כל מה שחשוב ויפה

אמון יריב וגלריה גורדון שוחים נגד הזרם

״אני יודע שהשוק לא משהו אבל התקופה בשבילנו היא טובה״. אמון יריב מסמן טריטוריה חדשה בדרום תל אביב, חוגג 50 לגלריה גורדון וממשיך להאמין באמנות הישראלית (בתוספת שחקני חיזוק מחו״ל). עם תערוכת יחיד לגל וינשטיין בגורדון ותערוכת FAILE בגורדון החדשה, הרחוב נכנס לגלריה והאמנות בוחנת את מקומה ברחוב
Faile, Modern Livin, 2016, Acrylic, Spraypaint and Silkscreen Ink on Canvas, Original Variant of 2 162.5x223X5 cm

צילומים מתערוכת FAILE: אלעד שריג


את שנת החמישים שלה חוגגת גלריה גורדון, אחד המוסדות הוותיקים והיציבים בשוק הפרטי של אמנות בישראל, עם חנוכתו של חלל חדש בדרום תל אביב, שמוקדש לאמנות בינלאומית. בתוכנית התערוכות הקרובות אפשר לראות שהמונח ״בינלאומי״ אינו מוציא מהכלל את האמנים הישראלים, וטוב שכך. הגלריה החדשה אינה מחליפה את זו הוותיקה ברחוב בן יהודה וגם החלל של גורדון 2 ברחוב נתן החכם ימשיך לפעול, אם כי במתכונת חדשה, בתיאום בלבד. בתקופה שבה גלריות נאנקות ואף נסגרות (לאחרונה נסגרה גלריה ג׳ולי M), וכשגלריסטים אוהבים לומר שמאוד קשה לקיים פה את עסקי האמנות, אין להתעלם ממפגן הכוח של גורדון, שמרחיבה את עסקיה ודבקה בשוק המקומי.

״אני יודע שהשוק לא משהו, אבל התקופה בשבילנו היא טובה״, אומר אמון יריב, בעליה של הגלריה המשפחתית, בראיון לפורטפוליו. אביו של אמון, שעיה יריב, הקים את הגלריה בשנת 1966, ומ־1980 היא נמצאת בכתובתה הנוכחית, ברחוב בן יהודה 95. כעת, עם פתיחת החלל ברחוב הפלך 6, היא מנהלת שלושה חללים במקביל.

״יש עניין במה שאנחנו עושים ויש היענות מבחינת הקהל – אנחנו עובדים עם רשימה של האמנים הבכירים ביותר בשדה הישראלי, רובם ותיקים וחלקם יותר צעירים, והם מאוד פעילים ופוריים״, אומר יריב. ״אנשים מבקרים בגלריה ומביעים עוד עניין בדברים חדשים. הלקוחות שלנו סומכים עלינו ועל הבחירות המקצועיות שלנו״.

לחלל בבן יהודה יש אופי מסויים, הוא הולם את מה שמוצג בו. החלל החדש מאפשר לנו לפתח תוכנית בינלאומית מגוונת ולקיים דיאלוג עם אמנים בינלאומיים. זה מקום עם אופי אחר והתצוגה שונה

Gordon_017

ניו יורק – תל אביב

את המבט לחו״ל החלה הגלריה לטפח בשנים האחרונות ולבדוק את השטח וההיענות של לקוחותיה, בהצגת מספר תערוכות של אמנים מחו״ל בגורדון 2. את הקשר הבינלאומי דוחפת מיכל פרידמן, שמנהלת את החלל החדש ואוצרת את תערוכת הפתיחה יחד עם יריב. פרידמן היא זו שפגשה בעבודותיהם של FAILE – צמד האמנים הניו יורקי, פטריק מקניל ופטריק מילר – ועקבה אחריהם במשך מספר שנים במטרה להביא אותם הנה.

קל לראות סמליות בכותרת התערוכה Strong Currents (זרמים חזקים) כשהגלריה עצמה מסמנת טריטוריה חדשה ושוחה נגד הזרם הכללי של אווירת השוק. ״את החלל רכשנו אמנם בתקופה אחרת, כבר לפני כמה שנים, אבל לקח זמן ועכשיו הסתיימה העבודה עליו. זה חלל גדול ומרשים, 160 מ״ר עם תקרות בגובה 6.5 מטרים– בתכנון משרד האדריכלים גוטסמן-שמלצמן״ (שתכננו גם את סדנת התחריט בכברי ואת גלריה ליטבק במיקומה המקורי במגדל המוזיאון).

FAILE פועלים כאמנים־חוקרים, המציפים שנים מודחקות של תרבות ויזואלית אמריקאית ׳נמוכה׳ ו׳גבוהה׳, ומנכסים אלמנטים מזמנים ועולמות שונים – שלטי רחוב, כתובות גרפיטי, מגזיני קומיקס, ציורי מופשט אקספרסיבי, לצד הדפסים גרפיים ומתיכים את האנין עם הבוטה, היקר עם הזול

45714 Faile, FAILE FLAG, Star Spangled Shadows - B2552, 2016, Hand Embroidered Appliqué on Linen with Custom Brass Eyelets, 178.5xs101.6x5 cm
Faile, Memphis Courage, 2013 124x145X7 cm, acrylic, silkscreen Ink, copper and fabric on wood, steel frame
״לחלל בבן יהודה יש אופי מסויים, הוא הולם את מה שמוצג בו. החלל החדש מאפשר לנו לפתח תוכנית בינלאומית מגוונת ולקיים דיאלוג עם אמנים בינלאומיים. זה מקום עם אופי אחר והתצוגה שונה מהגלריה הראשית״, מסביר יריב ומוסיפה פרידמן: ״זו טריטוריה מאוד שונה, כולל הצלילים של הרחוב ומרחב הפעולה. העבודות של FAILE מתכתבות גם עם המיקום הספציפי של הגלריה, גם עם המציאות הכללית האמריקנית שממנה הם באים, ושבה הם עברו מהשוליים למרכז – מאריזונה לניו יורק״.

בעת הקמת התערוכה יצאו השניים להותיר חותם ברחובות תל אביב, בספריי ובסטנסילים, שאפשר לראות ברחובות פלורנטין. העבודות שלהם, הן ברחוב והן בגלריה, הן בעלות נראות מובחנת, עם אפיונים קבועים כמו הוראות בספר המותג. כך לדוגמה בעבודת הבד הבולטת בתערוכה, שבה נראה דגל ארצות הברית משובש, שפסיו הפכו לדוגמת קווים משוננים. פרידמן מצביעה על האופי של דגל הווינטג׳, שעשוי בטכניקת טלאים, במלאכת יד אמריקנית מסורתית, ולצידו, בעבודה אחרת, מופיעים אותם פסים משוננים בדוגמת הציור. מחירי העבודות נעים מתחת ל־1,000 דולר ועד עשרות אלפים.

הם שייכים לז׳אנר המאוד פופולרי כיום, של אמנות רחוב הנכנסת לגלריה. את לא חושבת שזה הפך למשחק מסחרי מדי?

״כשהאמנות טובה זה עובד. הם לא היו מנהלים קריירה של עשורים אם הם היו עושים עבודות ממוסחרות. יש מעט אמנים שעובדים בצמד לאורך כל כך הרבה שנים – מגיל 14 ועד שנות ה־40 שלהם – ומחוייבים באופן מוחלט לאמנות שלהם״, היא מספרת.
Faile, Strong Currents, 2016, Acrylic, Spraypaint and Silkscreen Ink on Canvas, 183x157 cm

הקריירה הניו יורקית שלהם החלה ב־1999, מאז הם מציגים במוזיאונים ובמוסדות תרבות מרכזיים. בשנה שעברה הם הציגו תערוכה רחבת היקף במוזיאון ברוקלין ופרויקט אמנות בטיימס סקוור. האוצר שגיא רפאל, המחלק את זמנו בין ישראל וארצות הברית, כתב במאמר לתערוכה: ״FAILE פועלים כאמנים־חוקרים, המציפים שנים מודחקות של תרבות ויזואלית אמריקאית ׳נמוכה׳ ו׳גבוהה׳ ומחברים ביניהן לשפה צורנית עכשווית. הצמד הניו־יורקי מנכס אלמנטים מזמנים ועולמות שונים – שלטי רחוב, כתובות גרפיטי, מגזיני קומיקס, ציורי מופשט אקספרסיבי, לצד הדפסים גרפיים ומתיך את האנין עם הבוטה, היקר עם הזול, הנוסטלגי עם הציני, לקולאז׳ים עמוסי פרטים, המשקפים את הרב־תרבותיות המאפיינת את החיים העכשוויים. ניו יורק העמוסה והגדושה בפרסומות ובהסחות דעת, מחלחלת לעבודות של FAILE (שמם המקצועי הוא שיבוש מכוון של המילה A LIFE).

״עבודותיהם מתמודדות עם התחלופה המתמדת והאפקטיביות הישירה של הגירויים החזותיים המציפים את העולם המערבי. FAILE מטעינים את יצירתם בהתייחסויות לקפיטליזם, הון־שלטון, קלישאות ואייקונים פופולאריים וסטריאוטיפים מגדריים. האמנות של FAILE, צומחת מהשוליים של תרבות הרחוב ונטענת בחומרים של תרבות פופולארית, משחקיות ותחרותיות. כותרת תערוכת היחיד הראשונה שלהם בישראל, Strong Currents (זרמים חזקים), מפנה למצבים מתהווים מתחת לשטח, סערות ותהליכים שאינן ניכרים לעין, רחש תמידי וחוסר נחת״.

איך זה עובד כשמעבירים את השפה שלהם מהשטח הטבעי שלה לישראל, לרחוב בתל אביב?

״יש המון עניין וסקרנות. אנשים לא מפסיקים לבוא ויש גם קונים, לשמחתי״, אומרת פרידמן. ״הם גם עבדו כאן פיזית ושתלו כמה עבודות במרחב הציבורי, כחלק מהחיבור שלהם לאמנות הרחוב״.

גל וינשטיין

גל וינשטיין, צילומים: אביתר הרשטיק

איך הפך עמק החולה למטבח

ובינתיים, בגלריה גורדון הראשית מוצגת בימים אלה ״הילוך אחורי״, תערוכת יחיד רחבת היקף של האמן גל וינשטיין, שעתיד לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה בשנה הקרובה (מאי־נובמבר 2017). וינשטיין מתייחס בתערוכתו לסביבה הפיזית המיידית של הגלריה – לחנויות השטיחים והריהוט הבודדות שנותרו ברחוב בן יהודה, ששומרות במאמץ רב על תהילת עבר צפון־תל־אביבית, ולחנויות המתחרות בהן מלמטה, בסביבת הסטודיו שלו בדרום תל אביב.

וינשטיין עוסק בשאלות של רלוונטיות, של מסחריות; בוחן את משקלה התרבותי של אמנות לעומת סחורה מסוגים אחרים. הוא מעביר את הזרקור מהרלוונטיות של הקטלוג ה״גבוה״ של צפון תל אביב והזירה המסחרית שבו לבחינת עבודותיו שלו ומעמדה של הגלריה, כבמה להצגת האמנות.

בין העבודות הבולטות בתערוכה נמצא מטבח – ארונות מטבח מוכנים להתקנה, ממש כמו באולם תצוגה למטבחים. את הארונות הללו בנה וינשטיין מחומרי תערוכת העבר שלו ״עמק החולה״, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין בשנת 2005. הגלגול האכזרי של עבודת אמנות מפוארת ברהיט ביתי, מרכזי אך פשוט לכאורה, היא תמונת מצב שוינשטיין מעוניין לשקף לצופיו. המסר ברור: האמנות אינה נצחית כמו שנהוג לומר או לחשוב. המיצב המרהיב, שחיפה את מרחבי ביתן הלנה רובינשטיין הפך לנטל הדורש אחסון ושימור, עד שהתגלגל ב״מוצר״ אמנותי חדש. ואולי מטבח, הנמצא בכל בית, הוא בעל ערך משמעותי ותרבותי בעל עמידות גבוהה יותר.

וינשטיין רותם לצידו את כל הקלישאות וההאשמות ש״השוק״ עלול להטיח בו: את שאלת ההתמסחרות, המיחזור של עבודותיו ורעיונותיו. במקום ש"יגידו עליו" הוא עושה מהלך ארס־פואטי, מתבונן על עבודותיו מבחוץ במבט ציני ו"אומר על עצמו בעצמו"

גל וינשטיין בהקמת התערוכה

IMG_3004
כמחטט בפצע, וינשטיין חוקר ותוהה בשאלת הרלוונטיות שלו עצמו, כאמן בשיא הקריירה שלו – כמי שכבר יש לו עבר וביוגרפיה אמנותית מכובדת, ועתידו עוד לפניו. וינשטיין, בן 46, רותם לצידו את כל הקלישאות וההאשמות ש״השוק״ עלול להטיח בו: את שאלת ההתמסחרות, המיחזור של עבודותיו ורעיונותיו, הפעילות האמנותית העמוקה לעומת העבודה הארצית, היומיומית והפשוטה של בנייה, הרכבה, חיתוך, הכנה.

במקום ש״יגידו עליו״ הוא עושה מהלך ארס־פואטי, מתבונן על עבודותיו מבחוץ במבט ציני ו״אומר על עצמו בעצמו״. בהשוואת עבודות האמנות בגלריה לסחורה בחנות מטבחים או שטיחים וריצוף, הוא בוחן את המקום שלו כאמן יוצר ויצרני, שאלות שלא קל להתמודד איתן, והן רלבנטיות במיוחד עכשיו כשהוא נמצא רגע לפני הביאנלה בוונציה -אחד משיאי החשיפה הנחוצים כל־כך לאמן בזירה הבינלאומית, אך גם מעמידים אתגר קשה להכלה ולניהול.

העבודה בחומרים תעשייתיים ולא שגרתיים -כמו שטיחים, פורמייקה ו-MDF – מעוררת אצל הצופים שאלות על גבוה ונמוך, ממה עשויה האמנות והאם זה משליך על ערכה: ״הרבה פעמים אנשים סקרנים לדעת איך אני עובד ואיך נוצר ציור מצמר או מקפה, או מצמר פלדה חלוד. זה קשור לחומר. איש אינו שואל את הצייר איך הוא עושה את זה כשמדובר בשמן על בד״, הוא מציין.
IMG_3075

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden