כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

סביבות עבודה. אפילוג

אז שלושה שבועות אחרי הפתיחה…

״היום? כבר?

״ההקמה הרי נמשכה חודשיים, ובעבורי מרגע שנכנסנו להקמה זה היה חלק מהתערוכה. מהבחינה הזו רגע הפתיחה הוא רגע אמביוולנטי, שבמידה מסוימת הוא היה יכול להיות גם רגע הסגירה. אם תחשוב על זה, יש מקומות שמשך תערוכה סטנדרטי הוא שלושה שבועות, וחודשיים (של הקמה) זה בכלל זמן נורמטיבי של תערוכה. זה נתן לי זמן לעכל את התערוכה.

״הפתיחה: אז הגיע הרגע למסור אותו לעולם״.

אותו?

״את התינוק. אם היה הריון, הפתיחה היא ברית המילה. בכלל משום מה ׳סביבות עבודה׳ זה דווקא זכר אצלי.

״לא סתם תיעדנו את ההקמה: היא הייתה חלק בלתי נפרד מהתערוכה, החודשיים האלה. הייתה כאן סביבת עבודה פעילה ושוקקת, הגשמה אמיתית, גולמית, רוטטת, נובטת, עם כל האנשים שעבדנו איתם ביחד.

״זה עבד, ועכשיו זה עובד אחרת.

״במהלך החודשיים האלו נכנסו המון אנשים לתערוכה, היה משהו מאד פרום, שאני לא רגילה אליו. כשהקמתי תערוכות במוזיאון פתח תקווה, לא במרכז תל אביב, הייתי באינקובציה, והיה שם ריכוז מאד גדול. אף אחד לא בא לבקר, זה לא היה אמצע תל אביב, פה זו הייתה תחנת רכבת. הגיעו הרבה אנשים, ואתה שהיית טפיל לאורך התקופה הזו, והעבודה של שי שיצרה חשיפה לכל העיר. כל הזמן נכנסו אנשים וכל הזמן הייתי עסוקה בקבלת מבקרים תוך כדי ההקמה. אלה שתי אנרגיות מאד שונות. ועדין, ביום של הפתיחה, המסירה של התערוכה לעולם, שמסמנת את סיומה של תקופת ההקמה, היא תמיד רגע מורכב״.

מה את זוכרת מהפתיחה? היו מיליון אנשים.

״שלושה שבועות אחרי, וכל יום אני נזכרת בעוד מישהו מתוך ה-2,000 שהגיעו, שעיני צדה אותם. מידי פעם אני נזכרת בחיבוק שנתתי למישהו, חצי משפט שהצלחתי להחליף עם מישהו, הכרות קטנה״.

מתי חזרת לתערוכה בפעם הראשונה אחרי הפתיחה?

״חמישה ימים אחרי הפתיחה, בארבע וחצי הייתה לי הדרכה ראשונה. כבר רציתי לחזור, היה לי קשה לשמור מרחק. וזה היה כמו לחזור הביתה, יש כבר פמיליאריות כל כך גדולה עם המקום, עם כל אריח, עם כל קיר״.

מה נראה לך שתזכרי בעוד כמה שנים מתקופת ההקמה?

״אני אזכור את תליית הטקסטים עם צביקה. בדרך כלל טקסטים מסמלים את הסוף, אבל פה הם היו מוכנים הרבה לפני הפתיחה. את תליית הבאנר. את הרגע שהפסל של אנרי סאלה יצא החוצה. היום הזה… כמה רעש היה בו.

״וואוו. ממש קשה לבודד.

״אני זוכרת את הרגע שישבנו על הספסל מול העבודה של רועי ואת הקלמנטינה, אבל עכשיו אני ׳מזייפת׳ כי אני זוכרת שכתבת על זה, וכשדברים נכתבים הם נחקקים. אני זוכרת את כיווני התאורה עם שי רטנר. אני זוכרת שתוך כדי ההקמה נדרשתי לרוץ לעוד ישיבות תקציב. שאני מסדרת למאיר את הקלסרים.

״כן.

״שמוציאים את הזבל למכולה. שהנורה של דלית נשרפת יום לפני הפתיחה. את הרגע שבו הבנתי מה לא עבד במטוס של רועי, והוא לא עבד איזה שבוע, ואז נפל האסימון: האורך של המטר שמחזיק את המטוס היה באותו האורך של המטוס והקומפוזיציה לא עבדה בעיניים.

״מיליון החלטות. אינספור.

״מספיק?

״אני זוכרת שכינסתי את כל האמנים יום אחד ועשיתי להם שיחה על הטקסטים. הסברתי להם שהם צריכים להבין שזו תערוכה קבוצתית, שאני שנה וחצי עובדת על הטקסטים האלו ומדייקת אותם כמכלול אחד ושיש מיליון החלטות בבחירות שעשיתי, שהם צריכים להבין שהם לא יכולים להיכנס למקום הזה, להטריף אותי ולבקש שינויים על כל פרט. זה חלק ממאמר אחד גדול. שהחלטות הן כלליות.

״אני זוכרת שסוזן באה לבקר בפעם הראשונה ונורא התרגשנו שתינו״.

באיזה שלב של ההקמה זה היה?

״אחרי שלושה שבועות בערך. היא וצוות המוזיאון הגיע. זה היה מאד מרגש. ממש״.

כל הצילומים: לירון ברייר דנציגר

הטקסטים. כל הצילומים: לירון ברייר דנציגר

אני זוכר את הרגע שבו הצעתי לרויטל לתעד את ההקמה: זה היה ביום שישי בצהרים, סוף דצמבר, בפתיחה של התערוכה של אנרי סאלה, בהלנה רובינשטיין. זה היה נשמע לי כמו רעיון מגניב, לא היה לי באמת מושג מה אני אעשה, איך אני אתעד, כמה זמן זה ידרוש ממני, איך בדיוק נבצע את זה.

ולא שהיה לי ממש רפרנס קודם, ידעתי שעושים כאלו דברים בעולם, אבל לא נתקלתי במשהו ״כזה״, נקודת מבט חיצונית שהיא לא של האוצר. זה היה ממש בסוף התקופה שלי ב״גלריה״, עדין לא התחלתי לכתוב במקומות אחרים ואמרתי לעצמי שזה בטח יהיה נורא מעניין ושזה גם משתלב ברצון שלי להרחיב את פורטפוליו לתחום האמנות.

רויטל מייד אמרה כן, סגרה את מה שצריך מול המוזיאון, והחזירה לי את המושכות.

ולי, כאמור, עדין לא היה מושג מה אני הולך לעשות. ינואר חלף, ואז פברואר, וגם מרץ, ופתאום נהייתי עמוס מעל הראש עם מיליון דברים אחרים, ואז ההקמה התחילה, אני זוכר את היום הראשון, ואני טס לשבועיים לחו״ל. ואז רויטל שולחת לי את הטקסט שלה מהקטלוג, ובסופו כתוב ״תודה ליובל סער שליווה את תהליך הקמת התערוכה בכתיבה ולצלמת לירון ברייר דנציגר״.

היא לא יודעת את זה אבל המחווה הנדיבה הזאת שיתקה אותי לרגע. היא הרי ממש לא הייתה חייבת לציין את זה בקטלוג. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא יכול לפשל. ולא שבאמת חששתי, אבל בכל זאת: זה כתוב בקטלוג. שחור על גבי לבן (וקצת צהוב). היא מודה לי על משהו שעוד לא קרה. על משהו שאין לי מושג איך אני עושה אותו.

והשורה הזאת הייתה כמו לחיצת כפתור, שחרור של פקק, דחיפה מהמקפצה (או כל מטאפורה אחרת…). ואז נסעתי ברכבת מננסי לשטרסבורג, פתחתי את המחשב, והמילים התחילו להישפך.

זה קורה!

אני חושב שציינתי את זה באחד הפרסומים על התערוכה, אבל אני אגיד את זה שוב: אני חושב שהחוויה הזו הוציאה ממני כמה מהטקסטים הכי טובים שכתבתי אי פעם. וכל זה לא היה קורה בלי ההתמסרות והנדיבות של רויטל, שהתנדבה לניסוי, סמכה עלי. פשוט ככה.

ועוד מחשבה: איזה בר מזל אני, שניתנה לי ההזדמנות ללוות הקמה של כזאת תערוכה; שיש לי את הפלטפורמה (והשם) ליזום כאלו דברים וליישם אותם. שאני יכול יום אחד פשוט לבוא ולהציע משהו והוא קורה.

באמת.

המטר והמטוס של רועי מרדכי

המטר והמטוס של רועי מרדכי

מה חשבת כשהצעתי לך לתעד את ההקמה?

״זה סיקרן אותי, זה הדליק אותי, אבל מאד חששתי: לא ידעתי איך אני מפצלת את האנרגיות ומתפנה לכך. חצי שנה לפני שאני נכנסת להקמה, כל המשפחה שלי כבר בכוננות ספיגה: בעלי הופך לחד הורי, הילדים יתומים לזמן מה. באמת פחדתי שלא אוכל לתת לזה את תשומת הלה הראויה. אפילו כשביקשת משפט בשבוע זה הלחיץ אותי.

״ובטח לא יכולתי לדמיין את מה שייצא מזה, מאחר וזה חסר תקדים מה שעשית, בטח בארץ. בחלומות הכי פרועים שלי לא יכולתי לדמיין שזה יניב סדרה של 11 כתבות מלאות תוכן וסקרנות. היה חשש שלי ושל היחצ״ניות שתחשוף יותר מידי את התערוכה. ומאות אנשים סיפרו לי שהם קראו הכל וחיכו לכתבה הבאה בשקיקה. אין ספק שזה עשה באזז ובילדאפ והביא חלק מהמבקרים שמגיעים לתערוכה.

״עצם הכתיבה על המהלך העניק לתערוכה כל הזמן פרשנות רפלקסיבית בעבור העוסקים במלאכה, בעבורי ובעבור האמנים: היה לנו ׳סיקור׳ תמידי: אתה זוכר שישבת על הגג של הלנה רובנשטיין? זה ממש היה סיקור לייב מזירת הקרב, שהעצים את החוויה ושפך עליה אור אחר״.

אני מנסה להבין מה הערך של הדבר הזה מעבר ליח״צ, שחשוב לכשעצמו?

״המבט החיצוני שלך, ושל לירון שצילמה, הפך את כל התהליך למשהו עם מודעות אחרת״.

אבל זה לא ששינית משהו בתערוכה בגלל המודעות הזאת.

״העיניים החיצוניות, שהפכו במקביל לפנימיות, גרמו לי – איפשרו לי – לייצר מבט קצת מרוחק על כל מה שאני עושה. שאלת אותי שאלות שנאלצתי לתת להן תשובות. זו הייתה חוויה וזכות אדירה. מספיק היה לראות את העיניים שלכם כדי להבין שמשהו קורה פה.

״זה מחדד, זה מעצים, זה פסיכולוגי לגמרי. אז מעבר ליחסי ציבור, קודם כל זה היה זה. וגם אם לא שיניתי שום דבר, אתה לא מתאר לעצמך כמה זה חידד לי את העשייה בתוך התהליך, כל הזמן. אפילו ברמה של לספר לך מה קרה היום, שיכולתי לשתף. אולי הכתבות שלך היו מין מכולה שעמדה לצד התערוכה וקיבלה כל מיני תכנים, ריקושטים, זרקנו לתוכה התלבטויות, מצוקות, עצבים, חששות״.

רויטל ואני ביום הראשון של ההקמה

רויטל ואני. ה-1/4, היום הראשון של ההקמה

״מאז שהתערוכה נפתחה העברתי שתי הדרכות לילדים בכיתות ו׳ ו-ג׳.

״ההדרכה לילדים בכתה ג׳ נמשכה כשעתיים וחצי, ובהדרכות מסוג זה אני בעיקר שואלת את הילדים שאלות. אז שאלתי מה זה סביבות עבודה. בפרולוג שלך כתבת על המחשב ועל הרכבת ועל טשטוש הגבולות. והילדים הקטנים האלה פשוט התעכבו על זה במשך שלושת רבעי שעה, ודיברו על בית ספר כסביבת עבודה קשה ותובענית.

״בסוף אחד הילדים אמר שהוא חושב שהמוח והראש שלנו הם סביבת עבודה, כי הראש כל הזמן עובד״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden