כל מה שחשוב ויפה
אניסה אשקר מתוך התערוכה ״זהב שחור״. צילומים: לנה גומון

אניסה אשקר: יאמי יאמי מידל איסט

אניסה אשקר מגלמת בגופה ובאמנותה את המפגש וקונפליקט התרבויות הישראלי־ערבי. בתערוכה ״זהב שחור״ במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע, אשקר מוליכה את הקהל בין המרכיבים של שפתה האמנותית, מעכו ותל אביב דרך דלפט לבאר שבע. אבל עבודתה הבולטת ביותר היא תערוכת היחיד המתמדת המתנהלת על פניה כבר 20 שנה

שבעה ימים בשבוע, במשך 20 שנה, מאז השנה הראשונה ללימודיה במדרשה, אניסה אשקר מקיימת טקס יומי קפדני: ״השעון הביולוגי שלי מעיר אותי בחמש, חמש וחצי, ואני אוהבת את השעות הראשונות של היום. להיות בבית בסוג של שקט ומדיטציה ולהכין את עצמי ליום חדש. הימים שלי מאוד אינטנסיביים, וקודם כל זה זמן האיכות שלי עם עצמי״.

שם, בשעות הבוקר השקטות, נוצרת עבודת האמנות היומית שלה – כמה מילים רשומות על פניה בקליגרפיה ערבית, בכתב ראי, במכחול דקיק שהיא טובלת בצבע. ״זה המיצג היום־יומי שלי. כיום, מפרספקטיבה של שנים, אני יכולה להגיד יותר בקלות שאני חיה את האמנות. כשהתחלתי לכתוב על הפנים לא חשבתי ככה״. המשפט הראשון שכתבה כך, באופן ספונטני, לפני 20 שנה, היה ציטוט משיחת הטלפון היומית עם אמה ״שמרי על עצמך בתי״. מילים משמעותיות ואירועים בלוח השנה נחרתים כך בלוח פניה ומלווים אותה. הם מעט לא קריאים, גם לקוראי ערבית, בגלל ההיפוך וכתב הראי. אך הם מושכים תגובות ללא הרף – ואלה הפכו לשיחה מתמשכת שלה עם הסביבה.

אשקר מציגה בימים אלה (עד 3.3) את ״זהב שחור״, תערוכת יחיד רחבת היקף במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע. בשנה שעברה זכתה בפרס לנדאו למדעים ולאמנויות ובמקביל לתערוכות קבוצתיות במוזיאונים וגלריות ברחבי הארץ, הוזמנה להציג תערוכת יחיד בפתיחת מלון־האמנות של האמן הבריטי החמקמק בנקסי בבית לחם. בנוסף לכל אלה היא מלמדת מספר ימים בשבוע במסגרת שהקימה לחינוך ילדים לאמנות, ומחלקת את זמנה בין תל אביב לעכו, עיר הולדתה.

אניסה אשקר מתוך התערוכה ״זהב שחור״. צילומים: לנה גומון

״אני עוסקת באמנות מגיל תשע, אם לא קודם, אבל לא ידעתי להגדיר את זה כאמנות. חשבתי שזה טבעי ושכך עושים כולם, אבל הסתבר שעשיתי דברים לא מקובלים – בגיל חמש יצאתי החוצה וציירתי במים על משטחים של לוחות ברזל חלוד – והייתי נדלקת מזה שהציור נעלם בחום השמש, מההשתקפות של השמים. ציירתי על מדרכות בפחם שמצאתי בשכונה. בלימודים הייתה לי התלבטות גדולה, כי אהבתי גם ספרות – וברגע שהתחלתי לכתוב את המשפטים על פניי אני מכניסה אליהם גם תמצית של ציטוטים מספרות״.

היא בת למשפחה מוסלמית, ילידת 1979, ובתיכון עברה ללמוד בבית ספר קתולי במגמת אמנות. ״מה שלמדתי שם משך אותי יותר ויותר. תולדות האמנות ריתקו אותי, והבנתי שזה מה שאני רוצה – ללמוד באקדמיה ולעסוק באמנות. כבר בשנה ג׳ במדרשה ב־2003, טל בן צבי אצרה את תערוכת היחיד הראשונה שלי, בגלריה הגר ביפו״ (שנסגרה לאחר מכן, זו הייתה התערוכה האחרונה בגלריה). מאז הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות רבות והיא דמות בולטת באמנות הישראלית.

בתערוכה במוזיאון בבאר שבע היא מציגה לראשונה ציורי פנים צבעוניים, בצילומי דיוקן עצמי המשולבים בסדרת מיניאטורות חרסינה מדלפט, הולנד. כותרות הצילומים משמעותיות. האחד, שבו היא מישירה מבט אל המצלמה, עיניה הגדולות פקוחות לרווחה וכובשות את מבטו של הצופה כותרתו: ״אמא שלי אמרה: רחם אישה פורה כבוסתן״; בשני היא מושפלת מבט והציור סביב פניה מתכתב עם העיטור בכחול לבן קלאסי על כד חרסינה הולנדי, והכותרת: ״יאמי יאמי מידל איסט״.

פניה העטויות ברישום הצבעוני נראות כאילו נלקחו מציור רומנטי אוריינטליסטי, ודוגמאות הצמחים והפרחים העליזים מתמלאים חיים תחת התלתלים השחורים שלה. הפנים הן הקנבס והצילום הוא פיתוח של המדיום האישי שלה. שכן אשקר היא גם אמנית פרפורמנס מיומנת והצילום הוא לא אחת תזכורת לעבודה שחלפה (״כשאני מתכננת סדרת צילום אני עובדת על זה זמן רב״ – היא אומרת). בכותרות העבודות היא מתייחסת לקסם המזרחי ולמשיכה של האקזוטי, לצד המרד האישי שלה בציווי המסורתי. מצד אחד – כמצוות אמה היא שומרת על עצמה, ומצד שני, היא לא מוכנה להיענות למוסכמות. אשקר בעצמה היא התגלמות הקונפליקט של חיים מודרניים בחברה פוסט־מסורתית ושל זהות ערבית־ישראלית־פלסטינית בעולם האמנות.

הקליגרפיה על הפנים התפתחה עם השנים?

״יש התפתחות ויש בכל פעם חשיפה של דברים חדשים שלא חשפתי קודם. העבודה הצבעונית צמחה מניסיונות יום־יומיים, כאילו הדיוקן היומי הוא סקיצה. אבל היא לא רחוקה מצבעי המסגדים ומצבעי האיפור היומי שלי – תחת העין כחול או ירוק או סגול והעין עצמה היא כיפה – כמו כיפות המסגדים. בעכו יש הכי הרבה מסגדים עותמאניים, והתערוכה מוצגת במסגד עותמאני בבאר שבע. אני רואה בנוף ובארכיטקטורה את ההשתקפות של באר שבע. ירוק ולבן וכחול של הים של עכו או של השמים״.

יש בעינייך משמעות לכך שהמוזיאון שוכן במסגד?

״בעבר חייתי שנתיים באתונה וכמה שנים בגרמניה – שם הצגתי בכנסייה ונחשפתי בפעם הראשונה לאפשרות להציג בבית האלוהים. אמנם בתרבות האירופאית יש לא מעט כנסיות שהפכו לחללי תצוגה וגלריות – חלקן מבלי לאבד את הפונקציה של בית התפילה. בבאר שבע לעומת זאת, מה שהיה בעבר המסגד הגדול, הוכשר לשמש כמוזיאון. כשראיתי את החלל מאוד התרגשתי. זו הרגשה חד פעמית בשבילי – כמעט כמו אקט של פרפורמנס, זו תערוכה חיה שמשתנה כל הזמן – יש אינטראקציה והתרגשות של אנשים״.

התערוכה ״זהב שחור״ שאצרו שרון לאור־סירק, אוצרת המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח ודליה מנור, מנהלת מוזיאון באר שבע והאוצרת הראשית, כוללת ציורים על בד ועל נייר, התצלומים הגדולים המשולבים בקרמיקה הולנדית, מיצבים עשויים מחול ומתמרים ועלי זהב, שנוצרו במיוחד לחלל התערוכה; שנדליר ענקית עשויה משרשראות שהוזהבו. התערוכה מתחקה אחר רעיונות וחוויות מימי ילדותה בעכו, עולם המשפחה שבו גדלה וצדדים שונים של התרבות האסלאמית והמגעים עם תרבות אירופה הקלאסית.

זוהי תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון, מאז פתיחתו ב־2014. עד כה הוקדשו התערוכות במקום לאובייקטים, חומרים ומוטיבים מתרבות האסלאם. אשקר, ביצירתה האמנותית ובביוגרפיה שלה, מציגה מבט מורכב על הקשרים התרבותיים שמגולמים בחייה – כאמנית וכאישה ערבייה מוסלמית במדינת ישראל. בקטלוג התערוכה היפהפה, מופיע בין היתר מאמרו של חוסני שחאדה, שליווה גם את תערוכת היחיד שלה בבית לחם. לדברי שחאדה, החיפוש של אשקר אחר אמצעי ביטוי מדוייקים, מקביל לחיפוש האנושי הנצחי אחר סודות הבריאה והיקום. חומרי היצירה שלה משקפים מצד אחד את החומרים הביוגרפיים של ילדותה וסיפור חייה ומצד שני את הקונפליקטים של זהות מורכבת – של מי שחיה בין עולמות ואוכלוסיות ותרבויות שונות.

ענפי הכותנה בעבודה שכותרתה ״שביל הזהב״ צבועות בזפת ובזהב ״לא בכדי אשקר משתמשת בזפת כדי לצבוע את הכותנה הלבנה״, כותב שחאדה ״זהו ביטוי לסתירות העצומות, במישור האישי והעולמי שהיו מנת חלקה״, כותב שחאדה ומתאר בין השאר את עץ הלימון ואת דימוי הסוס הערבי האצילי. בפינת הסטודיו שלה, בשעת הראיון אני רואה תמונת סוס רקומה על כרית, ואשקר מסבירה: ״זוהי כרית משוק פשפשים בגרמניה. חשבתי על האישה הגרמניה שרוקמת את הסוס ממש כמו האישה הערביה. תרבויות שונות ורחוקות משתמשות באותם סימבולים״. כך גם בכלי הפורצלן העדינים שהיא משתמשת בהם בעבודותיה. בניגוד לפרקטיקה המקובלת של מיחזור ורדי־מייד, אשקר מקפידה על כלים לא משומשים, ״ללא עבר״, היא מתארת אותם.

צלחות וכלים עדינים שעוברים תחת ידה סוג של ״הכתמה״, טבולים ומרוססים בהתזה ובנזילה של גווני אדום וזהב: ״כמו בתרבות היפנית, שיש שם תיקון בזהב, שמדגיש את הסדק – מביא את המתבונן להתעמת ולראות את הפגם אבל באותו זמן לראות את היופי. זה מגיע מכל התרבויות – כיפת הזהב, גשם של זהב (במיתולוגיה היוונית) ואני רואה את זה גם כדיוקן עצמי – האור, האנרגיות  החומר ששומר על עצמו. הזהב הטהור הוא מרתק כחומר – אולי ככה הוא קיבל את יוקרתו, כי הוא שומר על עצמו״.

בתערוכה בבאר שבע, בתוך חול זהוב מוצבת סדרת הציורים ״כינויי גוף בערבית״ – סדרה קליגרפית בציור שמן ופיגמנט זהב. ״כינוי הגוף מצוין במילים והטקסט הופך לתמונה, דימוי גופני – רציתי לעשות את המפגש בין הצורה לבין התוכן, ׳היא׳ – זו לא רק צורה ולא רק מילה. זה ההיפך ממינימליזם – החומריות של הצבע האדום כמו למרוח אודם בידיים ולא במכחול, כמו שאני מתאפרת. החוויה היא גופנית״.

בימים אלה היא מציגה גם בתערוכה ״ערבסק עכשווי״ במוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים. העבודה ״חלב שחור״ היא חלון וסורג משרבייה, שמבעדו רואים את הכניסה לבית בעכו. ההצגה של עבודותיה בכל פעם בקונטקסט שונה, מדגישה את השייכות והניתוק שלה מתרבויות האם. בסדרת עבודות חדשה שעליה היא עובדת כעת בסטודיו, היא משתמשת בפיגורינות פורצלן בדמויות בעלי מלאכה שהיא מזמינה מהולנד ומצ׳כיה. דמות הנפח והבנאי ודמות האישה בתפקידי משק הבית מרתקים בעיניה ״זו קלאסיקה אירופאית אבל למעשה מה ההבדל? מה שמעניין אותי זה מתי מזרח ומערב נפגשים״.

אבל מעל לכל אלה, היא שואבת סיפוק מעבודת הכיתוב היומית שלה על הפנים. ״זה לא כרוך בתחושה שאני חייבת את התערוכה במוזיאון או בגלריה. אני מקבלת את התגובה היום־יומית, הפידבק לאמנות שלי״.

את רושמת את הכיתוב היומי גם בצבע לפעמים?

״כמעט ולא. אם הייתי יוצאת עם כל־כך הרבה על פניי ביומיום לא הייתי יכולה לעבוד ולהשלים את סדר היום שלי. כי אפילו האיפור היומי הפשוט גוזל הרבה תשומת לב ומתיש. בעבר שאלתי את עצמי מתי זה יגמר? ואז בכל פעם אני מבינה שזה כל־כך רלבנטי. אנשים עדיין מגיבים בעיקר כאלה שעוד לא נחשפו ויש רעב, סקרנות התבוננות. זה שלי יש את היצירה הזו כבר 20 שנה, זה לא אומר שזה כבר מיותר במרחב. לפי התגובות ולפי הקהל השונה והמשתנה – אני מסתובבת בארץ ויש מפגשים ואינטראקציה – ויש שאלות כל הזמן, על אמנות״.

את מנהלת את החיים שלך כשיחה מתמשכת על אמנות.

״כן, נכון. גם מבוגרים וגם צעירים. אפילו תינוק בן שנה וחצי מגיב לזה, בסקרנות ובחיפוש – מה יש שם, אם זה מחיק או שניתן להיאחז בזה״.

ונתקלת גם בביקורת, בקללות?

״היו בעבר, אבל כבר לא. אני חושבת שיש מין הילה ששומרת עליי. זה הכוח הפנימי של הרצון הטוב – אני עושה בכל יום חשבון נפש, מה עשיתי טוב – היום כתבתי ׳אעלם׳ – ׳יודעת׳ במשמעות של ׳בעלת יידע׳. זה משהו שאני דורשת מעצמי, כאמנית. אתמול כתבתי ׳אעמלי׳ – מעשיי או עבודותיי – גם המעשים שלי כאדם וגם עבודות האמנות שלי – ואני מתייחסת לזה כאחד״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden