כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

לראות אותה היום

בתערוכת היחיד שלה ״גליה יהב - דיוקן עצמי״, שמוצגת בגלריה רוזנפלד, עוסקת רינת שניידובר בייצוג ובמבט בעולם האמנות תוך שימוש בפרסונת הפייסבוק של מבקרת האמנות גליה יהב. ״איך היה לך האומץ?״ ו״גליה הייתה/הגיבה?״ הן שתי השאלות הפופולריות ביותר שמופנות לשניידובר, שאומרת ש״תפקידי כאמנית הוא לנסות לגעת כמה שיותר עמוק באמת שלי, שאינה היחידה, אך שבאיזשהו מקום חייבת להיות אוניברסלית, כדי שתהיה לה רלוונטיות לציבור״

Yuval:

הי רינת, בוקר טוב

Rinat:

בוקר טוב ☺

איזה סמיילי מוגזם יש לצ׳אט הזה

Yuval:

ככה זה בצ׳אט של גוגל… מה שלומך?

Rinat:

בסדר גמור, איך איתך?

Yuval:

גם. לא רע בכלל! ויש לי הרבה מה לשאול אותך אחרי שביקרתי בתערוכה שלך וביליתי בגלריה לא מעט זמן…

Rinat:

מדליק. כולי אוזן ופה

Yuval:

אז השאלה הראשונה שלי קצת מתחכמת: מעניין אותי לדעת מה השאלה שהכי הרבה שאלו (או עדיין שואלים) אותך על התערוכה…

Rinat:

אני חושבת שיש שתיים: 1. איך היה לך האומץ, וכמובן: 2. גליה הייתה/הגיבה?

אהבה, 2015, הדפסת צבע

אהבה, 2015, הדפסת צבע

Yuval:

אז לי יש שאלה ראשונה אחרת, שנובעת מכל זה, ונשאיר אותה רגע להמשך. בואי נתחיל עם חוכמת ההמון: איך היה לך האומץ?

ואגב, אני לא בטוח שאומץ היא המילה הנכונה

Rinat:

גם אני לא, רק ציטטתי. אני כלל לא בטוחה שאני יודעת מה זה אומץ. כלומר: אם אומץ הוא לעשות משהו שאת מפחדת ממנו, אז בשבילי אומץ זה למלא טופס של הביטוח הלאומי, אבל בטח לא להתעסק בנושאים שמעניינים אותי ולהציג תערוכות

Yuval:

לול. ובכל זאת, את הרי מבינה את השאלה (ואת השואלים)

Rinat:

כן, אבל אין לי ממש תשובה עליה. כלומר, מבחינתי תפקידי כאמנית הוא לנסות לגעת כמה שיותר עמוק באמת (באמת שלי, שאינה היחידה אך שבאיזשהו מקום חייבת להיות אוניברסלית, כדי שתהיה לה רלוונטיות לציבור). ואני מניחה שכמה שיותר זה מציק וכואב לי ולקהל, כך אני יותר מתקרבת

Yuval:

אם כך בואי נלך רגע אחורה ונשאל את השאלה המתבקשת: איך הכל התחיל? מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה?

Rinat:

אוקיי, זה פשוט יותר: בתערוכות הקודמות שלי, רציתי מאוד שגליה יהב תבוא לראות ולבקר, כי בשבילי אין הישג גדול יותר מאשר שיכתבו על האמנות שלי, שיווצר שיח סביבה, וגליה יהב, על דובשה ועל עוקצה, היא המבקרת המקצועית החשובה ביותר, ואולי היחידה, שעובדת בארץ בעבור עיתון בשכר. לאחר שגם לתערוכה האחרונה היא לא באה (מבקרת אחת על אלפי תערוכות – אפשר להבין את זה מצד אחד, אבל מצד שני ביקשתי כל כך יפה LOL), ניסיתי להבין מדוע המבט שלה חשוב לי כל כך (שהרי כתבו רבות על האמנות שלי, רק לא היא).

מתוך המקום הזה, הבנתי שיש משהו בשילוב בין הפרסונה הפייסבוקית של גליה יהב לבין הכתיבה שלה, שמצליח לעורר אותי רגשית ושכלית, והמהלך הראשון שלי היה להתחיל למפות ולסווג את פרופיל הפייסבוק של ג.י מיום שהצטרפה לרשת ועד סוף 2015 (תהליך שארך יותר משנה), בניסיון לבדוק האם אפשר להגיע לאדם שמסתתר מאחורי הפרסונה.

מהר מאוד הבנתי שזה בלתי אפשרי, שהרי בדומה לכל אחד אחר, גם יהב עסוקה בייצוג עצמי שכולל סינון והבניה מחושבת של הדמות ברשת. מה שכן הצלחתי להגדיר בשלב די מוקדם, הוא מדוע הפרסונה שלה מרתקת אותי

אמן, בחן את עצמך, 2016, מצגת PPT

אמן, בחן את עצמך, 2016, מצגת PPT

Yuval:

למה באמת

Rinat:

לפני הופעת הרשתות החברתיות, היה חיץ מאוד ברור בין קובעי הטעם (אוצרות ואוצרים, מבקרות וכיוצא בזאת) לבין ציבור האמנים. כשהופיעו הרשתות החברתיות, נדמה היה שהאנשים היושבים במגדל השן הפכו נגישים יותר, ובהם המבקרת החשובה ביותר, שמשקל רב לשיפוטה ולמילותיה.

אלא שעד מהרה הסתבר שזה לא כך, כי לא חשוב כמה עבודות יעלה אמן זה או אחר לרשת, אין שום ערבות שיהב תראה את העבודות שלו ואם תראה, שתגיב. בד בבד הפכה גליה מהר מאוד לדמות פעילה בפייסבוק, כאשר מסך הפוסטים שלה עולה פרסונה שמזכירה מאוד את דמות האמנית הבועטת, הנועזת, הסקסית והלא דופקת חשבון שמאכלסת את המיתולוגיה של עולם האמנות. התוצאה הייתה שקהילת האמנות הבינה שאם ברצונה להיראות על ידי המבקרת, הדרך הכי טובה לעשות זאת היא להגיב לתכנים שלה, לעשות לה לייקים. במילים אחרות: לראות אותה!

היפוך התפקידים הזה, שבו הקהילה האמנותית הצמאה לבמה הופכת את האישה שאמורה להאיר את האמנים באור הזרקורים לכוכבת, הוא חוט השני שעובר מבחינתי בתערוכה, שהעבודה עליה התחילה מתוך מקום רגשי, של צימאון עמוק להכרה ולתקשורת, ובהדרגה הפכה לסוג של עבודת מחקר, שהאתגר הגדול בה היה, כמובן, לתרגם את החומרים הארכיונים ליצירה אמנותית

Yuval:

מה המסקנה מהמיפוי?

Rinat:

אין מסקנה אחת. צריך לזכור שכשאני מדברת על מחקר, אני לא מדברת על עבודת מחקר מדעית, אלא אמנותית. מבחינתי עבודת אמנות טובה היא כזו שמציגה מורכבות, ואני חושבת שזה משהו שהתערוכה מצליחה לעשות: היא חושפת את הכמיהה לאהבה/הכרה ולתקשורת כמנוע אוניברסלי שלא פוסח על אף אחד. אני חושבת שדניאל זק, האמן שלו עשיתי מחווה במיצג הפייסבוק ״סדרה בתשעה חלקים״, הגדיר בצורה מדויקת את העניין. אני מצטטת:

״שניידובר נוגעת בתערוכתה וחושפת עצב עמוק המונח בתשתית העשייה האמנותית באשר היא, ואולי בתשתית העשייה האנושית בכלל – עשייה שתמיד יוצאת מתוך עולמו של היחיד במטרה להיקלט אי שם בעולמות של יחידים אחרים. היא מדברת בה על הגעגוע והאכזבה המובנית בעצם הפנייה לאחר, כשתמיד מצפים ליותר מאשר מה שניתן לקבל. היא ממחישה איך התחרות והקנאה באחרים מעורבות ברצון לשתף אותם ולהתחבר אליהם.

״שניידובר מדגימה את התביעה האידיאליסטית למצוא מקור סמכות מיטיב ואוהב שהטוב והצדק תמיד מכוונים את צעדיו. היא מדגימה בתערוכה איך תביעה זו מתמסמסת אל תוך מציאות החיים החברתיים שבה הכוח אינו יכול להיות זהה לטוב, והתפקיד ההיררכי אינו יכול להוות תחליף לקשר אנושי ממשי שאיננו מתנהל במישור של מחוות אמנותיות.״

אני חושבת שבתערוכה אני חושפת מצד את הפגיעות שלנו – של כולנו, גם של המבקרת – בחברה שבה אנשים מכורים להכרה (אם כי שייקספיר כבר אמר לפני כמה מאות שנים שכל העולם במה, אז אולי המצב רק הקצין). ומצד שני אני מאתגרת את ההיררכיות שקיימות בתוך עולם האמנות, אבל שתקפות גם לזירות אחרות (כמו כשאני שואלת אותה במיצג הפייסבוק ״מי לדעתך חשובה יותר לעולם האמנות, את או אני?״)

Yuval:

אני רוצה אם כך לנסח אחרת את השאלה ששואלים כולם – איך היה לך אומץ – או אולי לחדד אותה. בהתחלה כל הזמן שאלתי את עצמי אם זה אמיתי, עד שמהר מאד הבנתי שזה לא משנה. ובכל זאת, עניין אותי לשים את האצבע על המנעד שבין פאתטי למבריק; בין מישהי שאולי צריך לרחם עליה לבין מישהי שיוצרת מהלך אמנותי מעניין שיש הרבה מה להגיד עליו (אני חושב גם שבמיוחד כמי שהמעמד שלו הוא לא כמו של גליה, ובטח לא בעולם האמנות, אבל שבמשך שבע שנים מילא תפקיד מקביל – גם אם פחות מהצד הביקורתי – באותה במה)

Rinat:

שאלה יפה.

אני חושבת שמה שאולי הופך את המהלך שלי לאמיץ הוא בדיוק זה: הסיכון שאני לוקחת שהוא ייתפס כפתטי, ולמעשה הידיעה שהוא ייתפס ככזה, בין אם על ידי אנשים שלא יבינו את המורכבות (זו תערוכה שאם לא מתעכבים עליה, כולל הטקסט, לא ניתן להבין אותה), או על ידי אנשים שיפגשו את עצמם משתקפים בעבודות מסוימות (בעבודת הווידיאו, בעבודת הסאונד ״ראי-ראי״) ויעדיפו להסתייג מתוך אותה נטייה כללית לפסול במומנו-אנו.

מצד שני, האמת היא שאני חושבת ש״גליה יהב – דיוקן עצמי״ היא תוצר של מהלך מחשבתי ואמנותי מורכב, שמבחינה ״סיפורית״ אמנם מתחיל בכמיהה של אמנית אחת למבטה של המבקרת, אך שמצד שני ורלוונטי יותר נגמר בפוטש – כשהאמנית כובשת בחזרה את הבמה בדמותו של פרויקט אמנותי המוצג בגלריה רוזנפלד ומעורר לא מעט הדים ומחלוקות (בטקסט של התערוכה ניסחתי את הפרויקט כניצחונו של הייצוג הרפלקסיבי על הייצוג הקומפולסיבי, כניצחונו של הדיוקן על הסלפי).

העובדה שבסופו של דבר אני חושפת את עצמי – ולא רק את הקהילה האמנותית או את המבקרת – במערומיי, היא מה שהופך את התערוכה למורכבת, לפרויקט שאפשר להסתכל עליו מנקודות מבט רבות ושונות. זה גם ההישג הגדול של התערוכה שלי, בעיניי, אמרה הנחתומה על עיסתה ☺

Yuval:

אפרופו הדיוקן והסלפי והחשיפה, הייתה לי תהייה לגבי עבודת הווידאו, אם לא היה עדיף שמישהי אחרת תקריא את הטקסט. נדמה לי שהיה לי יותר קל להתייחס לתוכן אם הייתי יודע שזו לא את, כי הייתי קצת עסוק בלנסות ולחשוב מה אני חושב עלייך ועל המהלך, ופחות המשמעות שלו. אבל יכול להיות שאני טועה

Rinat:

רגע, אבל איך אתה בעצם יודע שזו אני?

Yuval:

סיפרו לי… וגם את מופיעה בתמונה בכניסה עם כל הדיוקנאות האחרים מאחורייך

הפוטש (דיוקן עצמי על רקע חביבתי, מדינת כל אזרחיה של זמיר שץ), 2015

הפוטש (דיוקן עצמי על רקע חביבתי, מדינת כל אזרחיה של זמיר שץ), 2015

Rinat:

גם זו הייתה יכולה להיות שחקנית ששכרתי לייצג את דמותי. שחקנית אחת לשתי העבודות, כדי לייצר קוהרנטיות. הנקודה היא: מה זה משנה?

Yuval:

בטח שזה משנה

Rinat:

אני חושבת שברמת התוצאה לא, אם כי כשעשיתי את עבודת הווידיאו, היה לי חשוב לחשוף את עצמי, את המבוכה שלי, את החולשה שלי – להעמיד את עצמי על הבמה, חשופה למטחי עגבניות וללעג בצורה מודעת. לא רציתי להסתתר מאחורי שחקנית, וכן, רציתי שתנסה לחשוב מה אתה או כל צופה אחר חושב עליי.

כי מי שאני מושפעת בהכרח מהאני הגשמי שלי, מהגוף, מהבעות הפנים. יכול להיות שאם הייתי אישה שחורה או איש, הייתי ״אני״ אחר. זו אחת השאלות שמלוות אותי לאורך כל דרכי כאמנית: מה זה ״אני״, איפה עובר הקו בין הייצוג העצמי של ה״אני״ לדבר האמיתי והאם יש בכלל דבר כזה. על הבמה, בווידיאו, יש מתח בין האני ה״אותנטי״ ל״אני״ המיוצג – בין אם בדמות שבאמצעותה אני מנסה ״לקנות״ את יהב במהלך ההתכתבויות שלנו, ובין אם בדמות שבאמצעותה אני מציגה את עצמי על הבמה.

אגב, גם אם סיפרו לך שזו אני על הבמה, הרי לאורך כל הדרך יכול עדיין להיות שרינת שניידובר היא אמנ/ית לא ניידת ולא ״ייצוגי/ת״ ששוכב/ת בבית ושכר/ה שחקנית חביבה ומתולתלת לייצג אותה על במת העולם. הרי בגלריה רוזנפלד מעולם לא ראו את תעודת הזהות שלי…

Yuval:

זה נכון, ועדיין.

וגם – אני לוקח את מה שאת אומרת צעד קדימה. נניח שאישה שחורה הייתה מקריאה את הטקסט, או גבר בגיל העמידה או ילדה בת 12. ברור שכל אחת מההחלטות האלו היו יוצרות הקשר אחר לעבודה, ותוצאה אחרת. זה לא עניין של טוב יותר או פחות, אני חושב שדווקא בווידאו (ורק שם) ההזרה בין הדמות שלך לטקסט הייתה יכולה ליצור משהו אחר ומעניין, אבל זו הערת שוליים לשיחה שלנו, לא הדבר האמיתי: זה לא היה משנה את המהלך האמנותי שאת עושה שם.

את מרשה לי עוד שאלה אחרונה?

Rinat:

בטח. אבל קודם עוד הערת שוליים: כל דבר אפשר לעשות במיליון דרכים, ותמיד יש יותר מדרך אחת מוצלחת לעשות אותם. בעבודת הווידיאו, היה לי חשוב לעמוד, אני על הבמה, לחשוף את עצמי, את מי שאני. לו הייתי בוחרת באדם אחר, המאפיינים שלו היו משפיעים על היחס של הקהל אליו וזו אולי הייתה עבודה מעניינת, אבל מרכיב הזהות היה לוקח אותה למקום אחר

Yuval:

ברור. בדרך כלל אני שונא הערות כמו היה אפשר לעשות את אחרת…

Rinat:

הסמיילי הזה מוזר!

Yuval:

כן. אבל במגזין הוא ייראה אחרת

Rinat:

סמיילי שלא ״מייצג״ סמיילי חחח

Yuval:

בכל מקרה, אין ברירה, אחרי שהיינו במתח כל השיחה, צריך לחזור לשאלה השנייה שכולם שאלו – גליה הגיעה? הגיבה?

Rinat:

לא. או עדיין לא. אם כי אני בהחלט רואה בהתעלמות ההפגנתית הזו גם סוג של תגובה

Yuval:

ברור. גם ״ללא כותרת״ היא כותרת

Rinat:

נכון! אם כי לפעמים אני חשה שאמנים בוחרים ב״ללא כותרת״ כדי לייצר עמימות, כי הם לא בטוחים לגבי מה שרצו להגיד. אבל כל מקרה לגופו. ובמקרה הזה, אני בטוחה שג.י עושה בחירה מושכלת להגיב כך. אין לי מושג למה היא מסרבת להיענות לאתגר או איפה זה פוגש אותה, אבל אני חייבת להוסיף שזה באמת כבר הרבה פחות משנה. אשמח מאוד אם היא תבוא, אבל אני את שלי עשיתי

Yuval:

בהחלט

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden