כל מה שחשוב ויפה
אן אורן, מתוך העבודה The World is Ours

מוסררה מיקס: קומפוזיציות של הלא נודע

״דווקא היום כשהגישה היא ראיית שחורות, אנחנו מציעים הצעה אחרת שבה בניית עולם היברידי יכולה לתת תקווה״, אומרת שרון הורודי, האוצרת האמנותית של פסטיבל מוסררה מיקס, שיפתח ביום שלישי בירושלים תחת הכותרת ״טרה אינקוגניטה״ - מזרח ומערב בעולם היברידי

שרון הורודי

Yuval:

הי שרון, בוקר טוב. מה שלומך?

Sharon:

טוב תודה, שקט…

Yuval:

השקט שלפני הפסטיבל, שעוד שנייה מתחיל. הכל מוכן?

Sharon:

יש עוד עבודה רבה לפנינו. זה פסטיבל שמתרחש בחלקו במרחב הציבורי ולכן הרבה מההכנות וההקמות יכולות להתבצע רק ביום הפסטיבל. האמנים מחו״ל מתחילים להגיע ומתחיל להיות מעניין

Yuval:

אז ספרי רגע מה זה בכלל מוסררה מיקס, כי תמיד קצת קשה להבין אירועים מורכבים שאי אפשר לשים במגירה אחת

Sharon:

זהו אירוע רב תחומי, שנוגע בתחומים רבים: מוזיקה, אמנות פלסטית, ניו־מדיה, מיצבים, וידיאו ומיצגים. הוא מתקיים זאת השנה ה־17 בשכונת מוסררה בירושלים ביוזמתו של בית הספר מוסררה, מטרייה להתרחשויות רבות ולקשרים רבים שבין אמנים, סטודנטים, תושבים, העיר והשכונה. הרבה מהפרויקטים שמוצגים הם פרי של שיתופי פעולה חובקי עולם, והשנה במיוחד, בעקבות התמה ״טרה אינקוגניטה״ – מזרח ומערב בעולם היברידי

Yuval:

השנה ה־17? לא היה לי מושג שכל כך הרבה זמן

Sharon:

כן, זה התחיל בשנת 2000 עם ״מוסררה מון־אמור״ שחיבר את התושבים לאמנות דרך צילום ואוכל והמשיך והתרחב וגדל

Yuval:

רגע לפני שנדבר על הפסטיבל השנה, עוד שאלה על החיבור בין התכנים לתכנית הלימודים: איך התכנית והאופי של בית הספר משפיעים על הפסטיבל?

Sharon:

בית הספר שוכן בלב השכונה וחוגג השנה 30 להיווסדו. זה מקום שגדל וצמח בצורה אורגנית תוך כדי יצירת קשרים עם השכונה והתושבים והפך לחלק מהמרקם בו: נוצרו קשרים, חלקם ספונטניים וחלקם חלק מתכנית הלימודים. פרויקטים מהעבר היו לדוגמה הספר על הפנתרים השחורים שבית הספר הוציא לאור וסטודנטים צילמו, או מוסררה מון־אמור שהזכרתי שעסק באוכל מקומי ובמתכונים של אנשי השכונה.

הפסטיבל התרחב והתפתח גם בזכות התמיכה שניתנה מצד התושבים, לדוגמה אירוח עבודות אמנות בחצרות, עזרה בחשמל מהבתים למקומות הציבוריים ועוד. בית הספר רואה את עצמו חלק מהיום־יום של השכונה ואינו נטע זר, הוא משתלב בשכונה שהופכת יותר ויותר הטרוגנית. יחד עם ההטרוגניות נולדים אתגרים של סובלנות וקבלה, ובית הספר הוא מרכיב מהותי ביצירת האוירה השכונתית. התכנים הנלמדים משלבים תמיד ראייה כפולה: פנימה אל העיסוק האישי והחוצה אל העולם, אל החברה

ביורן מלהאוס, Eastern Western Park

Yuval:

אז מאיפה מתחילים?

Sharon:

אין התחלה או סוף, הפסטיבל הוא ספירלי ודבר מחובר לדבר. כל פסטיבל הוא סוג של טרה אינקוגניטה; ארץ לא נודעת שצריך לצלול לתוכה ולחוות, להכיר, להתנסות. החיבורים מתבהרים לעיתים רק בסיכום

Yuval:

ובכל זאת, הרי יש תמה, יש מחשבות ראשונות

Sharon:

בסוף כל פסטיבל ומתוכו נולד הפסטיבל הבא, התמה הבאה. הפסטיבל לפני שנתיים עסק ב״קיומנות״, אמנות הקיום, וזה שלפני שנה ב״טרנסלוקציה״ – ביו־ארט. השנה עניין אותנו לעסוק בקיום דרך המהויות התרבותיות; הסתכלות על העולם כיום דרך המקום שבו התרבות והאמנות יוצרות מערך היברידי שמבטל את התפיסה הדיכוטומית ששלטה ב־100 השנים האחרונות. החיבורים הבין־תרבותיים הם גם אפשרות להסתכלות על העתיד. דווקא היום כשהגישה היא ראיית שחורות, אנחנו מציעים הצעה אחרת שבה בניית עולם היברידי יכולה לתת תקווה.

אנחנו מתייחסים למזרח ולמערב בצורה סימבולית, כי הם היוו סוג של ״שני הפכים״ לכאורה. כל עבודות האמנות שמוצגות וגם המוזיקה הם תולדה של חיבורים ליצירת חדש, ששואב את כוחו ומקורותיו מממקומות שונים או מתפיסות שונות

Yuval:

ואיך זה בא לידי ביטוי בפסטיבל השנה?

Sharon:

לדוגמה, בתערוכה בגלריה החדשה, ״קומפוזיציות של שבט חדש – אוביקטים היברידיים״, יוצגו עבודות אמנות ועיצוב: קבוצת תזזית תציג מיצב זז שנבנה יחד עם קבוצת גמלאים מעולי אתיופיה. המשתתפים בקורס שהם ערכו בנו מבנים קטנים שהזכירו נולים מסורתיים מאתיופיה. אילי לוי ואורי לוינסון מתזזית כנסו את העבודות יחד ויצרו מיצב זז. עמית צורן עבד עם שבט נוודים ממדבר הקלאהרי שאיבדו את מקור מחייתם כציידים. הוא פיתח יחד איתם בעזרת אמצעים טכנולוגיים ייצור ופיתוח של התכשיטים שאותם הם יצרו בצורה מסורתית מקליפות של ביצי יען.

יהונתן הופ שיתף עולה עם גארו סאנדרוני, מעטר עיטורים ארמניים מסורתיים, ששולבו בכלים שעיצב הופ תוך מחקר פורמליסטי של צורות וחיתוכים. תומר דהן, כוריאוגרף ורקדן, יציג עבודת מחול חדשה שמשלבת בין ריקוד מודרני לאמנות סידור הפרחים היפני, האיקבאנה. דפנה אבידן שמתגוררת ב־15 השנים האחרונות ביפן תציג עבודות מבד ממוחזר שמקורו ביפן ובאפריקה. בכלל רבים מהאמנים המציגים הם סוג של היברידיים, החיים בין תרבויות.

פרויקט נוסף הוא ״ירומרה״, מפגש בזמן אמת בין מוסררה למדינה, שכונה במרקש, מרוקו. בזמן הפסטיבל תיפתח חצר שתאפשר לאנשים להכנס לתוך קהילה אד־הוק שבנויה מאנשים במרקש ואלו שיגיעו לפסטיבל במוסררה. הם יעסקו בריטואלים משותפים, החיבור יתקיים בעזרת סקייפ, אמנית ממרקש תגיע לפסטיבל ואמנית מברלין תשהה במרקש באותו זמן והן תנהלנה את החיבור.

האמנית מא לי שהגיעה מסין לתכנית שהות אמן, יצרה בשלושת החודשים האחרונים יצירה חדשה שמבוססת על הקהילה היצירתית המקומית בירושלים. היא יצרה איתם מיצג ענק שיפתח את הפסטיבל, הוא צולם במקומות שונים בירושלים וישלב וידיאו, מיצב וסאונד. בעבודותיה היא מחברת מסורת סינית עתיקה, עם תרגילי סדר קומוניסטים ורוח טכנו…

נטליה מאלי, Artist Must Be Flexible

Yuval:

זו נראית תכנית מרשימה ומעניינת, ומעניין אותי לשאול אפרופו מה שאמרת בהתחלה, שההצעה שלכם יכולה לתת תקווה: את אופטימית? את חושבת שאמנות יכולה להשפיע? על מי? ובעוד במקום מורכב כמו ירושלים?

Sharon:

אני אכתוב רגע משהו אישי.

אני מתגוררת בחמש השנים האחרונות מחוץ לישראל. בכל פעם שאני מגיעה לכאן אני מרגישה בשני ניגודים מדהימים: מצד אחד, הידרדרות בכל הנוגע לחופש הביטוי ומתקפה על אמנים ועל אמנות, ומצד שני פריחה מדהימה של התארגנויות אמנותיות עצמאיות, המון אנרגיה שמופנית ליצירה. אני חושבת שזו תגובת נגד אותנטית ואמיתית. אמנות יכולה לגעת בצורה שאף תחום אחר אינו מסוגל: היא מאפשרת לראות דברים מזווית אחרת, היא יוצרת מציאות חדשה שיכולה לחלחל לאזורים אחרים. אם יש צורך כזה עצום למשטר את האמנות, כנראה יש לה כוח

Yuval:

אני תוהה אם אפשר להבין מהתשובה שלך שאת אופטימית?

Sharon:

אני מאמינה שאין לנו את הפריבילגיה להיות פסימיים. להתייאש פירושו להפסיד. אני מסתכלת קדימה, לא רק לחמש אול עשר השנים הקרובות, אלא מעבר לכך. אני רואה בניית קהילות שאינן שייכות ללאום או אתניות זהה, אפילו קהילות שחבריהן אינם מתגוררים באותו מקום, ואני רואה את המקום שהיצירתיות תופסת בכל מישורי החיים, ויודעת שיש פוטנציאל אדיר כשמפגישים בני אדם יצירתיים יחד, וזה מה שתרבות ואמנות עושות

מיקה חזן בלום, טיגריס

Yuval:

עד כמה הסטודנטים מעורבים בפסטיבל ומושפעים ממנו?

Sharon:

הסטודנטים מהווים חלק מהותי בכמה מישורים. ראשית, בלעדיהם אי אפשר היה להפיק את הפסטיבל. הם צוות הפסטיבל: בונים, צובעים, מרימים, עוזרים לאמנים. והם כמובן חלק מהותי גם בתכנית האמנותית. בתכנית המוזיקה הם מהווים חלק מאוד גדול, גם הסטודנטים בתכנית הרגילה וגם אלו מהתכנית ללימודי המשך במוזיקה אקספרימנטלית. הסטודנטים מהמחלקה לניו־מדיה יצרו השנה את ״מגרש הפלאות של מוסררה״, מתחם גדול שבו הם בנו מן קרקס ניו־מדיה חווייתי.

יש גם שתי קבוצות של סטודנטים שמגיעים מהאקדמיה לאמנות בפוזנן ומהאקדמיה לאמנות בפראג. האחרונים מגיעים לביקור אחרי שסטודנטים ממוסררה התארחו באפריל אצלם ויצרו יחד עבודות משותפות. לסטודנטים מהווה הפסטיבל פלטפורמה חשובה ביותר, זה רגע שהם מקבלים את הזכות להציג בפומבי והם מתייחסים לכך ברצינות רבה ומשקיעים מאוד. גם הקשר של הסטודנטים עם אמנים מחו״ל ואמנים מקומיים הוא חשוב ביותר. הם לומדים הרבה מהחוויה לעזור להם, וגם מהעבודות המוצגות. הרבה פעמים אני מקבלת מהם תגובות כמו כמה עבודה מסויימת שהוצגה בפסטיבל השפיעה להם, נתנה להם רעיונות וגם לפעמים תעוזה

Yuval:

מגניב! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Sharon:

זו הזדמנות מיוחדת במינה לחוות ירושלים אחרת, להכיר אמנים מקומיים ובין־לאומיים הרואים את העולם מזוויות מבט מאתגרות. בשלישי בערב הפסטיבל נפתח, מוזמנים להגיע בשעה 19:00. אני מציעה לאנשים פשוט להגיע, לשוטט ולחוות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden