כל מה שחשוב ויפה

על חוט השערה

בתערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב, מאיה גלפמן כורכת יחד מסע התבגרות אישי עם דמויות מיתולוגיות שעברו מטמורפוזה, מגברי לנשי ולהיפך. למרות שכבות העומק וסיפורי הרקע העוטפים את עבודותיה, עוצמתה של התערוכה טמונה בעיקר באנרגיה המתפרצת של ציור ספונטני


בשנתיים האחרונות כפתה על עצמה מאיה גלפמן משטר עבודה של פועלת. המעבר מציורים קטני מידות לקנה מידה גדול בהרבה תבע ממנה שעות רבות בסטודיו, בין ניירות פרוסים, שעל גביהם היא עורמת שכבות של מחשבה, המתבטאות בסופו של דבר בציור אקספרסיבי שנראה כאילו צוייר בשצף קצף.

״השחיינית״, אחד הציורים בתערוכת היחיד של גלפמן בבית האמנים בתל אביב (״קצוות מפוצלים״, עד 31.12. ליווי אוצרותי: רז סמירה), הוא רישום קו המתאר תנועה מתפרצת. הציור לוכד את דמותה של אישה מזנקת למים, כמו בסלואו מושן, היא נראית מתקדמת ומכה גלים לאורך 365 ס״מ של נייר. קוויה מזכירים דמויות נשים ברישומים של פיקאסו. גלפמן אינה מתעכבת על יפיוף תווי הפנים או דיוק קווי המתאר, היא ממוקדת בתנועה, באנרגיה. השחיינית שלה לא רק שוחה, היא כובשת את נתיבה במים, חותרת ונאבקת על האוויר.

לעומתה, הדמות בציור ״השינה״ נראית כהתגלמותה של הפסיביות, מתמסרת לזרועות האין, כמו נהנית מהפוגה במתח. מבט נוסף מגלה שהיא לא לבד. השינה מורכבת ממספר דמויות, ממש כמו השחיינית וכמו ״המכשפה המרקדת״. כל הדמויות – זו השרויה בשינה כבדה וגם זו הגוהרת-מרחפת מעליה, ועוד פנים חבויות ברקע – כולן משקפות מעין דיוקן עצמי של גלפמן, אם כי כל אחת תופסת עמדה אחרת, נקודת מבט שונה או ״תפקיד״. ואולי כל אלה גלגולים שונים שלה. כי גלפמן מעידה על עצמה שהיא מאמינה בשינה כמקור להתחדשות. אם כל שינה היא מוות קטן, כל התעוררות היא גם לידה מחדש.

נקודת הפתיחה של העבודות היא הסיפור המיתולוגי הקלאסי, של בן התמותה המתמודד עם גורל. אולם כאן נפרדות העבודות מהנרטיב המוכר והיא עוברת להתבונן על עצמה כדמות המובילה את הסיפור. ״אך אני היא לא רק ׳אני׳ גרידא, אלא גם דמות נשית, אנושית מייצגת״


״אני מאמינה שיש הרבה יותר ממוות אחד במהלך חיים. רעיונות שלנו על עצמנו ועל העולם, הלכי רוח, מי שהיינו בתקופה מסויימת, דלתות שפתחנו וכאלו שסגרנו, שבילים שלא הלכנו בהם, זה הכול מיתות קטנות של חומר ורוח, שמפנות את הדרך למה ומי שיש כרגע״, היא מסבירה. אבל בניגוד לתפיסות החרדות מפני הקץ, גלפמן אצה לקראתו בהתלהבות, כי אחרי כל תקופת תרדמה היא מצפה לבאות בסקרנות וחדווה. ״ממש כמו שבמחזורי טבע יש מוות חלקי או זמני שמתרחש עם חלוף העונות וחיים חדשים שנוצרים ומבצבצים מאותו האורגניזם עצמו״.

בבסיס העבודות שלה טמון גרעין מיתולוגי. ״נקודת הפתיחה של העבודות היא הסיפור המיתולוגי הקלאסי, שחוזר שוב ושוב, של בן התמותה המתמודד עם גורל, כוח עליון, מפלצת או שד. זהו אותו הסיפור המוכר של חוסר היכולת של האדם לשלוט במצבו הקיומי, חרף נסיונותיו ומאבקיו, אך הוא עדיין מנסה״. אולם כאן נפרדות העבודות מהנרטיב המוכר והיא עוברת להתבונן על עצמה כדמות המובילה את הסיפור. ״העבודות רוקמות מיתולוגיה חדשה, אשר אני נמצאת במרכזה. אך אני היא לא רק ׳אני׳ גרידא, אלא גם דמות נשית, אנושית מייצגת״.

בחדר הסמוך היא מציגה פסל רך, דמות תלויה ומסובכת בחוטי צמר אדומים (החומר המוכר והמזוהה עם עבודותיה של גלפמן בעבר), חובקת כרית לבד גדולה, ספק סלע כבד ספק עננה חסרת משקל. זוהי פרומתיאה – גלגול נשי של פרומתאוס המיתולוגי, שנענש בעקבות ניסיונו לעזור לבני האדם. זאוס המתקנא הטיל עליו לשאת את שלשלאותיו לנצח, לאחר שהיה כבול בהן לסלע וציפורים מנקרות בכבדו. פרומתיאה של גלפמן היא מעין לוליינית על חוט השערה, והשלשלאות הן צמות אדומות.

הצמות הן מוטיב חוזר, המופיע גם במיצב ״לאוקונה ובאובו״ שבמרכזה: ״שתי הדמויות ניצבות זו מול זו אך למעשה מסמנות מעגל שאני מכנה אותו מעגל החיים-מוות-חיים״, מסבירה גלפמן.  לאוקונה היא גלגולה הנשי של דמות לאוקון, הנביא הטרויאני. עבור גלפמן היא מייצגת ״גיבור טרגי שונה מהרגיל. זה לא עוד גבר לבן ומיוסר, ששרירי השיש המפוסלים שלו מכווצים ונפוחים ממאמץ הירואי. פה היא בובת בד שגופה רך והיא מזכירה בובות סמרטוט כמו ׳רגדי אן׳ ובובות וודו. הנחשים שלה, סמל המאבק, אינם חיצוניים ולא נשלחו בידי אלים וכוחות גורל, כי אם הצמות – שהן מעין הארכה של עצמה. המאבק שלה הוא עם עצמה ובעיקר עם מה שהיא לוקחת על עצמה מסביבתה ותרבותה ומטמיעה כשלה״.

אחותה למיצב, באובו, דווקא מייצגת דמות אלה קדומה (ושולית, היא מציינת) ״שארית בשר של הדת המטריארכלית הקדומה, שנספגה אל תוך הפאגאניזם ההליניסטי. היא אלת פריון במובן הרחב ביותר של המילה, אין לה פנים, אין לה ידיים והיא מדברת מתוך הווגינה שלה״. השתיים הללו מתמצתות את המאבק הפנימי שמתחולל גם בגלפמן: בין הילדה הטובה, טוות האגדות והסיפורים, לבין האישה המינית, הבשלה להוליד את הגלגול הבא של דמותה.

לא מעט אגדות ועלילות גבורה נקשרו בסיפורי שיער – משמשון הגיבור דרך רפונזל הלכודה במגדל ועד בילבי הילדה החזקה בעולם. אם השיער הוא מקור וסמל לכוח, הצמות הן הניסיון לשלוט בכוח הזה, לאלף ולמנוע מהמפלצת להתפרץ. החוטים האדומים, המשמשים כאן בתפקיד שיער ראש וערווה, קושרים בין שתי הבובות וכובלים אותן בסימביוזה. הם מזכירים לא רק את נחשיו של לאוקון, גם את ציורי הלידה והמוות של פרידה קאלו, בהם קשרי הדם ניגרים כחבלי טבור חובקי-כל, והאישה המתענה במשכב לידתה היא האם הגדולה הבוראת עולם ומלואו.

״טוויית צמר היא פעולה המזוהה עם נשיות, כמו גם הצבע האדום ואייקון הצמות״, אומרת גלפמן. ״הצמות הן סמל של תמימות וילדות אך גם של דעתנות ונטילת כוח לידיים. העבודות טומנות בחובן משמעויות רבות ושונות: אנושיות ונשיות, תרבותיות, קלאסיות ועכשוויות, ציבוריות ופרטיות. הצמות הן גם מוסכמות, (איסוף, סדר, נימוס, איפוק, שתיקה) ואם לא ניצור איזון בין מתי והיכן הן אסופות ומתי הן מפוזרות וחופשיות, סופן להקשר, להסתבך ולהרוס״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden