כל מה שחשוב ויפה
המיצב של חברת סלוויאטי. צילום: Maurizio Polese

לשבור את הכלים: הדרך של קיארה אונידה לסלוויאטי

איך חברת זכוכית שנוסדה במורנו ב־1859 לוקחת את העבר המפואר שלה למאה ה־21, ומציגה את אחד המיצבים המרשימים ביותר בשבוע העיצוב של מילאנו? קיארה אונידה, המנהלת הקריאטיבית של סלוויאטי, מספרת על השילוב בין מחקר, חדשנות, טכנולוגיה ומסורת

אחד המיצבים המרשימים והמפתיעים שהוצגו בשבוע העיצוב של מילאנו – שהתקיים בתחילת החודש – היה Decode/Recode של חברת Salviati, אחת מיצרניות הזכוכית הוותיקות במוראנו, שהוקמה בשנת 1859. המיצב היה חלק ממתחם תצוגה חדש במחסנים נטושים של התחנה המרכזית של מילאנו – Ventura Centrale – שכלל גם מעצבים נוספים כמו מרטן באאס ההולנדי ולי ברום הלונדוני. בניגוד לאחות הבכורה של המתחם – ונטורה למברטה, שמתמקדת במעצבים צעירים ואקספרימנטליים – חללי התצוגה החדשים התאפיינו בתצוגה מוזיאלית.

המיצב שחקר את תמת המודולאריות בזכוכית, כלל שני חללים תחת הניהול האמנותי של לוקה ניקטו ובן גורהאם. הראשון כלל 53 טוטמים שהורכבו מ־226 יחידות זכוכית ב־15 צבעים וב־10 טכניקות עיבוד שונות. השני כלל 6,072 יריעות זכוכית ב־8 צבעים וב־4 טכניקות עיבוד, שחוברו ל־506 גופי תאורה. התוצאה הייתה מרשימה והפגינה את יכולות העיבוד השונות של סלוויאטי, ושילבה בין מחקר, חדשנות, טכנולוגיה ומסורת; בין הכבוד למה שנעשה בעבר לשאיפה להמציא דרכים חדשות לעבוד עם זכוכית; ובין העיצוב העכשווי לעבר של החברה ושל העיצוב האיטלקי.

קיארה אונידה

בחודש מרץ האחרון – רגע לפני שבוע העיצוב במילאנו – ביקרה בישראל המנהלת הקריאייטיבית של סלוויאטי, קיארה אונידה, לרגל יום העיצוב האיטלקי הבין־לאומי הראשון, כאורחת של מכון התרבות האיטלקי בתל אביב, של מוזיאון העיצוב חולון ושל ספריית החומרים. אונידה, ילידת 1984, נולדה בטורינו, שם גרה ולמדה עיצוב תעשייתי בפוליטקניקו. לאחר מכן עברה ללונדון בשנת 2008 כדי ללמוד תואר שני בסנט מרטינ׳ס.

״זה היה מעניין ומאתגר לבחון ולדחוף את הגבולות, עשיתי הרבה פרויקטים עם סאונד והתחלתי לעבוד עם זכוכית״, היא מספרת. ״מה שמצא חן בעיני בזכוכית היה השימוש היום־יומי בחומר, ולאט לאט התחלתי להבין אותו יותר. אחד הפרויקטים שעשיתי אפילו פורסם במגזינים ובלוגים רבים, ואפילו נרכש לאוסף הקבוע של מוזיאון הזכוכית של שנחאי״.

לאחר שסיימה את התואר עבדה אצל מרטינו גמפר ופיי טוגוד והתחילה לעבוד על Breaking The Mould, הפרויקט שזיכה אותה בסופו של דבר בהצעת עבודה מסלוויאטי. לפני כן היא עבדה כמעצבת תאורה ואביזרים לבית ברשת הביטאט הבריטית, ולאחר חצי שנה ו־15 גופי תאורה היא עזבה. במקביל לפרויקט האישי עבדה כפרילאנס עם חברות כמו הייניקן, גודיבה, נסטלה וחברות שונות בתעשיית התעופה, ובזכותן למדה את ההבטים המסחריים של התעשייה. ״עבדתי עם צוותי שיווק וחדשנות, למדתי הרבה איך לתקשר מותגים, איך למצב אותם, על האישיות של מותגים ועל הדרך ותת ביטוי חזותי לקונספטים.

״במקביל, בשנת 2011 קיבלתי טלפון מגלריה בברלין שרצו להציג את פרויקט הגמר שלי. הייתי נאיבית: חשבתי שזה ישן, למרות שזה היה בסך הכל לפני חצי שנה, ואמרתי שאני רוצה לעשות משהו חדש, ניסיוני יותר. הם הסכימו, סגרתי את הטלפון, ורק אז הבנתי שהצעתי משהו שגדול עלי. התקשרתי לחברים בוונציה, הצטרפתי אליהם והקמנו את ׳לשבור את התבנית׳, פלטפורמה מולטי דיסציפלינארית לעבודה נסיונית עם זכוכית.

״אנחנו מזמינים אנשים לשתף איתנו פעולה והופכים אותם לשותפים מלאים בכל אחד מהפרויקטים: זה גם וידאו, גם צילום, גם עיצוב גרפי, צוות גדול של אנשים שיכולים לעזור ליצור משהו שלם, כולל לחשוב איך אנחנו מתקשרים את הפרויקט החוצה. אם אנחנו לא מדברים עליו בדרך הנכונה, אף אחד לא יראה או יבין אותו כמו שצריך. ואקספרימנטלי לא אומר שאנחנו סתם מנסים: אנחנו מתעדים את כל התהליך, את כל החומרים, הטמפרטורות, כאילו זה ניסוי במעבדה. מבחינתנו זה ׳hands on׳״.

Breaking the Mould. צילום: Giacomo Streliotto

ולמה ונציה? זה לא מרכז עיצוב עכשווי.

״בגלל מוראנו כמובן, המקום שבו מייצרים זכוכית מהמאה ה־16. רצינו לעבוד בקונטקסט, במקום שבו הזכוכית צריכה לבחון את עצמה מבלי להתכחש למה שכבר נעשה. התבוננו הרבה זמן בטכניקות שהמאסטרים במוראנו משתמשים בהן כדי לנסות ולהבין את הערך שאנחנו יכולים לתת.

״התחלנו לעבוד עם תבניות העץ. העבודה עם זכוכית נעשית בטמפרטורות מאוד גבוהות, וכל מה שנוגע בה עולה באש; זה קרה גם לנו כמובן. חיפשנו עץ שלא ישרף מיד, שלא יהיה רעיל, חומר שנוכל להשתמש בו בתהליך תעשייתי או ׳חצי תעשייתי׳. התוצאה הראשונה לא יצאה משהו אבל היא שימחה אותנו; היה שם פוטנציאל ליצור משהו מעניין.

״המשכנו עם דברים לא מאוד מתוחכמים, היינו צעירים אחרי הלימודים, החברות מסביב עדיין לא רצו להשקיע בזה כסף. לאט לאט הכנו עוד ועוד דברים מוזרים ויצרנו קולקציה שכללה 13 אוביקטים. עשינו את התערוכה הראשונה בברלין וכבר אז פירטנו באיזה חומרים השתמשנו, באיזה תבניות, ממש יצרנו שיטה שמדמה ניסויים מקצועיים, ומאז אנחנו קוראים לכל התוצרים שלנו ׳נסיונות׳. זה עדיין work in progress, לא אוביקט. לכן הצגנו בתערוכה גם את התבניות כדי שאנשים יבינו איך האוביקטים נוצרו״.

ומה אחר כך?

״מיד לאחר מכן יצרה איתנו קשר גלריה ארם בלונדון, שמציגה עיצוב ניסיוני, והציעה לנו תערוכת יחיד. עשינו שוב הכל ביחד, עם האוביקטים, עם המידע.בפרויקט לאחר מכן כבר השתמשנו גם בטקסטיל שעשוי מזכוכית וקרמיקה. עבדנו עם רבקה הויס, מעצבת טקסטיל שפגשתי בעבודתי בהביטאט, שנתנה לנו להשתמש בסדנה שלה בלונדון. ניפחנו את הזכוכית לתוך הבדים, לקחנו את הכל מאוד ברצינות.

״החלק השלישי של הפרויקט הוצג בשבוע העיצוב של מילאנו בשנת 2014. התחלנו לעבוד עם מישהו שעובד עם מדפסת תלת־ממד לקרמיקה. חזרנו לוונציה ויצרנו כל מיני נסיונות. הזכוכית נופחה ישר לתוך הקרמיקה: לא ראינו משהו כזה מקודם והיינו מאוד מרוצים. במילאנו שאלו אותנו אם החלקים מודבקים, וזה היה נחמד״.

Breaking the Mould. צילום: Giacomo Streliotto

המיצב של חברת סלוויאטי במילאנו. צילומים: Maurizio Polese

נכון לעכשיו

בשלב מסוים של ההכרות חיכתה לאונידה הצעה מפתיעה: ארבעת המייסדים של הפרויקט נשכרו על ידי Salviati להיות הארט דיירקטורס והקריאייטיב דיירקטורס של החברה. ״האתגר הוא להפוך חומר ׳ישן׳, שקשה לחשוב עליו בדרכים חדשות, למשהו עכשווי״, היא מספרת. ״הלכנו למפעל להיפגש עם מי שמייצר בפועל את הכלים, עשינו את מה שהמאסטרים שלנו כמו מג׳יסטרטי או קסטיליוני עשו. הם הלכו למפעלים ושאלו את העובדים ׳מה אנחנו יכולים ללמוד ממכם, איך אנחנו יכולים לתמוך, מה אנחנו יכולים לחדש׳. זו לא חכמה לעבוד בסטודיו ולעשות הדמייה שנראית יוצאת מהכלל. האתגר הוא לעשות משהו עם התעשייה המסורתית המקומית ולפעול בסצינה הבין־לאומית סביב טרנדים עכשוויים.

״זו חברה שיש לה עבר עשיר בכל הקשור לחדשנות, הם יצרו דברים לכנסיית סנט פול ולפרלמנט. הם המציאו דרך לעשות מוזאיקה בצורה פונקציונלית ומהירה יותר, וחשבו איך לשנע את התוצרים שלהם באריזות שטוחות. היום זו חברה שונה, אנחנו עובדים הרבה עם כלים דקורטיבים לבית, אבל גם מיצבים גדולים לחנויות של שאנל, למלונות ריץ קרלטון או כמו המיצב במילאנו״.

איך התחלתם? זה לא מלחיץ?

״הפכנו את חדר העבודה לסטודיו שלנו, הבאנו את כל הנסיונות שלנו, והתחלנו לעבור על כל ההיסטוריה של החברה כדי להבין מה צריך לשים בצד ומה טוב ורלוונטי. ניתחנו את את המיצוב של הברנד, מה הסיפור שלו, מה אפשר להגיד עליו היום לא רק במונחי שיווק אלא במהות. בחנו את הצבעוניות, עשינו סאמפלים כדי לההבין מה עובד יותר ומה פחות.

״לקחנו עיצובים ישנים ועדכנו את הצבעוניות שלהם. הלכנו לארכיון וביקשנו לראות את השרטוטים המקוריים כדי לראות את הכוונה המקורית של המעצבים ועידכנו את הטקטיליות, את הצבעים. זה כבר לא זכוכית מוראנו מפעם, tacky, שלא תרצה לשים אצלך בחדר. וטיפלנו גם במיתוג, בלוגו, עבדנו עם צלם ועיצבנו מחדש את הקטלוג ואת החומרים השיווקיים. זה בסופו של דבר מפעל, זה לא משחק עם זכוכית אלא עיצוב שצריך להתקיים ביצור המוני ותעשייתי״.

איך גורמים לחברה ותיקה כל כך ליישר קו עם העיצוב העכשווי?

״אתה חייב לעבוד באופן רוחבי. עיצוב מיועד לאנשים, ואנשים כיום לא חושבים על משהו אחד בכל פעם אלא על 35 דברים בבת אחת. אתה חייב להסתכל על כל מה שקורה מסביבך, להיות פתוח לרעיונות חדשים, וגם להסתכל על דיסציפלינות אחרות״.

בעיצוב או בכלל?

בכלל. אצלי זה התחיל בלימודים בסנט מרטינ׳ס: הם הכריחו אותנו לעשות פרויקטים עם מחלקות אחרות, בקבוצות של שישה סטודנטים, כל אחד ממחלקה אחרת, והנה אנחנו צריכים לעשות פרויקט ביחד תוך שבוע. התוצאות היו תמיד מרתקות: אם היינו שישה מעצבים זה היה משעמם, אבל כשמטפל, מדען, סוציולוג ומעצב עובדים ביחד זה נהיה מעניין. רק ככה אתה יכול להגיע לחדשנות, לחבר נקודות שאחרת לא היו מתחברות״.

מה את עונה כששואלים אותך מה את עושה?

אני קופאת. באמת. אני מתחילה להגיד שאני מעצבת מוצר, אבל אז שואלים אותי איזה סוג של מוצרים, ואני עונה שבעיקר כאלו שיש בהם הבטים של אקספרימנטליות בחומר, וכיום בעיקר בזכוכית. נגעתי בהרבה הבטים של עיצוב, ומה שאולי משותף לכולם הוא היוקרה. כשעבדתי בהביטאט פחות נהניתי, למרות שהייתה לי אמונה במה שעשינו: עיצבנו משהו מקורי במחירים יחסית נמוכים. זו בסופו של דבר הסיבה שלמדתי עיצוב״.

מה התכניות שלך לעתיד?

״הייתי שמחה שיהיו לי חיים, אולי בן זוג…״, היא צוחקת. ״אני תמיד עובדת מאוד מאוד קשה. עיצוב זה לא לכל אחד, אתה חייב להיות כל הזמן בפוקוס. אין אף אחד שאומר לך מתי העבודה גמורה, אתה יודע את זה בעצמך. אני אמשיך לעבוד בסלוויאטי, זה מעניין, אני נהנית, העבודה מכסה הבטים רבים של המקצוע. אני יכולה לעשות את כל מה שלמדתי בתפקיד אחד, אבל אני מתגעגעת ללעצב, ולכן התחלתי לעבוד עם חומרים אחרים כמו עץ ומתכת, במחשבה להציע דברים לחברות אחרות״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden