כל מה שחשוב ויפה

מאסטרים בני זמננו בקונטמפוררי ביי גולקונדה

פורטפוליו News: ״חזרה נצחית״ - תערוכה חדשה של האמנים דוד ניפו (ציור) וערן ובר (פיסול) תיפתח בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה ב-7.5.16. ״לא זו בלבד שהזרם הריאליסטי לא פס מן העולם, הוא שב ומתחזק ולא מפסיק למשוך צופים חדשים, חוקרים ואספנים״, כותב הגלריסט רוני פורר
unnamed (6)

שדות בגשם, הנגב המערבי. דוד ניפו

״עולם האמנות נוטה להספיד, לבוז ולבטל את הזרם הריאליסטי חדשות לבקרים בטענות על חזרתיות, שטחיות וחוסר תחכום, אך הפלא ופלא, לא זו בלבד שהזרם הריאליסטי לא פס מן העולם, הוא שב ומתחזק ולא מפסיק למשוך צופים חדשים, חוקרים ואספנים״, כך מציג רוני פורר, בעליה של גלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה את התערוכה החדשה שתיפתח בגלריה ב-7.5.16, ובה עבודות חדשות ומרתקות של דוד ניפו וערן ובר – מגדולי הציור והפיסול הריאליסטי פיגורטיבי בני זמננו.

הענין העמוק שמגלים לא מעט אמנים בני זמננו בז׳נר הריאליסטי, מציג את האפשרויות הרבות שהוא טומן בחובו להבעה עצמית וגיוון, לצד שליטה ברמה טכנית גבוהה עד השתאות. כותב פורר: ״אמנות ריאליסטית טומנת בחובה מסרים חברתיים, פוליטיים וציבוריים חשובים לא פחות מכל זרם אמנותי עכשווי, אך באופן מעודן וסמוי יותר מבזרמים עכשוויים. לעתים זוהי המייסטריות הביצועית של האמן (וריאליזם, בשונה מזרמים אמנותיים אחרים, הוא אכן זרם הנשען במידה רבה על מומחיות ואומנות הנרכשת בשנים רבות של לימוד) שמסיתה את תשומת הלב מן המסרים הכמוסים בה ומקשה על פענוחה, ולעתים זהו יופיה הוויזואלי של היצירה, המאפיל על האמירה הטמונה בה.

דיוקן עצמי. דוד ניפו

דיוקן עצמי. דוד ניפו

״כל אמנות נושאת את רוח הזמן (ה״צייטגייסט״) של תקופתה, ולכן לא יכולה להיות חזרתית, גם אם, במקרה של הריאליזם, היא שואבת ממסורות עתיקות. הריאליזם אינו חזרה אחורה, אלא חזרה נצחית על תנועה, קו, משיכת מכחול, לימוד של מיומנות עתיקה על מנת לבטא תפיסות עכשוויות״.

ניפו הידוע בציורי השמן הקפדניים שלו מציג בתערוכה זו עבודה בצבעי פסטל (פנדה) – מדיום חדש יחסית עבורו, שמגלה פנים רגשיות ורוך שאולי נעדר מציורי השמן היותר ״שכלתניים״. בין העבודות דיוקן עצמי בוגר ומעט מוטה גוף, בזווית שכמו מתרחקת מהמבט הישיר. ציור פסטל אובלי – ירוק ושופע חיוניות ״שדות בגשם, הנגב המערבי״ מהשנה הזו, מזכיר את השדות והנופים השדופים וחרוכי השמש של הנגב, אותם הוא מרבה לצייר כבר שנים, בסביבת מגוריו ביישוב ניר עקיבא שבצפון הנגב. עוד בתערוכה, לראשונה ניפו מצייר פרחים כטבע דומם – נוריות צעירות ורעננות בכוס זכוכית,  או נוריות בשלות, בצבעים עזים יותר, על סף קמילה, בתוך צנצנת ריקה של חמוצים או ריבה. ״חומריותם הרכה של צבעי הפסטל לרוב מכתיבה איכויות של מריחה, התמזגות וטשטוש, אך דייקנותו האופיינית של ניפו אינה נכנעת להם, והוא שב אל הקומפוזיציות המורכבות והמוקפדות בציורי הטבע הדומם שבהם כל חומר מובחן לכשעצמו; גבשושיות הקליפה של תפוז או קלמנטינה, חספוס הקיר המטויח. רכות קפלי הסמרטוט הבהיר, המרוח בצבע ירקרק. הברק העמום של צלחת החרסינה מול ברק המתכת של הספל״, כותב פורר.

בחירת שמשון. ערן ובר

בחירת שמשון. ערן ובר

לצד ציוריו של ניפו מוצגים פסליו של הפסל הצעיר ערן ובר (36) שלמד ואף לימד באקדמיה לאמנות בפירנצה וכיום מלמד בבית הספר התחנה לצד מייסדי בית הספר, ניפו וארם גרשוני. זוהי תערוכה ראשונה בארץ לוובר, שהרבה להציג עד כה באירופה ובארה״ב. פסליו ממזגים את המודל החי ואת הנראטיב האישי שלו כאמן. לדברי ובר, הוא חש צורך ״לחלחל למודל מתחת לעור, במובן הפיזי והנפשי גם יחד״, כדי להבין את מקור הצורה והכוח שמניע את הגוף האנושי. הנראטיב שהוא מחיל על יצירותיו עוסק במורכבות החיים, בקשיים, בהרס עצמי, בזמן החולף ובבגידת הגוף.

האישה המבוגרת בפסל Royalty נושאת את כל צער העולם על כתפיה השחוחות (העבודה מכונה גם ״איובה״). הפסל ״ברירת שמשון״ עוסק בהרס העצמי הטמון ברבים מאתנו, ובישראל כאומה. כאשר שמשון התנ״כי מבין שמותו קרב, הוא מבקש מאלוהים כח למהלך נוסף, אחרון, קטלני לאויביו כמו גם לעצמו. הרגע שבו נופלת ההחלטה לבצע מהלך מסוג זה הוא רגע של עיוורון מטפורי. גם יציבתה אינה יציבה הירואית. זהו לא ״שמשון הגיבור״, אלא דמות הרוקדת בין הרס לשפיות.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden