כל מה שחשוב ויפה
הדסה גולדויכט

חיים ומוות בוונציה

הדסה גולדויכט יצאה למסע אל ליבה של הקהילה היהודית העתיקה של ונציה לרגל 500 שנה לגטו הראשון בעולם. ב״בית החיים״, תערוכת היחיד שהיא מציגה במקביל לביאנלה לאמנות בוונציה, מתגלה עולם מלא מבעד לסיפור חייו של אלדו איצו, ״רב החובל של בית הקברות היהודי״

13 עבודות וידיאו מוצגות ב״בית החיים״, תערוכת היחיד של הדסה גולדויכט בוונציה. 13 עבודות שנבחרו מתוך מאות שעות צילום, ראיונות, מחקר ושוטטות, שהצטברו לאורך ארבע שנים, והן מזקקות ומתמצתות את חייה ומותה של קהילה, של עיר, של עולם ועידן שלא ישובו עוד. ״שקט של בית קברות״ עוטף את הנכנסים בשערי הקומה השלישית ב־Fondazione Querini Stampalia – מוזיאון קטן ויפה, שבו מוצגת התערוכה במקביל לביאנלה הבינלאומית ה־57 לאמנות בוונציה (עד 26 בנובמבר 2017). החלל מוחשך, התנועה בעבודות הווידיאו כמעט אינה מורגשת וצלילים מועטים בוקעים מהן.

הבנתי שאני צריכה לחפש את השאלה הנכונה לשאול. ונציה עוברת שינוי גדול, אין צעירים רבים בעיר ומשפחות שחיות בוונציה מאות שנים נמצאות במעין תהליך של פרידה מהעיר

האפקט על הצופים מיידי, שקט משתרר וקשב מתעורר ועימו סקרנות, לפענח את מסלול סימני הדרך שמוביל מהפריים הראשון – חור בחומת בית הקברות היהודי, שקורי עכביש עדינים מעכירים את המבט בעדו כדמעה על העדשה – עד לחדר האחרון, בו אומר אלדו איצו, גיבור התערוכה, פרקי תהילים שהוא שומר בדרך כלל לטקסי אשכבה באותו בית קברות.

הדרך מנקודה א׳ ל־ב׳ עוברת בין מראות חוץ ופנים, החל באוסף הצבים המוזר של איצו, עבור ברחבת הדשא בלב בית הקברות; דרך חדר המגורים בביתו, המוקרן בגודל טבעי על הקיר, בין שורות מצבות, ונראה כאנדרטה לבית שכבר אין בו חיים; ועד לנבכי יומניו של איצו, שסיפורו האישי הפך לפריזמה שדרכה מספרת גולדויכט את סיפורה של הקהילה היהודית הגוועת בוונציה.

״העבודות שלי תמיד קשורות למקום ולאנשיו. הגעתי לוונציה ב־2013 בהזמנתו של שאול באסי, פרופסור באוניברסיטת ונציה ואיש מפתח בקהילה היהודית, במטרה לעשות עבודה לציון 500 שנה לגטו היהודי״, מספרת גולדויכט. לפרויקט נרתמו גם מוזיאון ישראל בירושלים והאוצר הבכיר לאמנות ישראלית אמיתי מנדלסון, וכן מייזלין פרוג׳קטס מניו יורק, שם נפתחה לאחרונה תערוכה המציגה חלק אחר מהעבודה הוונציאנית. ״גם הבחירה שלנו במקום שבו תוצג התערוכה הייתה מכוונת למוזיאון שיש בו פעילות רבה עם הקהילה״, אומרת גולדויכט.

דימויי שקיעה והתכלות וספינות טובעות הם מוטיבים חוזרים בביאנלה השנה. רבות מהתערוכות מנהלות דרך מצבה של ונציה דיון על מצב החיים בעולם (המערבי) כפי שהיכרנו אותו, הנמצא בנקודת משבר. כך בתערוכה המוצגת במוזיאון של פראדה; בתערוכת דמיאן הירסט; ובתערוכתו של גל ויינשטיין בביתן הישראלי, ״שמש בגבעון דום״


גטו מהמאה ה-16

הגטו היהודי בוונציה היה הראשון מסוגו בעולם והוא שהעניק את השם גטו למקומות סגורים כמותו בעולם המודרני. במקור האיטלקי זהו שיבוש של המילה ג׳טו, בית יציקה, שהיה בקרבת מקום. בוונציה נשארה הקהילה היהודית על כנה עד היום, אך היא הולכת ומתמעטת – כמו שאר אוכלוסיית הקבע בעיר.

״ישבתי שם וניסיתי לדבר עם אנשים בגטו ואף אחד לא רצה לדבר איתי. הבנתי שאין ממש מרחב משותף והתחלתי ללכת מבית לבית ולקיים שיחות אישיות לא פשוטות. הבנתי שאני צריכה לחפש את השאלה הנכונה לשאול. ונציה עוברת שינוי גדול שמואץ בשנים האחרונות – עיר שרק מי שמתפרנס מתיירות יכול לחיות בה, שסובלת מהצפת־יתר של תיירי־יום המגיעים ועוזבים בספינות הקרוז הגדולות. שהרבה מהזכוכית והתחרה הוונציאנית הם made in china  ולכן אין צעירים רבים בעיר ומשפחות שחיות בוונציה מאות שנים נמצאות במעין תהליך של פרידה מהעיר, שנמצאת במשבר כלכלי לא פשוט״.

דימויי שקיעה והתכלות וספינות טובעות הם מוטיבים חוזרים בביאנלה השנה. רבות מהתערוכות מתייחסות אל העיר כנקודת מוצא ומנהלות דרך מצבה של ונציה דיון על מצב החיים בעולם (המערבי) כפי שהיכרנו אותו, הנמצא בנקודת משבר. כך בתערוכה המוצגת במוזיאון של פראדה, The Boat is Leaking, The Captain Lied; בתערוכת הענק של דמיאן הירסט המספרת סיפור בדוי של אוצר מספינה טבועה; בכמה מביתני המדינות המשתתפות בביאנלה, כמו סינגפור ואיטליה; בביתן האמריקאי הנראה כמוכה סופה ומט לנפול ובתערוכתו של גל ויינשטיין בביתן הישראלי, ״שמש בגבעון דום״.

העיסוק בזמן החולף, בהזדקנות ובאחיזה בחיים הוא ציר מרכזי בתערוכה ״בית החיים״. ״במשך כמה שנים, בביקורים חוזרים, צילמתי בבתים של חברי הקהילה. רבים מבני הקהילה אמרו שעבורם מאוחר מדי לעזוב (יותר מדי ספרים לארוז – הם אמרו), אך ילדיהם עזבו מזמן. בכל ביקור שלי שמעתי על אנשים שראיינתי שנפטרו בינתיים, ומסרתי לילדיהם את הווידיאו שבו הם מצולמים״. כך הלכה והתגבשה ההיכרות של גולדויכט עם החיים היהודיים בעיר.

העיסוק בזמן החולף, בהזדקנות ובאחיזה בחיים הוא ציר מרכזי בתערוכה ״בית החיים״. רבים מבני הקהילה אמרו שעבורם מאוחר מדי לעזוב. בכל ביקור שלי שמעתי על אנשים שראיינתי שנפטרו בינתיים, ומסרתי לילדיהם את הווידיאו שבו הם מצולמים

היא עצמה מגיעה מרקע דתי, מנסה להימנע מהגדרות ומתארת את עצמה ״נעה בין העולמות״. ילידת 1981, היא בוגרת בצלאל שהמשיכה את לימודי האמנות לתארים מתקדמים בניו יורק. עבודותיה הן כמעט תמיד פרויקטים ארוכי טווח, אך גם היא לא שיערה את היקפו של הפרויקט הנוכחי ואת רמת המעורבות שתידרש לה, שהשפיעה על חייה האישיים ואף על מצבה הגופני בעבודה ״שעלתה לי בדמים״, היא אומרת, ומתכוונת להריון בסיכון ולמסעות צילום עם ילדה פעוטה לצידה.

״קטעי הווידאו האינסופיים שצילמתי מצומצמים בתערוכה למשהו שחשבתי עליו כמו שפה, עם סימני פיסוק הבנויים מחומרי התהליך הזה. אני חושבת על כל התערוכה כעבודה אחת, שהתנועה בה נעשית במקצב של הליכה על חבל – כשפרטים זעירים מוגדלים וגדולים ממוזערים, והתערוכה כולה בנויה ממעברים מסוגים שונים בין מיקרו למקרו״.

עם הזמן הבינה גולדויכט שהיא מתעדת בעבודתה נקודת זמן קריטית שבין החיים למוות. במבט לאחור נראה אך טבעי המיקוד בבית הקברות – שבאופן פרדוקסלי נקרא ׳בית החיים׳ במסורת היהודית. ״במשך השנים הללו התקרבתי מאוד לאלדו איצו בן ה־86, שאחראי על בתי הקברות של הקהילה״.

עם הזמן הבינה גולדויכט שהיא מתעדת בעבודתה נקודת זמן קריטית שבין החיים למוות. במבט לאחור נראה אך טבעי המיקוד בבית הקברות – שבאופן פרדוקסלי נקרא ׳בית החיים׳ במסורת היהודית

עבודת האוצרות נדרשה כאן לתהליך של זיקוק, היא מתארת: ״תמיד אני מדמיינת חדר מלא והתהליך הזה של הזיקוק הוא חלק מהעבודה ובמקרה הזה זה היה כמו הליכה במבוך. אחד הקווים המנחים היה לשמור על הפרטיות של האנשים – הדיאלוג הזה מול אלדו היה סופר משמעותי. הוא לא סמל, הוא בן אדם שחי שם. אמיתי ברגישות שלו ידע לאפיין וזה היה חלק מתהליך ההחלטות״. מנדלסון מוסיף שראה צורך לשמור על הקונטקסט האמנותי, הפואטי ולא להתפתות רק להיבט התיעודי.

רב החובל של בית הקברות

״אלדו היה רב חובל שנים רבות וכשפרש, לפני 35 שנה הפך ל׳רב החובל של בית הקברות׳ והתנדב לנהל את ענייני הקבורה של הקהילה. לא התפקיד המבוקש ביותר״, מעירה גולדויכט. בסרט העומד במרכז התערוכה מספר אלדו איך שיחק עם חבריו מחבואים בין הקברים ודימו את המקום לג׳ונגל אקזוטי – משחק ילדות שהפך למציאות בתקופת הפשיזם ומלחמת העולם השנייה, כאשר יחד עם אחיו התחבאו וחיו למעשה בבית הקברות.

כעת הוא מטפל בהלוויות ובתחזוקת הקברים היומיומית בשני בתי הקברות – העתיק והחדש (שגם הוא עתיק) השוכנים באי לידו בוונציה. גולדויכט רואה אותו כאמן, את הרסטורציה של בית הקברות העתיק היא מזהה כמעין עבודת מיצב המדמה בית קברות פיקטיבי.

אחד הקווים המנחים היה לשמור על הפרטיות של האנשים – הדיאלוג הזה מול אלדו היה סופר משמעותי. הוא לא סמל, הוא בן אדם שחי שם

״וכמו שלקפטן על הספינה יש Captain's Log, אלדו המשיך לנהל יומן ימי כזה כשעזב את הספינה וממשיך בכך עד היום בכל יום, תוך ספירה מדויקת של מבקרי בית הקברות וכל אדם שנפטר״. היומן משמש אותו גם ככלי להרחיק עדות. לטפל בחיי הרגש והמשפחה הפרטית שלו באותה גישה עניינית שבה הוא מטפל בצמחייה, בקברים, באוסף הצבים ש״ירש״ מבנו והוא מגדל אותם כחיות מחמד; ובמותם הוא מפחלץ אותם והם נשארים בקרבתו – שלא כמו ילדיו שבגרו.

דפי היומנים המופיעים באחד מחדרי התערוכה מציגים את הקשר שלו למסורת ולקהילה, כעוגן שנותר בו מילדותו. פה ושם מופיעה מילה עברית בכתיבה תמה, המתחקה אחר לוח השנה היהודי, חגים ומועדים וביניהם שזורים אירועים מקומיים, כמו הביאנלה של ונציה שבה הוא מקפיד לבקר; ואירועים אישיים, ימי הולדת או מותה של אשתו, שאותה הוא מתאר כשמש, שחייו וחיי ילדיו חגו סביבה.

גם אם נראה שהתערוכה של גולדויכט נוגעת במיוחד לנו כישראלים או יהודים, הרי שהמורבידיות שלה הופכת אותה לאוניברסלית. כאשר איצו קורא פרקי תהילים העברית בפיו נשמעת כמעין צליל מנטרה שמאני (עוד נושא שחוזר ועולה בתערוכות הביאנלה), מזמור קצר נשימה שמחפש מזור. לדברי גולדויכט יש הרבה טקסיות במנהגים שסיגל לעצמו איצו וזוהי אחת מנקודות החיבור ביניהם.

״העבודות שלי מתעסקות בטקסים ועוד יותר מכך בערבוב בין החיים לעשייה האמנותית ובמורכבות של הערבוב הזה. אחת העבודות הראשונות שלי נקראת ׳שיעור כתיבה׳ ועוסקת בלימוד האותיות (עבודתה המוצגת בימים אלה בתערוכה ׳אין כמו בבית׳ במוזיאון ישראל היא המשכה של עבודה זו). בעולם החסידי שממנו אני באה, כאשר ילד בן שלוש נפגש לראשונה עם האותיות טובלים אותן בדבש כדי שהמפגש הראשון שלו עם הכתיבה יהיה מתוק. אני חושבת שאנחנו מדברים כל כך הרבה דברי סרק ובעבודות הדבש שלי יש ניסיון לחזור לשפה שהיא רק טעם״.

״אני מאמינה באמנות כסוג של תפילה – באנרגיה הזו. בשבוע שסיימתי את העבודה על פרויקט קודם ׳שיר ערש׳ (שצולם במוזיאון ישראל, עם עובדי המוזיאון) נכנסתי להריון אחרי הרבה זמן שלא הצלחתי להיכנס להריון. אני יכולה לומר שאני מאמינה באמנות וגם פוחדת ממשהו שמחולל משהו במציאות – ואני לא יכולה לשלוט בזה״, היא אומרת.

פורסם לראשונה במגזין בסיס לאמנות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden