כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

יעל מגרי

עד הקצה: אחרי 11 שנים גלריה הקצה בנהריה נסגרה

11 שנים, 80 תערוכות, מאות ערבי חברה ותרבות רחבי אופקים, שני אנשים עם הרבה כוח רצון: האמנים־אוצרים לי רמון ויצחק דה לנגה סוגרים את שעריה של גלריה הקצה בנהריה, שהקימו וניהלו בהתנדבות

לי רמון אינה מוצאת מרגוע. בחודש שעבר נסגרה גלריה הקצה בנהריה אחרי 11 שנות פעילות. הגלריה שהקימו וניהלו האמנים ובני הזוג יצחק דה לנגה ולי רמון, הייתה בייבי שתבע משניהם עבודה רבה. אולם במפתיע, הסגירה אינה מקלה על סדר היום של רמון והבירוקרטיה הכרוכה בסיום הפעילות רבה מששיערה . אלה מצטרפים למידה של צער על מה שהיה ולא ישוב עוד.

גלריה הקצה נפתחה ב־2006, מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם התערוכה ״במבט חטוף״, שהוקדשה לקריאה להשבת החטופים מלבנון ומעזה. מאז התוותה קו פעולה חברתי, מעורב ומשפיע. בתערוכה הלפני־אחרונה ״ברוכים הבאים לנהריה!״, שהוצגה בספטמבר בשנה שעברה, ניסו רמון ודה לנגה, יחד עם אמנים אחרים, מעצבים ואדריכלים, לתת מבט (אחרון) ביקורתי וחומל כאחד, על המקום שבו צמחה הגלריה. בדיעבד נראות העבודות בתערוכה כמעין ״ספירת מלאי״ של מרכיבי הסביבה העירונית, וזו בתורה מספקת מעין דין וחשבון נוקב, כמעט הסבר לכך שלא נמצא מקום לגלריה בעיר.

יצחק דה לנגה, מתוך התערוכה ״ברוכים הבאים לנהריה!״, צילום: עמיקם חורש

זוהר אייזנברג וטל בדיחי בחנו את מצבו של נחל הגעתון החוצה את העיר בשממונו (במקור זהו ה״נהר״ החרב שעל שמו נקראה העיר); מיכל קלסובסקי הדפיסה אותו על מזכרות מקומיות (סובנירים), אורית רייך העלימה אותו תחת פרויקט נדל״ן ויעל מגרי הציגה צילומים של הנחל בגעשו, ברגע נדיר וחולף; עבודותיהם של דה לנגה ושל קובי סיבוני התבוננו בתותח הגרוטסקי שצמח בכיכר העיר, ומזכיר בנוכחותו משטרים טוטאליטריים; צילומיו של עמיקם  חורש חזרו למפעל האסבסט – ספק הפרנסה שהמיט אסון ומחלה על עובדיו וסובביו.

״אחת הסיבות לסגירה היא הקושי לנהל מקום כזה, שבו פעולות רבות נעשות בהתנדבות לאורך זמן כה רב״, אומרת רמון. ״ההכרה והתמיכה של מינהל תרבות איפשרו לנו לצוף, בעוד שהעירייה, לצערנו, לא תמכה בכלל, למרות בקשות חוזרות ונשנות. בנוסף, לא הצלחנו לעמוד בדרישת חוק הנגישות שנכנס השנה לתוקף מחייב, ובצדק מוחלט. ניסיונות למצוא פתרון להכשרת המקום או לעבור למקום חלופי לא צלחו״.

כשאת מסתכלת לאחור אל תקופת העבודה של הקצה, מה את רואה?

״כשאני מנסה לנסח מה היה הקצה אני חושבת שיותר חשוב מה הציבור ראה בנו. ניסינו להביא את האמנות הכי טובה, שמדברת מתוך עצמה ומאפשרת לזולת להגיב ולדבר ועוטפת ומכילה אותו ומתכווננת אליו. לא אמנות מסתגרת. אם היא מדברת רק עם עצמה ועל עולם האמנות היא לא נכנסה. אבל לא בחנפנות, לא בלהקל – אמנות טובה; כזו שמאפשרת ליצור דיאלוג. זו האמנות שהבאנו לקצה״.

כמה תערוכות הצגתם?

״ב־11 שנים עשינו 80 תערוכות״.

את נשמעת כמעט מופתעת, וזה באמת מספר לא מבוטל.

״מדובר בהרבה מאוד עשייה, וזאת בנוסף לתצוגת תערוכות. הדגם שלנו כלל מפגשים, הרצאות ושיחות לכל תערוכה מתחומי ידע, דעת ותרבות נוספים – פעמים רבות גם מפגשי נושאים שהאמן לא שיער שראינו כנובעים וכבעלי זיקה לעבודות, שנתנו לו עצמו מבט חדש״.

במבט חטוף

ב־2006 החלה לפעול הגלריה בתנאים מחתרתיים. ״היינו תוך כדי שיפוץ והתחילו אזעקות״, נזכרת רמון. ״התעכבנו בגלל מלחמת לבנון השנייה והתערוכה הראשונה הייתה מיד אחריה, ובמובן רב עסקה בה״.

במבט לאחור נראה שהקשר בין המלחמה והחיים בצפון לפעילות הגלריה היה בלתי נמנע. ״מיקי גולדווסר, אמו של החייל החטוף אודי גולדווסר, שנחטף בלבנון, פנתה וביקשה שנציג עבודות שלו. אודי היה צלם חובב רציני. אני חשבתי שתערוכה של צילומים שלו בגלריה חדשה בפריפריה לא תעשה מספיק הד ציבורי לעניינם של ׳הבנים׳ אודי גולדווסר, אלדד רגב ז״ל וגלעד שליט, והרי זו הייתה המטרה. החלטתי לפנות לצלמים מקצועיים בהזמנה להצטרף״.

לי רמון ויצחק דה לנגה. צילום: רחל ניר

גלריה הקצה, מפגש סיכום ופרידה

תערוכה אחרונה, ״סיכום ופרידה״

״זה היה המפגש הראשון שלי עם האינטרנט – שלחנו מייל שהתחיל להשתרשר בין חברים וכך הגענו ל־80 צלמים (שוב המספר הזה, 80). עוד לא פתחנו את הגלריה וכבר עמדנו בפני תערוכה עם 80 משתתפים. התערוכה ׳במבט חטוף׳ התחילה אצלנו ונדדה אחר כך לעוד תשע תחנות ברחבי הארץ. זה היה מטורף. תוך כדי התערוכה התחלנו לארח דיונים ומפגשים עם אנשים מתחומים שונים הקשורים לצילום ולחטיפה. בין היתר הגענו להבנה שקהילות העולים החדשים בעיר ובארץ מארגנטינה, מאתיופיה ומרוסיה חוו אי ודאות, חטיפות ועינויים ונושא פדיון שבויים רלוונטי גם לקהילות אלו.

״יצרנו מפגשי תוכן ודיונים, ביניהם מפגשים ולימוד הנושא בשפות השונות, וכמו כן קיימנו מפגשים על צילום, על תיעוד, ועסקנו בשאלה האם בכוחם להשפיע ולעורר מודעות. בעקבות תערוכה ראשונה זו הבנו שתערוכה על הקיר – כמו גם הציבור – יכולים להתרחב ולהתעצם זה מזה. מכאן התחילה המסורת שכל תערוכה הייתה מלווה בתוכנית של לפחות ארבע או חמש הרצאות ומפגשים מדיסציפלינות שונות הנוגעות לתכני התערוכה. כך הגיע לקצה גם קהל שנחשף לתערוכה דרך העיניין שגילה בהרצאה, ומתוך והפך לחלק מקהילת הקצה״.

ישראל נוי, מגזרות נייר, מתוך התערוכה ״בן, אב, אהבה ואוטיזם״

הנושא החברתי עלה גם בבחירות האמנותיות?

״בין תערוכות האמנים הצגנו לדוגמה גם אמנות של אאוטסיידרים, כמו התערוכות ׳בן, אב, אהבה ואוטיזם׳ בשנת 2011, ששמה מעיד על תוכנה, או התערוכה ׳גם חלום הוא בית׳ ב־2008, של קבוצת בוגרים הלוקים בפיגור שלמדו בפרויקט מיוחד במכללת אורנים. במפגשים הנלווים היו לדוגמה הרצאה של מנהל כפר נופים לאנשים עם פיגור שכלי, מפגש עם יעל גילעת, מנהלת המכון לאמנות אורנים שדיברה על האחריות החברתית של עולם האמנות כלפי אוכלוסיות מיוחדות והאלוף (במיל׳) דורון אלמוג, שדיבר על מחויבות החברה לחלשים ועל ניסיונו האישי. גם בתערוכות אלו זכינו להתעניינות רבה וקיבלנו עוד אישור עד כמה האמנות של אאוטסיידרים מסעירה, מרתקת ומאתגרת לא פחות מאשר של האמן המודע והמנומק״.

גם אתם, כמי שיושבים בצפון מחוץ למילייה התל אביבי, הרגשתם אאוטסיידרים?

״במידה מסויימת כן, הרי אנחנו בפריפריה על כל המשתמע מכך, וזאת הייתה בחירה מודעת כשהגענו לגליל (1982) מייד כשחזרנו ארצה, אחרי חיים של שמונה שנים ולימודים באמסטרדם, כשבמקור שנינו ממרכז הארץ. אאוטסיידרים גם בדרך שבה בחרנו להקים ולהפעיל את הגלריה בשנים הראשונות ללא כל תמיכה. כשקיבלנו את ההכרה והתמיכה של מנהל תרבות עם הדרישות להציג אמנים מקצועיים, בדגש על בכירים, נענינו לדרישות (ולשמחתנו אמנים בעלי שם רבים נענו להזמנתנו). מצד שני היה חשוב לנו לא פחות שהאמנות תדבר עם הקהילה גם על תכנים מקומיים. כך לדוגמה ב־2009 הצגנו את התערוכה שאצרתי ׳עת מסיק׳ של אמנים ערבים ויהודים מאזור הצפון. התערוכה סיפקה לנו קרקע למפגשים על תרבות הזית והמסיק. העיסוק באמנות לצד העיסוק בחיים הוא שהקנה לגלריה קהל נאמן, שמצא בה בית״.

רציתי לשנות את העולם

בין הדברים שנישאו בפתיחת התערוכה האחרונה, אמר נדב רם – מחנך מנהל בית ספר הפתוח תפן, מידידי הגלריה: ״העדינות והאנושיות, מלווה בראיה מפוכחת, חדה ורגישה מאפיינות את דרך עבודתכם כאן. ביסוד של כל תערוכה עומדים תמיד הכאב האנושי והמאמץ להבינו, לבטאו ולחפש לו מזור. יצרתם תערוכות אמנות שאפשר להגדירן כאופן שבו הפרט משליך את פנימיותו על החומרים כאמצעי לדבר עם סביבתו, לדאוג לה, להשפיע עליה וליצור באמצעותה הזדמנות להיות מושפע ממנה״.

כשזכיתם בהכרה נוצר גם קושי ודרישות פורמליות?

״ההכרה והתמיכה מאוד עזרו, אחרי שבחמש השנים הראשונות עבדנו בהתנדבות מוחלטת. אבל התקציב לא באמת הספיק: אחד הקשיים הגדולים הוא העבודה עם אנשים בהתנדבות – ניהול האתר והתפעול הטכני, הישיבה בגלריה. המרצים מהשורה הראשונה הגיעו בהתנדבות. בתחילה פנינו לכל חברינו ואחרי שגמרנו את מאגר החברים שלנו התחילו לבוא חברים של חברים, אפילו מומחים שכלל לא הכרנו נענו לקריאת הקצה, מהצפון כמובן, אבל גם מהמרכז ואפילו מירושלים ומבאר שבע. אבל לא היה קל למצא אותם ולחזר אחריהם, ואני כמובן מבינה אנשים שמתקשים להתחייב מראש ולהגיע בהתנדבות.

״הפעילות בהתנדבות ולאורך שנים שוחקת. התפעול השוטף גבה מאתנו הרבה מאוד השקעה והמועקה הלכה וגדלה, ולמרות שהיה כסף, אף פעם הוא לא הספיק וחסרונו הגביל את יכולת העשייה. לקראת הסוף כבר לא היה לנו כוח למצוא תחבולות, וכמובן שבמקביל אנחנו עובדים בעוד מקומות כדי להתפרנס״.

את מרגישה שזה אובדן או שזה מיצה את עצמו?

״אני לא חושבת שזה מיצה את עצמו, לא בשבילנו ולא בשביל הציבור. רבים הביעו צער גדול על הסגירה, היו אפילו אנשים שממש כעסו עלינו כי הקצה הפך לחלק בלתי נפרד, אפילו מובן מאליו (במובן החיובי) מההוויה המקומית, מחיי התרבות והקהילה בעיר והאזור״.

ואת חשה הקלה?

״במובן מסויים כן. זו הייתה עשייה ואחריות ללא הפסקה. אבל זה גם וגם – בהחלט אובדן ובהחלט הקלה – יש רגעים כאלה ויש רגעים כאלה״.

כשיצאתם לדרך, מה חשבת שיהיה?

״אגיד את האמת, אני רציתי לשנות את העולם – מאז ומתמיד זו הייתה משאלת הלב שלי, תוך כדי שאני יודעת שזה בלתי אפשרי. בהתחלה חשבתי שאשנה את העולם באמצעות האמנות שלי אבל אני יודעת שאמנות לא תשנה את העולם. ואמרתי או־קיי – כל המאבק הזה של להיות אמן ולחפש מקום לחשוף את העבודה לציבור על מנת ליצור דיאלוג ואולי השפעה קטנה, כל כך מורכב ואולי גם חסר משמעות. כך שבמשך הזמן הגלריה היוותה בעבורי מרכז עשייה משמעותי יותר, ומסתבר שלרבים היא היתה אכן משמעותית מאד. ואני בהדרגה המעטתי לעסוק באמנות שלי״.

אבל יצחק (דה לנגה) לא הפסיק.

״יצחק המשיך במקביל לעבוד בסטודיו ולהציג, אבל אני ראיתי בגלריה את הביטוי האמנותי והחברתי שלי וזה היווה לי דרך אחרת, דרך חדשה לביטוי עצמי״.

ועכשיו הקול שלך נחלש?

״עכשיו אני מחפשת את הקול שלי מחדש״.

לי רמון, מתוך ״ברוכים הבאים לנהריה!״. צילום: עמיקם חורש

הייתה תערוכה אחת שהיא ״ה״תערוכה, שבה את רואה את הייצוג האולטימטיבי שלכם?

״כל תערוכה נעשתה בכוונה גדולה, בהתלהבות ובהתרגשות, לא הייתה אף תערוכה שנעשתה כבדרך אגב. היו כמובן תערוכות מסעירות ומשמעותיות יותר, לדוגמה: התערוכה ׳בונקרים, חומות וחפירים׳ באוצרות יצחק, שבה התבוננו על החברה הישראלית באמצעות דימויים של ביצורים. במפגשים היו היסטוריון וארכיאולוג שבעזרתם למדנו והתבוננו אחורה על המיגננות הרבות כל כך לאורך ההיסטוריה של הארץ, כמו גם מפגש עם פסיכולוג שדיבר על ההתבצרות של הפרט.

״שנינו השתתפנו בתערוכה לצד מיכה אולמן, אברהם אילת ושושי חורש. הצגנו ביצורים שיצאו מהקשרם, מהשטח ומהזמן שבו נדרשו לתפקד, מעין רומנטיזציה של הברוטליות והדגשה של האיוולת האנושית. נקודת המבט הייתה אקטואלית, היסטורית, ציבורית ואישית. העבודה שלי בתערוכה הייתה פסל בית קטן שיושב על אי קטן מוקף חפיר מלא מים, יצחק הציג ציור של מגרש משחקים על גבי מקלטים ציבוריים עם נדנדות, קרוסלות ומגלשות. אפשר לראות בזה מטאפורה וגם בבואה של החיים שלנו כאן בארץ״.

וגם על הגלריה בסביבה שלה?

״לא חשבתי על זה. אולי. מאז ומתמיד חיפשנו אמנים ותכנים שהם באופן מסויים לפחות רלבנטיים לאנשים כאן, כך שלא היינו אי בודד, ההיפך, הציבור ההולך וגדל ראה בגלריה מרכז, או כפי שהגדירו רבים ׳בית כנסת חילוני׳. כך הפכה הגלריה למוכרת ובעלת משמעות להתבוננות באמנות ולא פחות משמעותית מהבחינה החברתית״.

על כך העיד גם ההיסטוריון ד״ר יאיר בוימל, בדברים שאמר בפתיחת התערוכה האחרונה:  ״אף פעם לא הסתפקתם ביצירת אמנות ובאצירת תערוכות. אתם הפעלתם מרכז אמנות, תרבות והשכלה רב תחומי. וחשוב מכך – מרכז לבחינה אומנותית ביקורתית של פני המציאות החברתית בישראל״. לדבריו, תפקידה העיקרי של האמנות הוא לעורר מחשבה וביקורת וסגירת גלריית הקצה ״הופכת אותנו לחברה שמפחדת מביקורת, שחרדה מהצבת סימני שאלה, לחברה אנטי דמוקרטית. קהילה שלא מציפה ולא עוסקת בשאלות קיומיות ושלא מטפחת מוסד, ולו קטן, ולו מפרספקטיבה אמנותית בלבד, שעוסק בביקורת עצמית, היא קהילה פגומה, מבוהלת ומפוחדת״.

עמיקם חורש, מתוך ״ברוכים הבאים לנהריה!״

״סגירת גלריית הקצה מהווה פגיעה קשה במרקם הציבורי של החיים בצפון. איני מתכוון רק לנו, שהביקור בגלריה יחסר לנו. אני טוען שמרקם ציבורי וקהילה אנושית שיש להם תותח, בית חולים, תחנת משטרה, בתי ספר, חנויות, שכונות מגורים, רחובות מסחריים, אולם תרבות, קניוני קניות, חוף ים, מרחב עצום של יישובים כפריים ואין בו ולו מוסד אמנותי אחד ששואל ותוהה אודות החיים, המציאות ובעיקר אודות מפגעיהם והסכנות שבהם, הוא מרקם ציבורי נכה, גם למי שלא מבקר בגלריה״.

לאן פנייך? מה הלאה?

״אני עושה משהו שמעולם לא עשיתי קודם: אני נחה. תמיד עברתי מפרויקט אחד לאחר בריצה ועכשיו אמרתי ׳לא׳. אני אעמוד רגע בשקט ואתבונן. ואני שואלת את עצמי לפעמים – לי, זאת את? זה מאוד מבלבל אותי״.

2 תגובות על הכתבה

  1. צילה

    לי היקרה
    הקצה היא מפעל חיים מרשים, מלא אמונה, תקווה ועשייה המחיבת עיקשות ודבקות במטרה
    ואני מאד מקווה שסיומו יביא להתחלה חדשה
    זרעים הפצתם יצוצו במקומות שלא שיערתם
    בהערכה
    צילה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden