כל מה שחשוב ויפה
איי וויווי במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

אי ווייוויי: האמנות שלי מפעילה את השינוי

האמן הסיני אי ווייוויי, מאמין שבכל מקום בעולם יש עוולות, אך זו לא סיבה לא להציג אמנות. להיפך. ״אני מודאג מאוד, לא רק בקשר לפלסטינים. אני מודאג בקשר לישראלים באותה מידה. חברה מודרנית לא יכולה להרשות לעצמה להתקיים במצב כזה של אי צדק״

אי ווייוויי בירושלים. צילומים תמר מצפי

שבוע וחצי לפני פתיחת התערוכה ״אולי, אולי לא״ במוזיאון ישראל, נעצרו עבודות ההקמה במפתיע. לא קל לעצור באוויר 80 טון ברזל, 23 טון גרעיני חמנייה ו־35 מטרים של שטיח. אך עבודותיו של אי ווייוויי, עם כל כובד משקלן, נדחקו לצדדים כדי לפנות מקום לנאומו הרשמי של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. מגזין Mezzanine הבין־לאומי אף הכתיר את ביקוריהם של שני האישים כ״התנגשות של אידיאולוגיות״, באחד המקומות בעולם שבהם התנגשויות לא חסרות. והנה, טראמפ היה ונסע ועבודותיו של אי ווייוויי יעמדו בירושלים עד 28 באוקטובר, בתערוכה שתיפתח מחר (2.6).

עבודות אמנות אינן נמדדות על פי משקלן הפיזי או ערכן הכספי וגם לא על פי יופיין. במקרה של אי ווייוויי מדובר ברבדי־רבדים של משמעות שהן מקפלות בחובן, וגם אם יש מי שיגידו שהיא פשטנית, פופוליסטית או שיכורת כוח, האמנות שלו היא כלי עבודה, ואפילו כלי תקשורת, לפי גישתו. ״מעולם לא עשיתי עבודה רק לשם האסתטיקה שבה. יש יופי, אבל יש גם הבט מוסרי ויש הבט חברתי. אני עצמי מושקע בעבודה״, הוא אומר בראיון מיוחד לפורטפוליו. אי ווייוויי הוא סוג של אימפריה של איש אחד. שליח מיוחד מטעם עצמו, המקשר בין מזרח ומערב ומשתמש בבימה של עולם האמנות להטיח בפנינו סוגיות אנושיות על אזוריות.

מרבית העבודות בתערוכה הגיעו מהסטודיו בבייג׳ינג או בברלין, מאוספים ברחבי העולם או היישר ממפעל היציקה, כמו במקרה של שני עצי הברזל העצומים שתפסו את מקומם ״בטבעיות״ בין ערוגות הצמחייה בגן האמנות של המוזיאון, והם מסוככים על כיפת היכל הספר. ״זו העבודה החדשה ביותר, אני עצמי לא ראיתי את העצים עד היום. זה היפוך העולמות עבורי. בכל השנים שהייתי במעצר בית בסין ראיתי את העבודות בהתהוות בסטודיו ואף פעם לא בתערוכות. והנה עכשיו, אני מתכנן ומזמין את העבודה ממפעל היציקה בסין, ורואה אותה לראשונה כאן בירושלים״.

כמובן שנתקלתי בביקורת ושאלו אותי איך האקטיביזם שלי מתיישב עם הצגת תערוכה בישראל. ואני אומר – עוולות נעשים בכל מקום בעולם. אם לא אציג פה לא אוכל להציג גם בארצות הברית, גם בסין ואיפה לא?״

טפט אצבע משולשת

כשאנחנו נפגשים הוא פוסע לראשונה ברחבי התערוכה, המשתרעת על שטח נרחב במוזיאון. בוחן מקרוב את ההצבה של פריטי חרסינה עדינים בוויטרינות ואת הדבקת הטפטים, שאף הם נמנים על עבודותיו האחרונות. השימוש בטפטים אינו זר לעולם האמנות, מעירה אוצרת התערוכה, מירה לפידות, אך בתיק העבודות של אי ווייוויי מדובר בתוספת מאוחרת. בתערוכה זו מקובצים חמישה טפטים שונים, המתייחסים לתקופות שונות בעבודתו ומשלימים סדרות עבודות ידועות: האחד מציג את תנועת היד המפורסמת שלו, השולחת אצבע משולשת מול מבני הכוח והממשל. אחר, בגווני זהב, מציג את אמצעי המעקב שליוו את הגבלת צעדיו ומאסריו בסין, ואת סמלי המאבק שלו להישאר נוכח ברשת. דוגמאות הטפט עשויות ממצלמות מעקב, אזיקים וציפורי לוגו של טוויטר, המופיעות כאן כעיטור מהודר לצעיף של הרמס. טפט נוסף מעביר לשפה גרפית בסגנון ציורי כדים יווניים או הירוגליפים מצריים את סיפורם של הפליטים שהוא מלווה בשנתיים האחרונות, מאז עזב את בייג׳ינג.

מעניין במיוחד הטפט המורכב ממקבץ אינסופי של תעודות אחידות, כתובות בקליגרפיה סינית. בניגוד לטבעו הידוע של טפט קיר, כאן מדובר בעבודה שאין בה חזרתיות. אלו הם שטרות חוב שנשלחו לאנשים שהלוו לאמן כסף לתשלום הכופר שכפו עליו השלטונות כשנעצר לראשונה, בתואנה של העלמות מס. היה זה מימון־המון ראשון מסוגו, שנעשה בתנאי לחץ, כשהוא נתון לאיום מאסר ממושך. כל אחד מהשטרות חתום בחתימת ידו של האמן ומבטיח את החזרת החוב בתוספת 10% ריבית – והחוב אכן שולם. ״הנה השטר שלי״, מזהה בסיפוק האסיסטנטית שלו והוא ניגש בחיוך לבחון אותו מקרוב.

זה היה רגע אזרחי מכונן. 30 אלף איש שהרימו בתוך עשרה ימים סכום של תשעה מיליון יואן. אם יש משהו שאני מרוצה ממנו בחיי זה שהאמנות שלי מפעילה את השינוי. זה מוכיח שיש משמעות לפעולות של היחיד מול כל הכוח והדיכוי של המערכת״

טפט שטרי חוב

״זה היה רגע אזרחי מכונן״, הוא אומר, אצבעו משוטטת על האותיות ומזהה את השמות. ״30 אלף איש שהרימו בתוך עשרה ימים סכום של תשעה מיליון יואן. אם יש משהו שאני מרוצה ממנו בחיי זה שהאמנות שלי מפעילה את השינוי. זה מוכיח שיש משמעות לפעולות של היחיד מול כל הכוח והדיכוי של המערכת״.

קבוצת הכוכבים

והוא יודע דבר או שניים על מערכת דכאנית. אביו היה משורר, חבר מפלגה מוערך בזמנו של מאו טסה טונג, עד שברגע מסויים של פתיחות פוליטית מדומה העז למתוח ביקורת על הדרך הסינית. אי ווייוויי, שהשנה ימלאו לו 60, היה בן פחות משנה כשהמשפחה הוגלתה לאזור שנקרא ״סיביר הקטנה״. הוא ראה את אביו האינטלקטואל מועסק בניקוי שירותים ובשלל עבודות משפילות בכפרי ״חינוך מחדש״.

כשהיה בן 18 חזרה המשפחה לבייג׳ינג והוא החל לעסוק באמנות ובקולנוע והצטרף לקבוצת אמנים אקטיביסטים, שסירבו ליישר קו עם האמנות המגוייסת. בין פעולותיה המפורסמות של ״קבוצת הכוכבים״ (Xing Xing) הייתה תערוכה מאולתרת שתלו ב־1979 על גדרותיו החיצוניים של המוזיאון הלאומי, סמוך לכיכר טיינמאן במרכז בייג׳ינג. חברי הקבוצה נחשבים לחלוצי האמנות העכשווית בסין. מרביתם היו אוטודידקטים, שמרדו גם באמנות המסורתית וראו באמנות דרך לבטא את עמדותיהם החברתיות.

באמצע שנות ה־80 נקרתה לאי ווייוויי הזדמנות לצאת מסין והוא היגר לניו יורק. ״חשבתי שלא אחזור לעולם״ הוא אומר, ואינו מפרש אם בגלל המגבלות הפוליטיות או בשל עמדתו האישית. אך החיים מורכבים יותר מראיית הנולד של האיש הצעיר שהיה אז. פחות מעשר שנים לאחר מכן, ב־1993, אביו חלה והוא חזר לבייג׳ינג, באותה עת כבר כאמן בין־לאומי מוכר יחסית.

בתערוכה במוזיאון ישראל מוצג הד מאחת מעבודותיו המפורסמות מאותה תקופה – תמונה עשויה מהרכבת לגו, המשחזרת פרפורמנס שבו שבר כד עתיק משושלת האן. אותה פעולה של חילול הקודש, שאורכה כהרף עין, צולמה בווידאו ובסטילס והפכה למעין הצהרת כוונות אמנותית. בכל עבודותיו יש מרכיב של פרובוקציה, אצבע משולשת בעין הממשל, לצד רפרנס עמוק לתרבות הסינית עתיקת הימים, ההולכת ונרמסת תחת גלגלי הזמן. תחילה הייתה זו מחיקת התרבות המכוונת שנקט המשטר הטוטליטרי־הקומוניסטי; בהמשך עשו זאת המתעשרים החדשים ששדדו נכסי תרבות והעבירו אותם לבעלותם האישית, כעת עושה זאת התיעוש המודרני, הגלובליזציה וכוחות השוק הקפיטליסטי.

חברת לגו סירבה לספק לו את חומר הגלם, במקומה שוב נרתם הציבור לעזרתו ובמקומות רבים בעולם נפתחו עמדות לאיסוף לגו. הוא דיבר על המשחק הפוליטי באנשים כאבני משחק, ובינתיים יכלו המבקרים בתערוכה לדרוך על פניהם של האנשים ולחוש את עליונות החופש והשררה

האוצרת מירה לפידות על רקע תמונת-לגו של הכד הנשבר

״כשאנו רואים את העבודות כאן אפשר לתהות עד כמה אנחנו יורדים לפשרן ואיזה חלק מהמשמעות הולך לאיבוד בתרגום״, אומרת לפידות. הוא משלב בעבודותיו חומרים וכלים מסורתיים, רהיטים או חלקי מבנים עתיקים, לצד אופניים וחפצי יום־יום מסימני החיים הסיניים כיום. גם השימוש באבני הרכבה של לגו – חומר פלסטי של מותג מערבי – כמובן אינו מקרי. הוא השתמש בהן לראשונה בתערוכה בכלא אלקטרז (שהפך לאתר תיירות), שבה הציג על הרצפה דיוקנאות של 176 אסירים פוליטיים, עשויים לגו. חברת לגו סירבה לפנייתו לספק לו את חומר הגלם, כיוון שלא רצתה להיות מזוהה עם פעילות פוליטית. במקומה, שוב נרתם הציבור לעזרתו ובמקומות רבים בעולם נפתחו עמדות לאיסוף לגו לצורך עבודותיו. הוא דיבר על המשחק הפוליטי באנשים כאבני משחק, ובינתיים יכלו המבקרים בתערוכה לדרוך על פניהם של האנשים ולחוש את עליונות החופש והשררה. הוא עצמו היה אז במאסר בית בבייג׳ינג. כך החמיץ גם את תערוכות הענק שלו בטייט מודרן ובביאנלה בוונציה.

גם המבקרים בתערוכה החדשה מוזמנים לדרוך על פיסות מידע היסטורי ומשחקי כוח פוליטיים. אחד המוצגים הנדירים בתערוכה הוא שטיח שיצר אי ווייוויי כשחזור של דוגמת הרצפה במוזיאון במינכן. ״זה היה מוזיאון שהיטלר הקים כדי לפאר את האמנות הארית, העליונה״, הוא מציין. לתערוכה שלו ב־2009 ב־Haus der Kunst קרא ״So Sorry״ (בניגוד לסרט הדוקומנטרי שנעשה עליו וכותרתו ״Never Sorry״) והשטיח שנוצר בעמל רב הפנה את תשומת הלב לאותם דברים שאיננו מדברים עליהם ואף מסרבים לראותם. הוא הוכן כעבודה מיוחדת למקום וכיסה את רצפת המוזיאון במדויק, כך שהפך כמעט לבלתי נראה. כעת, בצירוף מקרים מצמרר משהו, גילה אי ווייוויי שמידות האולם במוזיאון ישראל תואמות במדויק את מידותיו, והוא מוצג לראשונה מאז.

ברבות מהעבודות הוא עוסק בשאלת הזהות של היחיד בחברת המונים, המקדשת אחידות ומוחקת את הייחודי והשונה. כזו היא עבודתו המפורסמת עם גרעיני החמנייה, שמוצגת בתערוכה. מיליוני הגרעינים עשויים חרסינה, אחת התעשיות הסיניות העתיקות והמזוהות בעולם (עד כדי כך ששמו הנרדף של החומר באנגלית הוא China). הם מיוצרים בתבנית אך צבועים ביד כל אחד ואחד. הפרויקט המקורי שהוצג בלונדון סיפק עבודה ל־1,600 איש במשך שנה שלמה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עובד עם המוני אנשים. ב־2007 הוציא לתערוכת הדוקומנטה בקאסל, גרמניה, 1,001 סינים שטיילו בעיר כתיירים ושיתפו באינטרנט מדי יום את חוויותיהם וצילומיהם (לפני עידן הסלפי). הפרויקט הענק כלל השגת ויזות ואישורי יציאה מסין לכל המשתתפים, תיעוד מלא של התהליכים והשארת מקום לעניין האישי של כל אחד ואחד מהם. ״זה היה לפני עשר שנים בדיוק״, הוא נזכר. וכמובן שהדבר עורר לא מעט תשומת לב גם מצד השלטונות, שבד בבד עם פרסומו ההולך וגובר בעולם החלו לעקוב אחריו מקרוב.

ב־2007 הוציא לתערוכת הדוקומנטה בקאסל, גרמניה, 1,001 סינים שטיילו בעיר כתיירים ושיתפו באינטרנט מדי יום את חוויותיהם וצילומיהם (לפני עידן הסלפי)

גרעיני חמנייה שנצבעו בעבודת יד

פני הדברים לא תמיד היו כאלה. למשך זמן קצר, בתחילת המילניום, דווקא היה אי ווייוויי אחד מבניה המוערכים של המערכת הסינית. במפגן הראווה האדריכלי לקראת אולימפיאדת בייג׳ינג 2008 הוא נמנה על צוות התכנון של האצטדיון האולימפי ״קן הציפור״, יחד עם משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג ודה־מרון. שם החלה המחלוקת שלו עם המדינה לגבות מחיר אישי. ״מתחתי ביקורת על הפינוי של האנשים שחיו שם ואחר כך על השימוש שנעשה במקום לתעמולה פוליטית, במקום לחגיגה דמוקרטית כפי שהיה מיועד להיות״.

בהמשך הפך לאויב הציבור ממש, כש״נטפל״ לחקירת השחיתויות ועבירות הבנייה הקשות שהביאו למותם של כ־70 אלף איש, רבים מהם ילדים בבתי ספר, ברעידת האדמה הגדולה בסצ׳ואן באותה שנה. באחת מעבודותיו אסף מוטות ברזל־בניין מההריסות בסצ׳ואן, יישר אותם מחדש והציג אותם שכובים בערימה כעדים אילמים או כחומר תמים.

גישה אסתטית דומה אפשר לראות בעבודת ה״מכבסה״ שהציג בניו יורק באוקטובר 2016, ובה בגדים שנטשו פליטים במעברים ממקום למקום, חלקם של אנשים חיים וחלקם כבר לא. האמן ואנשיו כיבסו, גיהצו ותלו את הבגדים באופן מסודר, כמוכנים למסירה בניקוי יבש. בעבודות אחרות הוא משתמש בחגורות ההצלה של סירות הפליטים. זהו הנושא המרכזי של רבות מהתערוכות שהציג בשנתיים האחרונות, מאז עזב את בייג׳ינג והקים את הסטודיו שלו בברלין. במשך שנה החזיק גם סטודיו נייד באי לסבוס ביוון, לצורך עבודתו עם הפליטים מסוריה.

אנחנו לא באמת רואים את הפליט כאדם כמונו. הפליט הוא תמיד אחר. פולש. לא אנחנו. פליטים הם כמו חייזרים מהחלל החיצון״

המצב האנושי

למבקריו, שמתייחסים לעיסוק האמנותי בבעיות הפליטים כאל שעשוע שרק מוסיף לו כבוד, הוא משיב בעשייה העקבית שלו. ״אני בחור רגיל, אבל יש לי את הצורך לעסוק במציאות. אני מוצא הנאה במאבק לזהות את המציאות ולבטא אותה באמצעות הכלי התקשורתי שעומד לרשותי״.

בימים אלה אתה מציג בתערוכה בפראג סירת פליטים שמרחפת מעל לראשיהם של המבקרים בגלריה. למה היא תלויה בגובה?

״כי אנחנו לא באמת רואים את הפליט כאדם כמונו. הפליט הוא תמיד אחר. פולש. לא אנחנו. פליטים הם כמו חייזרים מהחלל החיצון. יש בעבודה 258 דמויות אנוש. ילדים, נשים וגברים. המבקרים בגלריה יכולים לראות אותם רק במבט מגלריה שנמצאת קומה מעל״.

בביקור שלך בישראל לפני שנה באת למעשה לבקר ברשות הפלסטינית?

״כן, לפני שנה בדיוק, הגעתי הנה בגלל העיסוק שלי במצב הפליטים. באתי למחנות הפליטים בגדה המערבית ובעזה, כחלק ממחקר על מצב הפליטים בעולם. כי זו לא רק סוריה. צריך לראות מה קורה באפריקה, מה קורה בבנגלדש, מה קורה במקסיקו או בישראל. בכל מקום התנאים מאוד שונים אבל מצב הפליטות הוא אחד – המצב האנושי. כמה אפשר לסבול וכמה אפשר לחיות באי צדק״.

יאמרו עליך שאתה צבוע, שאתה מדבר על מצב הפליטים ומצב הפלסטינים ונהנה ממנעמי ההצגה במוזיאון ישראל. זה לא מדאיג אותך?

״כמובן שנתקלתי בביקורת ושאלו אותי איך האקטיביזם שלי מתיישב עם הצגת תערוכה בישראל. ואני אומר – עוולות נעשים בכל מקום בעולם. אם לא אציג פה לא אוכל להציג גם בארצות הברית, גם בסין ואיפה לא? ואני אכן מודאג מאוד, לא רק בקשר לפלסטינים. אני מודאג בקשר לישראלים באותה מידה. חברה מודרנית לא יכולה להרשות לעצמה להתקיים במצב כזה של אי צדק״.

אני אכן מודאג מאוד, לא רק בקשר לפלסטינים. אני מודאג בקשר לישראלים באותה מידה. חברה מודרנית לא יכולה להרשות לעצמה להתקיים במצב כזה של אי צדק״


אתה רואה באמנות שלך מפעל חיים?

״אנחנו חייבים לכבד את החיים שלנו עצמנו ושל אחרים. צריך אמון באחר וצריך לכבד גם את האויב שלך. כמו במאבק שלי מול הממשלה בסין. אם אתה לא מאמין שהם יכולים להשתנות אז למה בעצם אתה נאבק? אני אולי אויב המדינה מס׳ 1, ובכל זאת גיליתי שגם אצל הצד השני חלות תזוזות, שהם מאמינים בי״.

למה לדעתך?

״אולי הם מזהים בי את האנושי שהוא גם חלק מהם. גם לאנשי ממשל יש הבנה של הומניזם, של היסטוריה. אני מאמין שאין להם ברירה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

5 תגובות על הכתבה

  1. Shoshan Brosh-vaitz

    ריאיון נהדר, חגית פלג-רותם! הקשבת לאמן והסתכלת בעבודות שלו. בלי פופוליזם תקשורתי. איי וויוויי אנושי וענק יצירתי, ולכן הוא אמן דגול. את התוצאה החברתית-תרבותית של האמנות שלו אפשר לכנות 'ארטיזם' [על משקל אקטיביזם…]

    1. הדס

      יופי של ראיון, מחכה לסיור המודרך שלך בתערוכה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden