כל מה שחשוב ויפה

מהקוטב הצפוני עד מתקן חולות: גיא בן נר בגלריה זומר

בתערוכת היחיד של גיא בן נר בגלריה זומר מוצג סרטו החדש ״אמני הימלטות״. הסרט צולם במתקן חולות ומתחקה אחר האמת והשקר של הסרט התיעודי, של האמנות ושל החיים עצמם

ככל שמתארכת הצפייה בסרטו החדש של גיא בן נר ״אמני הימלטות״, המוצג בימים אלה בתערוכת יחיד בגלריה זומר בתל אביב, הולכת ומשתלטת על הצופה תחושת אי-נוחות. אין בסרט דרמה גדולה, אין בו מסמך אנושי מזעזע. להיפך. יש בו הומור דק וחכם, כדרכו של בן נר, מתובל במידה של דידקטיות ושגרה יבשושית, המותירה את הצופה בו חנוק ונאנק תחת כובד הסתמיות והאכזריות של מערכת היומיום. בן נר צילם את הסרט במתקן המעצר חולות. הוא מתעד שיעורי קולנוע שבועיים שהעביר לקבוצות קטנות של דרי המתקן, מבקשי מקלט מאפריקה, במשך שנתיים וחצי. מהחומרים שאסף נערכו קצת יותר מ-30 דקות של סרט, שכולו ביקורת עצמית, רפלקסיבית וארס פואטית, על האמן ואמנותו – על האמת והשקר שאנו מספרים לעצמנו כשאנחנו בורחים לעולמות הבדויים של הקולנוע או לחיקה החמים והאינטלקטואלי של האמנות.

משתתפיו-שחקניו של הסרט, התיעודי בבסיסו, הם בן נר עצמו ותלמידיו. כאשר הוא מכוון מצלמה אל מבקשי המקלט האפריקאים ומתעד את שגרת יומם, בן נר מעמיד עצמו בהקבלה לדוקומנטריסטים הקלאסיים, חוקרי הטבע והאנתרופולוגים שיצאו לגלות שבטים רחוקים. חלקם התגאו עד מאוד על יכולתם להיטמע ולהתערות בחיי הילידים, וגם הוא – האמן הלבן המשכיל – כשהוא יושב על הרצפה במעגל תלמידיו, עשוי להיראות כמעין מיסיונר-תרבות המנחיל מתורתו.

את ההקבלה הזו הוא מחריף עוד באמצעות חומרי הלימוד שלו. הוא פותח בהצגת הסרט האמריקאי האילם ״נאנוק מהצפון״ בפני ה״תלמידים״ בחולות ובפני הצופים בגלריה. סרטו של רוברט פלאהרטי משנת 1922, על האסקימואים בקוטב הצפוני, נחשב לסרט התיעודי הראשון באורך מלא. פלאהרטי עקב אחר נאנוק, אסקימואי תושב הקוטב הצפוני, ותיעד את שגרת יומו בעודו צד, דג ובונה איגלו. ״נאנוק״ האקזוטי נחשב בזמנו לפורץ דרך מבחינה קולנועית ואף זכה להצלחה קופתית מרשימה. כשהוא מוצג בפני תושבי מתקן חולות, הניגוד בין מדבר הקרח הקפוא לבין מדבר החול החם עולה כדימוי חי.

בן נר מעמיד עצמו בהקבלה לדוקומנטריסטים הקלאסיים, חוקרי הטבע והאנתרופולוגים שיצאו לגלות שבטים רחוקים. חלקם התגאו עד מאוד על יכולתם להיטמע ולהתערות בחיי הילידים, וגם הוא – האמן הלבן המשכיל – כשהוא יושב על הרצפה במעגל תלמידיו, עשוי להיראות כמעין מיסיונר המנחיל מתורתו


אולם עם השנים נודע שהסרט התיעודי האייקוני, שמעמיד את היוצר בעמדת משקיף ומדווח, היה נגוע בהטיות מבויימות לרוב. החל משמו האמיתי של הגיבור, שהיה אלקריאלאק ולא נאנוק; האישה שמופיעה לצידו בסרט כלל לא הייתה אשתו; פלאהרטי ביקש מאלקריאלאק לצאת לציד כאשר הוא מצוייד בחנית, למרות שבדרך כלל נהג להשתמש באקדח, ועוד. בן נר אינו מספר את כל זה באופן ישיר. הוא מעביר שיעור, וחושף בהדרגה בפני תלמידיו את מנגנוני הרמייה והולכת השולל של הסרט – כמו גם של המדיום הקולנועי כולו.

באחד מרגע השיא של הסרט נראית סצינה שבה בן נר ואחד מתלמידיו נוסעים במכונית. תפאורת הנוף המדברית חולפת לצידם בעוד הם נוסעים ומשוחחים. הסצינה כאילו-ריאליסטית, כמקובל בקולנוע תיעודי, רק שהנוף בחלונו של בן נר נוסע קדימה ואילו הנוף של תלמידו נוסע אחורה

מצד אחד הוא משתמש בדוגמאות ובהמחשות כדי ללמד ״כיצד עושים קולנוע״, ומצד שני הוא מערער את אמונו של הצופה ואת תחושת הביטחון של תלמידיו במה שחשבו שהוא מסמך אמת. כאשר הוא מעמיד את הדברים באור חדש, המפריך את אמינותם, מתגלות אמיתות חדשות גם בסרט של בן נר עצמו. במתקן חולות שוהים כ-3,000 מבקשי מקלט מאפריקה. קטעי השיעור המשולבים בסרט לקוחים ממפגשים עם שלוש קבוצות שונות במשך כשנתיים וחצי, פרק זמן שבמהלכו שוחררו חלק מהעצירים (באוגוסט 2015 התקבלה פסיקה של בג״ץ בעקבותיה קוצרה תקופת הכליאה מ- 20 ל- 12 חודשים, ומבקשי המקלט שכבר הוחזקו במתקן שנה או מעבר לכך שוחררו ממנו).

בן נר נוקט תחבולות שונות – קולנועיות ואנושיות – שמדגישות את הפער הבלתי ניתן לגישור בינו ובין החברה שהוא בא ממנה לבין תלמידיו. הוא מבטא את הכבוד שהוא רוחש לתלמידיו, כמו מבקש להחזיר להם את מעמדם כחלק מהחברה הלגיטימית. הוא קורא להם בשמותיהם ומעניק להם נוכחות. אולם האם אנו כצופים מצליחים לזהות מי הוא מי? הידיעה שמדובר בקבוצות אנשים שונות מביכה אותנו, שכן קשה לנו להפרידם זה מזה ולהשתחרר מהתפיסה של מקשה אחת, של האחיד השחור והזר.

החוקים וההגבלות במתקן חולות נוכחים בסרט באמצעים גלויים וסמויים. העובדה שלעצירים אסור להכניס מצלמות לשטחו ולקיים בתוכו את השיעורים, הביאה את הקבוצה לנדוד בין מבנים נטושים באיזור, ולערוך את הצילומים באמצעות מכשירים סלולריים. הסרט נע בין תיעוד של המתרחש בכיתה ובין סצינות קולנועיות, שבהן משתמש בן נר על מנת להמחיש את הדברים שהוא מעביר בשיעור. הוא מלמד על ההבדל בין מציאות ודמיון, על שיטות להביע רעיון, לאחז עיניים ולתעתע בצופים באמצעים קולנועיים.

שם הסרט escape artists – טעון ורב משמעי. הרפרנס להודיני ברור וגם אחריתו ידועה. האם מבקשי המקלט, פליטים שברחו מארצותיהם, הם אמני בריחה? האם הם אמנים, כעת כשהם לומדים מהאמן בן נר? אולי כמו הודיני, הבריחה נידונה לכישלון שבסופו מוות

הוא משלב בסרט (ובשיעורים) רגעי מפתח קולנועיים, המדגימים תכסיסים קולנועיים או לוגיקה עריכתית, מתוך ״נאנוק מהצפון״, ״יצרים״, סרטו של מיכלאנג׳לו אנטוניוני מ-1966, ״האיש הבלתי נראה״ מ-1933 בבימוי ג׳יימס ווייל ו״הדוד שלי״, של ז׳אק טאטי מ-1958. בנוסף משולבים בסרט תוצרי התרגילים שביצעו התלמידים, מסגרת עבודה לתוכה נוצקה שגרת החיים ב״חולות״. השילוב בין החומרים מפגיש בין עולמות זרים – עולמות תוכן ומציאויות חיים שונות – ומחדד את תחושת האבסורד.

גם שם הסרט אמני הימלטות ובאנגלית escape artists – טעון ורב משמעי. הרפרנס להודיני ברור, וגם אחריתו ידועה. יותר מכך, יש במשמעות המילולית של הכותרת התייחסות קונקרטית לאותם מבקשי מקלט, פליטים שברחו מארצותיהם. האם הם אמני בריחה? האם הם אמנים, כעת כשהם לומדים מהאמן בן נר? אולי כמו הודיני, הבריחה נידונה לכישלון שבסופו מוות. כעת הם כלואים במתקן חולות והשיעור בקולנוע משמש להם כאסטרטגיית בריחה, ולו לרגע, מהייאוש שבשגרה; אשליה של חיים אחרים.

מקובל לחשוב על הקולנוע כאמצעי לאסקפיזם, אך בדרך כלל הוא נתפס כחלק מחיי שפע, פנאי ובילוי. בן נר מציג אלטרנטיבה שבה הכלים הקולנועיים, ביסודם התיאורטי ובמימושם, הם חלק ממנגנון בריחה משוכלל – של הפליטים מהמציאות ושלנו מהאמת. באחד מרגע השיא של הסרט נראית סצינה שבה בן נר ואחד מתלמידיו נוסעים במכונית. תפאורת הנוף המדברית חולפת לצידם בעוד הם נוסעים ומשוחחים. הסצינה כאילו-ריאליסטית, כמקובל בקולנוע תיעודי, רק שהנוף בחלונו של בן נר נוסע קדימה ואילו הנוף של תלמידו נוסע אחורה. ״איך זה שהנוף שלך נוסע בכיוון ההפוך?״ שואל אותו בן נר, והתשובה טמונה אולי בנקודת המבט. נקודת המבט שלי ונקודת מבטו של האחר, כל אחר, שלעולם תראה תמונת ראי של עולמו, ולא של עולמנו שלנו.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden