו את ההתנהלות בבית. הרגשתי מפודחת מול חברים שלי – לא רציתי להציע להם להשתמש בשירותי קומפוסט ומה הקשר עכשיו בריכת מי גשמים עם דגים וצמחים, מחזור של כל דבר וקניית פחות בגדים. לא הבנתי למה אנחנו לא יכולים להיות ״נורמליים״.

אני אוהבת את המפגש עם החומר –  ההזדמנות לעצור, להתבונן בו מחדש ולגלות אותו דרך הידיים. לפעמים יש בעבודה הזו גם משהו מאחה – בחיבור שבין החלקים, בתיקון ובאפשרות לראות מחדש ערך במה שכבר קיים

לקח לי זמן למצוא את המקום שלי מול זה ולהבין שזו הדרך הנורמלית להתייחס לסביבה ולא להפך. המודעות לפסולת שאני מייצרת הובילה אותי לקליפת התפוז ובתור מי שאוהבת ומתעסקת בטקסטיל מגיל צעיר, המגע איתן הרגיש לי כמו משהו בין עור לבד ולפעמים אפילו לעץ. שם נדלקתי ואז רק הייתי צריכה להבין איך מוציאים את הקליפה מקונוטציה של פסולת ולתת לה ערך חדש. 

במחקרים החומריים שאני עושה אני מתמקדת בשאלה איך להפוך פסולת לחומר גלם אסתטי ושמיש, דרך התאמה של טכניקות שונות של חיתוך וחיבור. לעיתים קרובות אני ממש מייצרת את כלי העבודה שיתאימו לחומר הספציפי. 

את פרויקט הגמר שלי סיימתי בהצטיינות. הוא יצר הרבה עניין וסקרנות; אנשים התחברו אליו באופן אישי ורגשי ופנו אלי ליצירת שיתופי פעולה והזדמנות להציג בתערוכות. זה היה מאוד מחמיא ופתח הרבה אפשרויות מעניינות. 

את התערוכה הראשונה שבה השתתפתי קצת אחרי התואר אצרה מירב רהט בגלריה BY5, שם התחלתי להבין מה זה אומר להציג מחוץ לאקדמיה. בהמשך הרצתי והצגתי בתערוכות ובירידים בארץ ובחו״ל ובתוכניות רזידנסי שונות כמו צבע טרי, בית הבאר, בית ליבלינג, מרכז רוטשילד, ספריית החומרים, bayern design נירנברג, התחייה 14, טרמינל העיצוב ועוד. 

כשאני מגיעה למקום לקחת חלק ברזידנסי מה שמעניין אותי זה להכיר את הסביבה. במשך הזמן פיתחתי מתודיקה של יצירה הדרגתית, תהליכית, המושפעת ממפגשים עם חלל ואנשים.

אני אוהבת לעבוד עם עסקים שאיתם אני חולקת ערכים משותפים ומוצאת הזדמנות להתנסות בתהליכים, חומרים ותוצרים חדשים – מסעדת OPA המדהימה, למשל, מסעדת שף על טהרת הצומח. הרגשתי שיש מן המשותף בגישה שלי לחומרי גלם לבין זו של שפית המסעדה שיראל ברגר, אז פניתי אליה ולשמחתי היא הייתה בעניין, אבל היא רצתה שנעבוד עם מלון ולא עם תפוז. בהתחלה זה הלחיץ אותי – פרי שאני צריכה ללמוד לגמרי מחדש – אבל בו זמנית זה הלהיב אותי מידי מכדי לסרב. 

החלטנו על תפריט כתוצר למסעדה ונוצר תהליך מעגלי ויפה שבו העבודה מתחילה במסעדה, המלון נחתך לאכילה והקליפות נאספות לסטודיו, שם אני משרה, משטחת, מייבשת ומרכיבה חזרה את החתיכות השונות בתפירה ומצפה בחומר המשמר את היופי הטבעי של הקליפה. המעגל נשלם במסעדה כמצע לתפריט המופלא שלה.

הרומן עם קליפת המלון לא נגמר שם. אני תמיד בודקת איך החומרים שאיתם אני עובדת מגיבים לאור, מבחינתי תאורה בחלל זה קריטי ואין יפה ונעים מאיך שחומרים טבעיים מעבירים אור. במקרה של המלון הטקסטורה שלו נחשפת והוא מתפקד כגוף תאורה יפהפה שהצגתי לראשונה בצבע טרי והצטרף לסדרת גופי התאורה שאני מייצרת.  

מבחינתי, העבודה עם הקליפות – מעבר לחומר – היא צורת חשיבה וחקירה שמותחת גבולות – מה נחשב חומר גלם ואיזה תהליכים אפשר ליישם על חומרים כדי ליצור בהם מניפולציה וחיים חדשים.

מעבר לחומר, העבודה עם הקליפות היא צורת חשיבה וחקירה שמותחת גבולות: מה נחשב חומר גלם ואיזה תהליכים אפשר ליישם על חומרים כדי ליצור בהם מניפולציה וחיים חדשים

פרויקט נוסף נעשה בשיתוף עם גרבי יודפת – גרביים של פעם. חיים, המנהל העסקי של המותג ואמן עץ מוכשר, פנה אלי במטרה ליצור חיבור בין הגרביים לעצים מקומיים. מיצוי צבעים מהטבע הוא תחום נוסף שאני עוסקת בו. קליפות, ענפים, גרעינים ושאריות מזון טומנים בתוכם גוונים ייחודיים, המושפעים מטריות החומר, זמן, תנאי האיסוף ואופן הבישול. זו עבודה שנעה בין שליטה לשחרור בין הרצון לדייק את הגוון לבין ההסכמה לתת לטבע להפתיע.                                                                                              

העבודה עם גרבי יודפת לקחה את המחקר הזה צעד קדימה. יצרנו קולקציה מוגבלת של גרביים בגווני פקאן, אלון ואגוז מלך, שנעשתה כולה בעבודת יד: מהעצים שנאספו מנגריות מקומיות, דרך מפעל סריגה בכאוכב, אל הסטודיו שלי לצביעה ומשם בחזרה לחנות.

לאחרונה יצרתי עבודה לחלון הראווה של שופרא האהובה עלי. כשלמדתי לעבוד עם קליפות כחומר גלם, לקחתי הרבה השראה מעבודה בעור ומהמסורת ארוכת השנים של ייצור נעלי עור. מצאתי הרבה דמיון בין העורות לבין יריעות ההדרים שאני מייצרת – מעין עור צמחי, מקומי. החיבור הזה הרגיש לי טבעי במיוחד עבור שופרא, ועבור השפה החומרית של החנות הספציפית הזו שעיצבה ליעד קירמה.

את העשייה שלי אני משתפת גם דרך סדנאות יצירה בקליפות תפוז, צביעה טבעית ומחדוש טקסטיל.        אני אוהבת את המפגש של האנשים עם החומר, את ההזדמנות לעצור, להתבונן בו מחדש ולגלות אותו דרך הידיים. יש משהו בחוויה של לעשות דבר בפעם הראשונה שמאפשר להשתחרר ממה שאנחנו כבר יודעים, לשחק, להעז ולגלות. לפעמים יש בעבודה הזו גם משהו מאחה, בחיבור בין חלקים, בתיקון ובאפשרות לראות מחדש ערך במה שכבר קיים. 

יוצא לי להעביר סדנאות גם למתמודדי נפש ושם האפקט הזה מתבהר לי במיוחד. יש ערך בלצאת עם תוצר יפה, אבל החוויה של גילוי, מסוגלות והתבוננות רעננה חשובה לי לא פחות. 

מוזיקת רקע

לרוב אני הולכת על קצבים ברזילאיים־לטיניים, זה עושה לי שמח בלב. גם רדיו זאת אופציה שאני מחבבת, בעיקר בשישי כשאין פרסומות. אני אוהבת להיות מופתעת ממה שמגיע.

מיצוי צבעים מהטבע הוא תחום נוסף שאני עוסקת בו. קליפות, ענפים, גרעינים ושאריות מזון טומנים בתוכם גוונים ייחודיים, המושפעים מטריות החומר, זמן, תנאי האיסוף ואופן הבישול. זו עבודה שנעה בין שליטה לשחרור בין הרצון לדייק את הגוון לבין ההסכמה לתת לטבע להפתיע

 מה בצלחת?

עוגות ובצקים זאת החולשה שלי. התזונה שלי מבוססת צמחונות, אבל בגדול אני אוהבת כמעט את כל סוגי המזון. משתדלת ללכת על מזון איכותי שנעשה באהבה ולעיתים גם חוטאת בבשר – כשזה קורה אני משתדלת שזה יהיה בגידול ראוי; פשוט פחות מתחברת לתעשיה, ליחסי הכוחות הלא שוויונים. את הטעם אני מאוד אוהבת.

וכשאני במטבח יש משהו ברגע הזה שאין כלום בבית וצריך לעשות שילובים שלא היו נוצרים אחרת, אני מאוד נהנית מאלמנט ההפתעה והאלתור ולרוב גם מסופקת מהתוצר.  

המלצת אמנותיות

• RYOKO: מקום שאני אוהבת לחזור אליו כשאני מבקרת בברלין. מאחוריו עומדים צמד – יפנית ויהודי – שחוקר את עולם החושים דרך ריחות, חומרים טבעיים, מלאכות מסורתיות ופריטים הנלווים לטקסים קטנים וריטואלים. הכול מוקפד, עשוי בעבודת יד ומתוך חיבור עמוק לתרבות ולפילוסופיה היפנית.
• ישראל הדני: אחד הפסלים הבולטים והוותיקים בארץ וגם חבר משפחה קרוב מציג פסלים שמשלבים דמיון, תכנון וצורות גיאומטריות מורכבות עם תהליך יצירה עמוק. אני מעריכה כל כך את דרך העבודה שלו, ההתמסרות לתהליך כמסע רוחני עד היום בגיל 85 התשוקה לא מפסיקה לחיות בו.
• דורית פרוביזור: ״מערבבת אדמה״ שותפתי לסטודיו. אני לוקחת ממנה השראה עוד לפני שהיינו ככה קרובות ועכשיו אני נהנית לראות את תהליכי העבודה והמחשבה הכה בהירה, רגישה ומקצועית שלה מקרוב. וכמעט נחנקת שאני רואה אותה עומדת לזרוק עבודה רק בגלל סדק קטן. בקרוב היא מוציאה קולקציה חדשה! תעקבו.

ניימדרופינג?

לאחרונה נוצר קשר עם חברה טכנולוגית גדולה סביב שימוש חוזר בפסולת שמייצרים במסעדות שלה ליצירת מוצרים וזה גרם לי לפנטז שהעשייה מהסוג הזה תצליח להתממש עם חברות גדולות שיש להן את המשאבים והיכולת להשקיע ביצרנים מקומיים ובתהליכים שמייצרים ערך אמיתי. יש שם פוטנציאל לעשות דברים ממש יפים, עם השפעה גדולה. 

חוץ מזה מאוד מעריכה ונהנת לעקוב אחרי העבודה של רז רהב, הצורה החקרנית והיסודית שבה הוא מתייחס לחומר גלם וחוויה חושית. הייתי שמחה לעבוד איתו. 

חם מהתנור

אני עובדת עכשיו על קולקציית גרביים חדשה לגרבי יודפת. הפעם הצבעים יופקו משאריות מטבח, בגוונים עזים יותר. הגרביים ייסרגו משילוב של סיבים שונים, שכל אחד מהם קולט את הצבע מעט אחרת, וכך מצבע אחד יצאו כמה גוונים.

פרויקט ״פרי זיכרון״ התחיל מאישה שרצתה להעניק לחברה שלה מתנה מעץ אשכולית אדומה של בית ילדותה ונאלצה להשאיר מאחור. יצרתי עבורה עבודת קיר שמשמרת משהו מהעץ, מהסיפורים ומהזכרונות שנקשרו בו ונותנת להם המשכיות על קירות הבית החדש. מאז הגיעו אליי פניות נוספות לעבודות מהסוג הזה ובבית הראשונים, שם נמצא הסטודיו שלי, אנחנו מתכננים פרויקט דומה עם החקלאים המקומיים. אני כבר מחכה להתחיל.

אחד הדברים שאני אוהבת בעבודה שלי הוא שאין לדעת לאן היא תיקח. כל שיתוף פעולה פותח עולם חדש, מאופנה ועד קולינריה, סקרנית מה עוד יגיע.

---