כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021

בית הרוחות במוזיאון ישראל

המתח בין הפנטזיה על בית אידאלי לבין המקום שאינו מושג לעולם יעמוד במוקד הכנס הבינלאומי של מוזיאון ישראל, שיפתח ב-9.5 לרגל התערוכה ״אין כמו בבית״

אנדי וורהול

ספה, טלוויזיה, פסנתר, מיטה, ספרים, מראה וכוס יין – רוב הפריטים והחומרים המרכיבים את התערוכה ״אין כמו בבית״ במוזיאון ישראל מגיעים היישר מעולם החפצים השימושיים. 100 שנים עברו מאז הכניס מרסל דושאן את ״המזרקה״ המפורסמת למוזיאון ושינה את היחסים בין חפצים במקומם הטבעי לבין יצירות אמנות. האוצרת עדינה קמיאן קשדן מחזירה את החפצים למקומם־היחסי המוכר, בין קווי מתאר של בית מגורים – כניסה, סלון, מטבח, אמבט, חדר שינה, חצר – מעין ״דירה לדוגמה״ שיוצאת מעולם הנדמה־לי של משרד הנדל״ן ונכנסת לטריטוריה של המוזיאון.

מתוך העבודה על התערוכה אני רואה שהרוח של הדאדא לא פסה מהעולם. עם השנים אני מבינה, שלכל דבר יש מקום משלו אבל הדברים נבנים נדבך על נדבך – אני מתמחה בדבר אחד ומתוך מה שאני יודעת אני הולכת אל הפחות ידוע


הבית המוזיאלי רדוף רוחות. רוחם של האמנים (החיים והמתים) אינה עוזבת את העבודות אחרי שהן עוזבות את הסטודיו. להיפך, היא מטעינה את החפצים במשמעות, בסיפור אישי וברקע ספציפי: החל מסורג החלון הפונה החוצה, בעבודה ״בין שתיים לארבע״ של יעל אפרתי, שכבר בשמו טמון גרעין של סיפור ילדות ישראלית; עבור בדלתות שמציבה האמנית הקולומביאנית דוריס סלסדו בעבודה ״בית האלמנה״, הנראות כמצבות סוריאליסטיות, ולצידן עבודה מסדרת ״המפתחות״ של עילית אזולאי.

מעבר לפונקציה הפיזית ולמשמעויות הפנים אמנותיות, כל עבודה מייצגת עולם רגשי ונפשי רב רבדים: זיכרונות ילדות מאושרת או סיוטי לילה ותהומות של בדידות; בית מגונן ומכיל או משפחה מנוכרת. בית לבוא אליו או להיפרד ממנו. אי אפשר לנתק את היצירה מהאדם שמאחוריה, אך גם מהאדם שלפניה – הצופה, שמביא את המטענים שלו, התרבותיים והאישיים, למפגש.


״התערוכה פותחת פתח להתבונן בחפצים מזווית רעננה ובתוך כך מאירה היבטים מחיינו – תפקידים מגדריים, איסוף ואגירה ומעמדו המרכזי של הבית בעיצוב המשפחה, הזהות והזיכרון״, אומרת עדינה קמיאן קשדן, אוצרת התערוכה. ״הצפייה בתערוכה היא חווייתית. יש כאלה שמגיבים יותר להיבט ההומוריסטי של החפצים שיצאו מהקשרם, ויש כאלה שחשים יותר את האימה. ילדים נהנים לראות את הכפית הענקית של סובוד גופטה, מבלי שהם מודעים לרמות אינפורמציה נוספות שהעבודה מציפה״.

מהכניסה ל״בית״ מגיעים אל הסלון. הספה של סלבדור דאלי בצורת שפתיים פתייניות, מגדל טלוויזיות של נאם ג׳ון פייק נראה קצת כרובוט שפלש לסלון. סרטה של נבט יצחק פורע את החוקיות והאסתטיקה של שטיח הפרסי שאיבד את צבעיו ונותר לבן על הקיר. החוקיות מופרת גם במיטת הקומתיים של אלמגרין ודראגסט, הניצבת באיזור ״חדר הילדים״. דרוש מבט שני כדי להבחין שהמיטה העליונה פונה כלפי מטה במחווה אינטימית, כלפי המיטה התחתונה, ומעלה מחשבה על מיניות כבושה במחנות צופים ובאכסניות נוער.

דמות האדם היא איבר הפנטום החסר, ואת מקומם של הדיירים הווירטואליים תופס הצופה שהופך לדייר לרגע

גבריאל אורוסקו. צילום באדיבות מוזיאון לודוויג, וינה

בין כל החפצים הדוממים בולטים בהיעדרם דיוקנאות של בני אדם. דמות האדם היא איבר הפנטום החסר, ואת מקומם של הדיירים הווירטואליים תופס הצופה שהופך לדייר לרגע בבית – כמו דמותה של זהבה הפולשת לבית שלושת הדובים. יוצאת דופן במובן זה היא עבודתה של ג׳נין אנטוני ״ללקק ולהקציף״, שבה ניצבים שני פסלי טורסו בדמות האמנית, יצוקים בשוקולד ובסבון. את הפסלים היא יוצרת באמצעות יציקה בתבנית שהוטבעה ישירות על גופה.

אנטוני היא אמנית מיצג, יוצרת פסלים, סרטי וידאו, ציורים וצילומים, והיא נחשבת לאחת האמניות הפמיניסטיות המובילות משנות השבעים עד ימינו. היא תהיה אורחת הכבוד בכנס הבינלאומי שייערך במוזיאון ישראל בשבוע הבא (9.5 – 10.5) לרגל התערוכה.

״יצקתי את עצמי שבע פעמים בסבון ושבע פעמים בשוקולד. אחר כך עיצבתי מחדש את הדמות שלי על־ידי ליקוק השוקולד והקצפת הסבון. באמצעות שימוש בחומרי יום־יום אני מקווה לעורר בצופה זיכרון של טקסים בסיסיים שכאלה ולגבש אמפתיה״, היא מסבירה בקטלוג התערוכה. ההחלטה לתת לאמנים להשמיע את דברם לצד עבודותיהם היא חלק מהשאיפה להדגיש את המטען האישי של ככל אחד מהם, כפי שמסבירה קמיאן קשדן.

כחוקרת של דושאן ומאן ריי היא ממשיכה לחרוש את שדה ה״רדי מייד״ של ימינו, ומוצאת אותו פורה וסוער. ״מצד אחד זה כאילו אין כבר אוונגרד ואין חדש תחת השמש, מצד שני ככל שמתבגרים, מבחינה מקצועית הראייה שלי יוצרת יותר הקשרים בין הדברים ואני יותר מעורבת אישית״.

יערה צח

המטבח מתגלה כזירה טעונה במיוחד בהיבט הפוליטי־הפמיניסטי, עם תנור בישול הנכרך על צווארה של עקרת הבית (עבודה של בירגיט יורגנסן), והמקרר בעבודה ״הכנסת כלה״ של בלו סמיון פיינרו שאורב לאישה כמלכודת אחרי החתונה. הוא מופרד במחיצת פומפייה של מונה חאטום (שם העבודה באנגלית הוא משחק מילים דו משמעי, Grater divde), אמנית פלסטינית־לבנונית שמציבה כאן מעין חומת הפרדה.

לצד המטבח חדר השירות, ובו קרש גיהוץ שצימח גידולי פאלוס גבריים – עבודתה של האמנית היפנית יאיוי קוסמה משנות ה־60. ״הרכישה של העבודה הזו היא שהניעה את קו המחשבה״ אומרת קמיאן קשדן. ״בניתי את התערוכה מחדר השירות החוצה אל שאר הבית. זו הפעם הראשונה בכל שנות עבודתי כאוצרת שאני פועלת כמעין אמנית מיצב – כל חדר וחדר הוא מכלול של פרטים שהיחסים ביניהם מגדירים את התערוכה. יש עבודות שהיו יכולות להיראות טוב יותר אם היו מוצבות בחלל משלהן, כמו עבודת הדלתות של סלסדו, אבל כאן היא נמצאת בתוך הקשר, ויש לכך מחיר״. כשהיא מדברת על כך זה נשמע קצת כמו המצב בבית, או החלטות על חלוקת השטח בין ילדים במשפחה.

בחדר השירות משולבות כמה עבודות מפתח, כמו קופסת אבקת הכביסה Brillo של אנדי וורהול וכלי עבודה של מאן ריי. ״מתוך העבודה על התערוכה אני רואה שהרוח של הדאדא לא פסה מהעולם. עם השנים אני מבינה, שלכל דבר יש מקום משלו אבל הדברים נבנים נדבך על נדבך – אני מתמחה בדבר אחד ומתוך מה שאני יודעת אני הולכת אל הפחות ידוע״.

יאיוי קוסמה

״אני רואה את התערוכה כמהלך משולש, שלכל אחד מהחלקים בו יש משקל משמעותי: הנושא – החפץ הביתי שעבר טרנספורמציה בידי האמנים, מדושאן ועד היום; החלל – ההחלטה על עיצוב חלל התערוכה כתרשים של בית מגורים; והקטלוג – שעוצב במכוון בהשראת הקטלוג של איקאה, שהפך בעצמו לחפץ ביתי מוכר״.

הקטלוג של איקאה, כמו גם מוצריה וחנויותיה האחידות ברחבי העולם הפכו לחלק מהתרבות החזותית הקולקטיבית של ימינו. הוא מופק בכל שנה במיליארדי עותקים ונפוץ כמו התנ״ך. מעצב התערוכה חנן דה לנגה התחבר לרעיון וחילק את החלל באופן המזכיר תרשים של בית ״על הנייר״, בהשראת הסרט ״דוגוויל״ של בימאי הדוגמה לארס פון טרייר.

מרסל דושאן

אורחת כבוד בתערוכה היא ״המזרקה״ של דושאן, שכאן מוצבת כאילו חזרה לשמש בתפקידה המקורי כמשתנת גברים, מעין סגירת מעגל סמלית. האמנית הדסה גולדויכט יצרה מקלחת פלאית, המטפטפת דבש ניגר. מוטיב הטפטוף חוזר בפסל היונים של מאוריציו קטלן – בקיר החיצוני של התערוכה, שחלקה האחרון מצטיין בריאליזם הקרוב במיוחד למציאות.

לא רק הבית עומד במוקד התערוכה ״אין כמו בבית״, אלא גם ה״אין״ וה״כמו״. ובכותרת באנגלית ״No Place״. קמיאן קשדן מדגישה שאין כאן תפאורה למשחק בבית. להיפך ״לא מדובר בבית אידילי, אלא בפנטזיה על בית שאינו בר מימוש. אין מקום כזה ומתוך העיסוק בבית אנו מגיעים לאל־ביתי, לחסר״. נושא האל ביתי יעמוד במרכז הכנס בשבוע הבא, כמו גם סוגיות מגדר וחלוקת תפקידים בבית ושאלות על אוונגרד בתקופה שבה הופרו כבר כל החוקים בתחום האמנות.

הרשמה לסימפוזיון באתר המוזיאון www.imj.org.il

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden