כל מה שחשוב ויפה
פרידל שטרן, דיוקן עצמי הומוריסטי, דיו על נייר

פרידל שטרן: אפילו לא בשביל ציון

לקראת חלום בהקיץ, הכנס ה־12 של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל שיתקיים ביום ראשון, נזכר צחי פרבר בפרידל שטרן, הקריקטוריסטית העברית הראשונה, שהבטיחה לו כבר בשנה הראשונה ללימודים ״אתה תהיה קריקטוריסט״

פרידל שטרן הלכה לעולמה בשלהי שנת 2006, שבועות מספר לפני שמלאו לה 90 שנה. היות ולא היו לה ילדים משלה, נסענו אנחנו, תלמידיה, אל בית העלמין שבקיבוץ עינת וקברנו אותה. כלומר נטלנו את חפירה וכיסינו במו ידינו את גופה בעפר.

מישל קישקה ארגן את הדברים. באותו היום, יום ג׳ בשבוע, לימדנו שנינו יום מלא בבצלאל, הוא במחלקה לתקשורת חזותית ואני במחלקה לאמנויות המסך. ״אנחנו נקצר את השיעור הראשון בשעה, ונסיים אותו בשעה 12״, כך הוא אמר לי, ״אז גם נצא לדרך, ונגיע אל בית הקברות בערך בשעה אחת בצהריים. נקבור אותה במשך שעה אחת בדיוק, ובשעה שתיים בצהריים נצא מבית הקברות בחזרה אל בצלאל, כך שנגיע ונתחיל את השיעור השני בשעה שלוש, רק שעה אחת מאוחר יותר ממה שהוא היה צריך להיות בהתחלה״.

תמיד הוא ידע להסתדר, קישקה, והקפדנות הארגונית המאפיינת אותו, אפיינה גם אותה, את פרידל, מורתנו זיכרונה לברכה. וכך גם היה. נסענו שנינו ברכב שלי, ובדרך סיפר לי מישל כל מיני דברים. מעט אודות פרידל, והרבה על איך שהכיר את אוליביה, אשתו.

בדרך חזרה מההלוויה דיבר קישקה בטלפון הנייד בצרפתית, דיבר ושתק חליפות. הגענו לבצלאל, נכנסתי לכיתה, והבטתי בפני הסטודנטים המצפים לי כבר למעלה משעה. ישבתי לפניהם, נשען אל אחד השולחנות, והרגשתי כי לא אוכל ללמד אותם כעת, לפחות לא את הדברים הקשורים לעבודות שהם תלו על הקיר. ״היום קברתי את המורה שלי״, אמרתי, והתחלתי לספר להם את הדברים שכתבתי כאן.

פרידל שטרן, איור שער לירחון תפריט, 1950, דפוס אופסט, דיו והפרדת צבעים ידנית. כל האיורים מתוך אוסף פרידל שטרן, ארכיון המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס

פרידל שטרן, איור שער לירחון תפריט, 1950, דפוס אופסט, דיו והפרדת צבעים ידנית. כל האיורים מתוך אוסף פרידל שטרן, ארכיון המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס

איך הכרתי את פרידל?

ובכן, ההתחלה לא הייתה זוהרת במיוחד. זה היה בבחינות הכניסה לבצלאל, בסוף שנות ה-80, בבניין ההיסטורי שבמרכז העיר. עשרות מועמדים שהצליחו לצלוח ולעלות לשלב הראיונות והתמודדו על מספר מצומצם של מקומות, נדחסו והמתינו במסדרון הצר שבחוץ, ואני ישבתי שם נבוך, בתוך חדרון צפוף, מול אישה קטנה, מבוגרת אך נמרצת, שפנתה אלי במבטא יקי בולט, דרשה, חקרה ורצתה לדעת, איך היא, בתור עיוורת כביכול, תוכל להבין אם אתאר לה במלים בלבד נורת חשמל. נו, לך תהיה מקורי או חכם במיוחד במקרה שכזה. תיארתי לה כמיטב יכולתי (הדלה), והיא הביטה בי מאוכזבת, לא מרוצה. למזלי הטוב ישב לידה גם בוחן אחר.

נפגשנו שנית בשנת 1989, שנה א׳ בבצלאל, במחלקה לעיצוב גרפי דאז, המחלקה לתקשורת חזותית כיום. זה היה שיעור רישום, ולכיתה, כלומר לאולם הרישום שהיה צמוד לבניין הישן וההיסטורי, נכנסה אותה גברת זעירת קומה (אז היא עדיין הייתה צעירה למדי, כבת 73 כמעט), והציגה את עצמה – שמה, כך היא טענה בתוקף הוא: ״פרידל, פרידל שטרן״ (״מה, פרידל מלמדת אותך?״, התפעל אבא שלי לאחר ימים מספר).

ואכן, היא הייתה בעלת שם, פרידל. היא הייתה מחלוצי תחום הקריקטורה בישראל, איוריה וכתבותיה המצוירות שעסקו בחיי היום-יום ושהציגו את החיים בארץ מבחינה הומוריסטית וביקורתית, התפרסמו החל משנות ה-50 בעיתונים רבי התפוצה דאז, כמו במחנה, דבר השבוע, לאישה, את ואחרים. היא איירה ספרים, עיצבה בולים, ובשנות ה-70 גם הופיעה בטלוויזיה… הייתה מוכרת עד מאוד.

ובכן, אני חוזר אל השיעור הראשון ההוא. בראיון שערכתי עמה באחד העיתונים לרגל הגעתה לגיל 80, שאלתי אותה אודותיו: ״בשיעור הראשון בבצלאל״, כך אמרתי, ״ביקשת מאיתנו להתוות נקודה שחורה על דף לבן וריק, ולאחר מכן להסביר מדוע מיקמנו אותה שם. נכון, היא התלהבה, כי זהו הדבר הראשון החשוב בבואך לרשום, לאייר, לצייר קריקטורה: הקומפוזיציה״.

ופרידל אכן התלהבה, התרגשה, כמעט מכל דבר. את האובייקטים, המודלים שהוצבו לפנינו בשיעור הרישום, היא אספה והביאה מהרחוב. בשיעור אחד היא נכנסה עם בחורה מוזנחת מעט, הלבושה במעיל גדול מפרוות כבש (הייתה פעם מן אופנה שכזו). ״או… תראו איזה יופי של מודל, איזה אובייקט נהדר לרישום!״, התפעלה פרידל בקול רם ונישא שעה שחגה והקיפה את הבחורה האומללה, החוותה עליה, התקרבה אליה והביטה בעניין רב על פניה, ״נו… תראו בבקשה עד כמה היא מכוערת״.

בשיעור אחר, מוקדם יותר, השיעור השני או השלישי בשנה, קיבלנו תרגיל לצייר את המודל מבלי להתבונן בדף. ישבנו ורשמנו אותו שוב ושוב, מנסים לקלוט כל מאפיין, כל רמז דק, ולהעבירו דרך קצה היד והפחם אל הנייר. כשגמרנו התבוננתי ברישום שהכנתי: היו שם קומפוזיציה, מספר קווים, דמות. לפתע הבחנתי בפרידל כשהיא ניצבת מעלי. ״נו, טוב… אז אתה רוצה להיות קריקטוריסט, מה?״, היא שאלה-קבעה באותו מבטא יקי מוכר, הרימה גבה, ונעצה בי מבט חד ובוחן.

״לא״, עניתי בכנות (רציתי לעצב ג׳ורנלים). ״אתה תהיה קריקטוריסט״, היא אמרה (ואני אז בכלל לא ידעתי שאני כזה, זה היה שנים לפני שעיצבתי את החרצופים בערוץ 2), ופנתה ועברה הלאה. גם כאן, אצל הסטודנט הבא, הספיק לה מבט קצר אחד: ״נו, אתה תעשה אנימציה בטלוויזיה, את תאיירי ספרי ילדים… ואתם שם, שלושתכם, כן, אתה ואתה ואתה… אתם לא תעשו שום דבר, ולא ייצא ממכם כלום!״.

״נו-נו, לא ככה… תצייר זאת כך!״, היא נזפה בי בשיעור נוסף, והתוותה בידה הנחושה והבטוחה כיצד עלי לצייר עצים. ״קודם כל את הצורה הבסיסית, הגאומטרית!״, היא גערה במבטאה המדגיש את האות ת׳ ואת העיצורים. ״הנה, ריבוע, קובייה…״, היא הוסיפה, ״תבין, קודם כל נפח, אחר-כך מגיעים הפרטים״, ואני הנהנתי בראשי בנימוס (וחשבתי: ״נו, באמת…״), אבל מצייר כך עד היום, עצים, כלבים, אנשים.

בת למעלה מ-70 הייתה, ועדיין, אולי בגלל שלא נישאה אף פעם, נותרו בה גינונים של נערה צעירה. ״השמנתי?״, הייתה שואלת מוטרדת, כשהיא טופחת קלות כנערה מתבגרת על גזרתה הזערורית, ״נו, אז מה אתה אומר?״. ומה כבר יכולתי לומר? שצביה, הסבתא שלי, אמא של אמא שלי, מבוגרת ממנה רק בארבע שנים בערך? כמובן שלא אמרתי לה זאת.

פרידל שטרן, דיוקן עצמי הומוריסטי, דיו על נייר

פרידל שטרן, דיוקן עצמי הומוריסטי, דיו על נייר

והיה עוד מקרה אחד. זה היה באחד מאותם הימים של בחינות הכניסה לבצלאל בראשית שנות ה-90, בחינות שהתקיימו כבר בהר הצופים. פרידל בחנה מועמדים חדשים ואני הייתי סטודנט מסייע, מכניס ומוציא את התיקים. בערבו של אותו היום, חזרנו שנינו יחד בטרמפ עם סטודנט אחר, שמעון שניידר שמו, עד לחלקו הנמוך של רחוב בצלאל, סמוך לגן סאקר. אני אמור הייתי להגיע אל חדרי השכור ברחוב בן-יהודה שבמרכז העיר, ופרידל הייתה צריכה להגיע אל רחוב קינג-ג׳ורג׳, שם היה עליה לתפוס אוטובוס לתחנה המרכזית בדרך חזרה לתל-אביב.

זה היה בחודש אפריל, סוף החורף, וכשיצאנו מהרכב התחיל טפטוף קל, כמו שקורה לפעמים בירושלים. ״אתה גבוה, תחזיק!״, פקדה עלי פרידל, ושלפה אלוהים יודע מהיכן, מטרייה מקומטת, אדומה. פתחתי את המטרייה, והצבתי אותה מעל לראשי כדחליל ממושמע. או אז, זינקה לעברי הגברת הקטנה-גדולה הזו, נצמדה אלי, שילבה זרועה בזרועי במעין חיבוק, וכך התחלנו לפסוע אט-אט, צמודים וחבוקים, במעלה רחוב בצלאל בואך רחוב קינג-ג׳ורג׳.

עכשיו, מה הסיכוי שנפגוש מי מהסטודנטים שבכיתה במצב רגיש זה? ובכן, צריך לזכור כי יום בחינות הכניסה הוא יום חופשי במחלקה, מרכז העיר הייתה מקום משכנם של מרבית מהסטודנטים, ועד שהגענו לרחוב קינג ג׳ורג׳ פגשנו לפחות שניים-שלושה מהם, בנפרד, כשהם הולכים מולנו על המדרכה ופוערים עיניים. לפרידל זה לא הזיז כמובן, היא המשיכה לאחוז בי בעוז, נעצה את מבטה קדימה, רואה-לא רואה, דיברה וסיפרה ללא הרף, ולא הבחינה, אולי בגלל האפלולית היורדת אט-אט, בכך שאני אדום כבר הרבה יותר מהמטרייה המרוטה אותה אני מחזיק.

אני לא אמרתי דבר, וכך גם בני כיתתי המופתעים שפגשתי. הם הביטו בנו, הנאהבים והנעימים, ושתקו, רק עיניהם אמרו לי: ״הרי מדובר באישה לא צעירה, ואתה אמור להתבייש. יש דברים שלא ראוי לעשות, אפילו לא בשביל ציון״.

פרידל שטרן, דיוקן עצמי, 1998, דיו על נייר

פרידל שטרן, דיוקן עצמי, 1998, דיו על נייר

פרידל שטרן, נולדה בשנת 1917 בגרמניה ונפטרה בשנת 2006 בישראל, הייתה קריקטוריסטית, מעצבת גרפית, ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית ובמחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל.

עלתה לארץ מגרמניה בשנת 1936, ולמדה במחלקה לגרפיקה שימושית (תקשורת חזותית כיום) בבצלאל החדש. במשך שנים רבות הייתה האישה היחידה שפעלה בתחום הקריקטורה בישראל, ופרסמה קריקטורות וכתבות מאוירות בעיתונים מובילים באותה התקופה, כגון: במחנה, דבר, דבר השבוע, לאישה ו-את. כמו כן עבדה כמאיירת ספרים, מעצבת בולים וכמורה לרישום, שהעמידה דורות של תלמידים. שטרן חתמה על הקריקטורות שלה בשמה הפרטי פרידל, והוסיפה בסמוך מעין שרבוט מהיר של כוכב (״שטרן״ בגרמנית). היא התמקדה בקריקטורות העוסקות בנושאים חברתיים (במהלך הקריירה שלה נמנעה מלעסוק בנושאים פוליטיים), ובתיאורים הומוריסטיים של חיי היום יום. הקו הגרפי שלה היה דינמי ואיוריה שפעו אופטימיות המשולבת באירוניה עצמית. פרידל שטרן לא נישאה מעולם.

צחי פרבר, נולד בשנת 1963 בישראל, הוא מאייר, קריקטוריסט ואמן קומיקס, ומרצה במחלקה לאמנויות המסך ובמחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל.

בוגר המחלקה לעיצוב גרפי (תקשורת חזותית היום) בבצלאל. פרויקט הגמר שלו שעסק באיורים גרוטסקיים של דמויות פוליטיות, נרכש זמן קצר לאחר מכן והיווה את הבסיס לעונה הראשונה של החרצופים, תכנית הסטירה הפוליטית הראשונה בטלוויזיה הישראלית שגיבוריה היו בובות, וששודרה בערוץ 2. הוא עוסק באיור ספרי ילדים ובכתיבה המאופיינת במוטיב הילדות שחוזר ומופיע בה בצורה משמעותית. הספר האחרון שיזם וערך – ״עדיין אופטימיים – אמנים מציירים דודו גבע״, שיצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן, בפברואר 2015 – ציין עשור לפטירתו של דודו גבע המנוח, ולווה בתערוכה בת 120 משתתפים שאצר בגלריה ויטרינה בחולון.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden